"השוחט הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא על פי מומחה אסור" (פרק ד משנה ג).

"ודע כי עניין מומחה, מוסמך, כלומר שיהא אותו אדם שכבר נבחן ונוסה ונמצא בחכמה גדול ומובהק, אם היה אותו שבחנו ונסהו בית דין הרי הוא נקרא מומחה בית דין, ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם בלי שיסמכוהו בית דין הרי זה נקרא מומחה לרבים. ואף כאשר סמכוהו בית דין אינו מותר לו להתיר בכורות אלא עד אשר ירשוהו בית דין בכך ויאמרו לו בפירוש שיתