ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סמיכת תשמיש מזיק למיצר

בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ו

סמיכת תשמיש מזיק למיצר

בבא בתרא דף יז ע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בהמשך לסוגיא הקודמת בה עסקנו ביסודות נזקי דיני שכנים, יש לצלול למימי סוגיא זו עליה העיד הקצות (קנה ס"ק יא) כי מבוארים בה "שורש דיני נזקי שכנים עם שריגיהם וסעיפיהם", ואולם סוגיא זו ארוכה מני ים ושיטות רבות נאמרו בה, אך אנו נתמקד רק במעט מהן ובפרט בשיטות ר"י ורבנו תם.

הצגת השיטות
המשנה אומרת שאין לחפור בור בסמוך לבור חברו, משום שכדי שהבורות יהיו יציבים זקוקים לששה טפחים ביניהם. לדעת אביי האיסור הוא דווקא אם בור חברו כבר קיים אך אם אינו קיים רשאי להקדימו ולחפור בור סמוך למיצר ואילו רבא אוסר. לפי הלשון הראשונה בגמרא נחלקו בשדה שאינה עשויה לבורות אך בעשויה כולם מודים שאסור גם להקדים ואילו לפי הלשון השנייה נחלקו בעשויה ואילו באינה עשויה כולם מודים שמותר. הראשונים נחלקו בפרטי המחלוקת ובהבנתה הן לפי תחילת הסוגיא הן לפי מסקנתה, ויש לעמוד על השיטות השונות וכן על הבנת סברות המחלוקת לפי ההבנות השונות.
בדעת אביי שמותר להקדים ולסמוך, כותבים התוס' (ד"ה אביי [השני]) שמותר לו להשאיר בורו גם לאחר שיבוא חברו וירצה לסמוך בורו, ולא עוד אלא שחברו ייאלץ ויחוייב להרחיק את כל ששת הטפחים. ברשב"א מובאות שתי שיטות בקשר למרחק. יש סוברים כתוס' שעל השני להרחיק את כל ששת הטפחים אך יש סוברים שמספיק שירחיק שלושה. אמנם איננו מחייבים את הראשון להרחיק כעת אך גם אינו יכול לחייב את השני להרחיק. שיטה שלישית היא שיטת ר"י מיגש (יח ע"א ד"ה אי הכי). בהסבר הקושיא מחרדל הוא מסביר שלאביי לא קשה משום שאפשר להעמיד שסמך בעל החרדל תחילה וכעת כשבא בעל הדבורים רשאי לסלקו. משמע מכך שגם לדעת אביי ההיתר לסמוך הוא רק עד שיבוא שכנו ויניח את הדבר הניזוק. יש להעיר שמדברי המלחמות בשם ר"י מיגש לא משמע כך, אלא משמע שרק בדעת רבא למסקנה האיסור להניח הוא רק משיניח שכנו את הדבר הניזוק אולם לאביי מותר גם קודם.
דעת רבא לפי תחילת הסוגיא היא שאין להקדים ולסמוך אפילו כשהדבר הניזק טרם הונח, אולם נחלקו הראשונים אם נשארו דבריו למסקנת הסוגיא. לדעת רש"י ור"י (תוד"ה ואי) אין שינוי בין תחילת הסוגיא למסקנה וגם למסקנה אסור להקדים ולסמוך. עוד מבואר בתוס' (ד"ה ואי), שאפילו במקרה של לוקח, דהיינו, שחפר באמצע שדהו ואחר כך מכר חציה ובכך נוצר שהבור סמוכה למיצר, יכול הקונה לדרוש ממנו להרחיק את בורו, מלבד במקרה של נטיעת אילן שאז הואיל וההפסד מעקירתו מרובה לא חייבוהו לעקור את האילן. לדעת ר"י מיגש , כפי שהובא, למסקנה גם רבא מודה שמותר להקדים ולסמוך אלא שלדעתו ההיתר קיים רק זמנית עד שיונח הניזק. לדעת רבנו חננאל ורבנו תם (תוד"ה וסבר) למסקנה דברי רבא נאמרו רק לגבי חפירת בור משום ש"כל מרא ומרא קא מחיית לארעאי" אך בשאר הנזקים מותר להקדים.
האם לדעת רבנו תם רבא מודה בשאר הנזקים לגמרי וכאשר מקדים מתיר גם להשאיר לאחר שיונח הדבר הניזוק? מ התוס' בדף כה ע"ב (ד"ה עני) מוכח שאכן מתיר גם להשאיר. הגמרא שם מספרת שפאפי יונאה העשיר ובנה אפדנא ובשכנותו היו עוצרי שומשום שהכאותיהם גרמו לנדנוד האפדנא ורב אשי אסר עליהם להמשיך משום שמודה רבי יוסי בגירי דידיה. התוס' מקשים שהרי הם קדמו וסמכו בהיתר ואם כן יש להתיר להם אפילו בגירי דידיה כמוכח מהמקדים רפת בקר לפני האוצר, וכותבים התוס' שאין לתרץ ששם "דירה שאני" כדברי הגמרא, שכן לפי רבנו תם למסקנה שמודה רבא חזרנו בנו מכל האוקימתות, ומתרץ שלגבי השומשום אין התשמיש קבוע כל כך ולכן אין זה נחשב כמי שקדם. מכל מקום אנו למדים מדברי התוס' שלמסקנה סובר רבא שהמזיק המקדים יכול להישאר. אולם הרא"ש (סימן ג) פוסק כרבנו חננאל ורבנו תם ובכל זאת לגבי רפת תחת האוצר (סימן ו) לא השמיט נימוק זה וציין שברפת בקר המקדים יכול להישאר למרות שזהו גירי דידיה בגלל שדירה שאני, ודייקו מכך בשו"ת פני יהושע (חו"מ סי' ח ד"ה אבל) ורבי עקיבא איגר (בחידושיו לבבא בתרא, קונטרס מילי דנזיקין ד"ה והנה בדעת הרא"ש) שחולק על הבנת התוס' בדעת רבנו חננאל ורבנו תם וסובר שלדעתם מותר לסמוך רק עד שיבוא הניזק ויסמוך את שלו. רבי עקיבא איגר מקשה על כך ומסיק בדרך אמצעית שבנזק רגיל יכול להשאיר אולם בגירי דידיה צריך לסלק ברגע שיבוא הניזק, ומוסיף שאף אביי מודה בכך ולא עסק אלא בנזק שאינו גירי דידיה (בדעת חכמים).

הסבר שיטת אביי

כעת ננסה לעמוד על סברות השיטות. בשיטת אביי, לפי הבנת ר"י מיגש הסברא מובנת מאוד. מותר לאדם לסמוך כל עוד אינו מזיק את חברו אך ברגע שירצה חברו לסמוך גם הראשון צריך להזיז את בורו כדי שחברו יוכל גם הוא להשתמש בחלקו מבלי להינזק. לפי הלשון הראשונה מסוייגים דבריו דווקא לשדה שאינה עשויה לבורות אך בעשויה לבורות מודה לרבא שאסור לו להקדים אפילו רק לבינתיים. את הטעם לכך יש להסביר על פי ביאור התוס' (ד"ה מרחיקין) בשיטת רבא לגבי גפת וכד', שיש טורח בסילוק דברים אלו המנויים במשניות כאן, ויש לחוש שלא יוכל לסלקם במהרה ובינתיים יינזק חברו בכך שאינו יכול להזדרז ולהשתמש בחלקו כרצונו. ויש ראשונים שפירשו באופן קצת שונה, שהחשש הוא שמא בעתיד לא יתרצה לסלק וייאלץ השכן להתעצם עמו בבית הדין.
מהי הסברא לפי השיטות החולקות וסוברות שהואיל וקדם שוב אינו צריך לעולם להזיז בורו? כפי שכתבנו בסוגיית 'יסודות דיני נזקי שכנים' יש שני כיוונים בהבנת שיטת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו. הכיוון הראשון הוא שמדובר במקרים שבדיני נזיקין מוגדר כמזיק ולכן חייב גם כאן להרחיק, ואדרבה הלכות נזיקין מחייבות אף בגרמא שאינו גירי אלא שבדיני שכנים הקלנו. הכיוון השני הוא שבדיני שכנים החמרנו אף בדברים שבדיני נזיקין אין חיוב. על פי כיוונים אלו ניתן לכאורה להבין גם את שיטת אביי, או שהעובדה שגורם לכך שחברו לא יוכל לחפור בור בקצה שדהו אינה נחשבת כנזק ממשי אלא כגרמא רחוקה כזו שאף בדיני נזיקין מותרת לכתחילה או שזו הקלה בדיני שכנים. אף לחכמים הסוברים שבדרך כלל על המזיק להרחיק את עצמו מכל מקום כאן הם מודים משום שהחפץ הניזק עוד לא כאן והנזק הוא רק עתידי, שבעתיד לא יוכל להניחו, ולכן זוהי גרמא רחוקה.
אולם הרשב"א (ד"ה דכל מרא) מקשה שאף אם נאמר שעל הניזק להרחיק את עצמו, כאן זה לא רק נזיקין אלא הוא ממש גורם לשעבד את חצר חברו שלא יהא רשאי להשתמש בה, שכן מעתה מחוייב חברו להתרחק ששה טפחים 1 . ומדמה זאת לאדם הפותח חלון לחצר חברו במקום שאין היזק ראייה, וכי יכול לפתוח ואחר כך לא יהא רשאי חברו לבנות בחצרו כותל כנגדו כדי לא להאפיל על חלונו?! ומעיר שלשיטות שהשני צריך להרחיק רק שלושה טפחים לא קשה, כי נשאר דינו כבתחילה ומרחיק עבור כותל בור עצמו, אך לסוברים שצריך ששה טפחים קשה. ומתרץ שיש לחלק מחלון ששם הוא ממש משתמש באוויר חברו ולכן ודאי לא יכול לאסור על שכנו להאפיל עליו ולחייב אותו לספק עבורו מאווירו (של השכן), אולם בבור הוא משתמש רק בחלקו אלא שחברו מחוייב להרחיק כדי לא להזיקו 2 . אך הוא שב ומתקשה שכן יש לדמות לחלון הואיל וגם כאן בור זקוק לכתלים ונמצא שמשתמש בחצר חברו שישמש ככותל בורו, ונשאר בצריך עיון.

הסבר שיטת רבא
בשיטת רבא, לפי הבנת רש"י ור"י גם למסקנה חכמים אוסרים בכל דבר לסמוך אפילו בינתיים ורבי יוסי מודה בחפירת בור אך בשאר הדברים מתיר להקדים ולסמוך ואף להשאירם כשירצה הניזק להניח את הדבר הניזק. יש לדון כאן בארבעה מצבים: בור ושאר שימושים, ובכל אחד מהם יש לדון לגבי הדין לאחר שהניזק רוצה לסמוך גם הוא בשימושו ולגבי הדין שבינתיים עד שירצה לסמוך. לגבי שאר שימושים בזמן שהניזק רוצה לסמוך שימושו, חכמים לשיטתם שתמיד על המזיק להרחיק עצמו ורבי יוסי לשיטתו שעל הניזק להרחיק עצמו. ובזמן שבינתיים, חכמים הסוברים שעל המזיק להרחיק עצמו סוברים שאפילו בינתיים אסור לו לסמוך מהטעמים שהוזכרו למעלה, או שמא יתעכב בהוצאת השימושים המזיקים או שמא יצטרך להתעצם עמו בבית דין. לגבי בור מסבירה הגמרא שרבי יוסי מודה משום ש"כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי". אפשר לבאר שטעם זה גורם לפעולתו להיחשב כגירי דידיה וממילא בכך מודה רבי יוסי, אך יש לשאול כיצד נחשב גירי דידיה אם כעת אין שום נזק אלא הנזק הוא רק על הצד שבעתיד ירצה חברו לסמוך את הבור שלו. ונראה שהואיל וכעת יש השפעה ממשית על איכות הקרקע "קא מרפית לה לארעאי" והוא גורם לרשות חברו שלא תהא ראויה כרגע לחלק מהשימושים כגון לחפירת בור, נמצא שהוא מזיקו כרגע. הואיל ובבור מודה רבי יוסי, הוא מודה שגם בינתיים אסור לחפור את הבור, מהטעמים הנזכרים של התעכבות והתעצמות בבית דין, אף שאם יסתום כבר תחזור הארץ לאיתנה.
סייג בשיטת רבא מובא במהלך הגמרא, שאף שאין לאדם לפתוח חנות של נחתומין ושל צבעין או רפת תחת אוצר תבואה של חברו, אם קדם ופתח זכה, ושוב אינו צריך להסיר אף אם חברו ירצה לבוא כעת ולפתוח אוצר. הגמרא מנמקת זאת בכך ש"דירה שאני", ומבאר רש"י "חנות ורפת בקר דירתן של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אא"כ ההיזק מוכן". דברי רש"י יובנו רק לפי סברת הנתיבות שדיני שכנים אינם תואמים לדיני נזיקין, שכן בדיני נזיקין אין היתר להזיק רק משום שזו דירתך, אך בדיני שכנים זו בדיוק סברתו של הנתיבות, שלא אסרה התורה במקום שתישלל דירתו של האדם. ר"י מיגש (ד"ה דירה שאני) מסביר את תירוץ הגמרא באופן אחר. מלים אלו מוסבות לדעתו על ביתו של הניזק, ופירושם הוא שהואיל והעלייה עשויה לדירה וכלל לא לאוצר הדין הוא כשדה שאינה עשויה לבורות, ואף לפי הלשון הראשונה שרבא אוסר גם בשדה שאינה עשויה לבורות מכל מקום בדירה יודה, לפי שבשדה שאינה עשויה לבורות מצוי שבעליה נמלך ורוצה לחפור, אך עלייה אינה עשויה כלל לאוצר.
עוד אנו למדים ממהלך הגמרא, שאפילו בלוקח סובר רבא שעל המזיק להרחיק את עצמו (לחכמים בכל המזיקים ולרבי יוסי רק בבור) למרות שבשעת החפירה חפר בהיתר, והדין שונה מאילן ששם בגלל שעשה בהיתר פטור, ומסבירים רש"י ו תוס' שבאילן פטרו משום שעומד לימים רבים ויש בכך הפסד מרובה. יש אחרונים שדייקו מכך כדברי הנתיבות , שדיני שכנים אינם תואמים לדיני נזיקין, שכן בדיני נזיקין לא שייך לחלק בין הפסד מועט למרובה, ועל כרחך שיסוד הדברים בנוי על הקלות שבדיני שכנים, בהם יש לראות את טובת הצדדים לפי כל מקרה ומקרה. אולם ברמב"ן (יח ע"ב ד"ה ואיכא) נימק שבאילן אם עשה בהיתר לא חייבוהו לעקור משום יישוב העולם, וטעם זה יובן אף אם נשווה דיני שכנים לדיני נזיקין, משום שכאן יש תקנה מיוחדת משום יישוב העולם.
הקצות (קנה ס"ק יא) הקשה לשיטת רש"י ור"י שהסומך בהיתר לא מועיל אלא רק באילן משום הפסד מרובה, מדוע בשדה שאינה עשויה לבורות מודה רבא, לפי הלשון השנייה, הרי סוף סוף גם אם נתיר לו בינתיים, לאחר שיבוא הניזק עלינו לדרוש מהמזיק להתרחק, ואין להשאירו רק משום שעשה בהיתר. וכן מקשה משיטת אביי, כיצד מתיר להשאיר את הבור שקדם וסמך, הרי אף שסמך בהיתר סוף סוף כאשר בא הניזק ורוצה לסמוך עלינו לחייב את הראשון להרחיק, שהרי רק באילן עשייה בהיתר מהווה סיבה להשארתו (לכאורה היה אפשר לתרץ שאביי חולק בדיוק בנקודה זו ולדעתו אין חילוק בין אילן לשאר דברים ותמיד סמיכה בהיתר מועילה, אך הקצות מבין שפשוט שגם אביי מודה שרק באילן מועיל, ובשאר דברים הסיבה שונה, ואיני יודע מדוע היה פשוט לו כן).
ומתרץ הקצות שטעמו של אביי הוא שכל עוד אין ניזק אין כלל שם של מזיק לדבר שסומך הראשון ומיד לאחר שסמך דין ההרחקה מוטל על הניזק וממילא הואיל והמזיק זכה בזכות זו שוב אין לדרוש ממנו להתרחק כדי שלא יזיק, שהרי חובת ההרחקה על הניזק ואם הניזק יסמוך זו בעייתו. צריך לחדד את דבריו, מה ההבדל בין שני ההסברים. ונראה שהביאור בכך הוא שלפי ההסבר של "היתר" הוא אכן מוגדר כמזיק את חברו אלא שבכל זאת אנו נותנים לו פטור מלהרחיק. למשל באילן, שורשיו הולכים ומזיקים את חברו ובכל זאת יש כאן פטור משום שאיננו רוצים לגרום לו הפסד מרובה. אולם לפי ההסבר השני אין זה "פטור" אלא היתר גמור כי אינו נחשב כלל כמזיק הואיל וזכות השימוש במקום מוגדרת כשלו ועל השני מוטלת חובת ההרחקה ואם בא השני וסומך הרי שהזיק את עצמו (הטעם לכך הוא כאמור למעלה לפי שני הכיוונים בהלכות שכנים, או שבדיני נזיקין אין זה מוגדר כנזק או שבדיני שכנים הקלו כדי שיוכל להשתמש ברשותו ואין שימושי חברו עדיפים ממנו וממילא כל הקודם זוכה). על פי זה מיישב גם את שיטת רבא, שבשדה שאינה עשויה לבורות מודה רבא שחובת ההרחקה מוטלת על הניזק וממילא אין כלל שם מזיק על הראשון, אולם במקרה של לוקח, אף שהראשון סמך בהיתר, לאחר שמכר לשני רשאי גם השני לסמוך, שהרי שדה העשויה לבורות היא, ולאחר שיחפור נמצא הראשון מזיקו, ולכן חייב הראשון להרחיק ולא מועילה העובדה שעשה כן בהיתר.
לשיטת ר"י מיגש , למסקנת הסוגיא רבא מודה שניתן לסמוך בינתיים וחולק רק אם לאחר שמגיע הניזק רשאי להישאר. לפי זה אף אחד אינו סובר את סברת התוס' שטענת החשש מהתעצמות בדין או מהתעכבות מתקבלת, ושורש מחלוקתם הוא אם בכך שקדם זכה בשימוש זה ומעתה על השני להרחיק.
לשיטת רבנו תם על פי התוס', למסקנת הסוגיא רבא מודה בכל הנזקים שמזיק רשאי להקדים ואז גם רשאי להישאר ועל השני להרחיק ולא נחלק אלא בבור משום שמיד בחפירתו מחליש את קרקע חברו. על פי שו"ת פני יהושע ברא"ש מותר לסמוך רק בינתיים, ועל פי רבי עקיבא איגר ברא"ש בגירי דידיה מותר רק בינתיים ובשאר נזקים מותר לעולם.
לפי התוס' הטעם הוא שזה שקדם זכה בשימוש, אך צריך עיון מדוע לא נאמר כן אף לגבי בור ומה בכך שמחליש את קרקע חברו ולא יוכל חברו לחפור שם, הרי לשיטתם בכל הנזקים אנו אומרים שהקודם זוכה ועל חברו להרחיק אפילו אם הראשון ממשיך ומזיק בגירי כמו ברפת ובנחתום תחת האוצר, ואם כן גם כאן יזכה בזכות זו וחברו יצטרך להרחיק ומכיוון שירחיק מה אכפת לנו מכך שגוף הקרקע נחלשה?! וצריך לומר שכל ההיתר בדרך כלל להקדים ולסמוך הוא רק בגלל שאין כאן נזק ממשי כעת אלא רק גרמא עתידית אולם כאן שמזיק מיד גוף קרקעיתו אין זה נחשב רק נזק עתידי. חילוק זה יובן יותר אם נאמר שדיני שכנים תואמים לדיני נזיקין אולם אם הסברא להתיר בשאר הנזקים היא כדי לאפשר לו להשתמש בחלקו לא כל כך מובן מה לי אם יש רושם מיידי בקרקע או לא, סוף סוף שימוש חברו נפגע באותה מידה.
בדעת הרא"ש, לפי שו"ת פני יהושע רבא סובר שאין זכות למקדים, וההבדל בין שיטת רבא לפי תחילת הסוגיא לבין מסקנתה הוא רק בשאלה אם חוששים להתעצמות בבית דין או להתעכבות. ולפי רבי עקיבא איגר בנזק רגיל הואיל וקדם זכה בשימוש וחברו צריך להרחיק (אפילו לשיטת חכמים, שכשלא קדם סוברים שעל המזיק להרחיק עצמו) אך בנזק גירי דידיה לא מועילה הקדמתו וברגע שיבוא הניזק יצטרך המזיק להרחיק הואיל ונזקו ממשיך כל הזמן להזיק ברמה ישירה של גירי דידיה. צריך עיון מדוע בבור נחשב כממשיך להזיק בגירי, בשלמא בזמן שמכה וחופר מובן שנחשב כמזיק ישירות וכדברי הגמרא "כל מרא ומרא וכו'", אולם לאחר שסיים את החפירה לכאורה המשך הנזק כבר אינו באופן של גירי דידיה, וצריך עיון.




^ 1.נראה להסביר דבריו שאת הדין הרגיל שהניזק צריך להרחיק ניתן להבין משום שאיננו מחייבים אותו להתרחק אלא שכדאי לו להתרחק כדי לא להינזק, אך כאן מתחדש דין שאנו אוסרים על השני להתקרב כדי לא להזיק את הראשון, וזה כבר יוצר שעבוד, ששדה השני משועבדת לראשון להעמיד את בורו.
^ 2.נראה להסביר שלפי התשובה מבאר שאין השדה של השני משועבדת לשמור על בורו של הראשון, אלא שפשוט הואיל ויש בסמוך בור של חברו מוטל על הגברא איסור לא להזיקו. זהו איסור על הגברא ולא שיעבוד על השדה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il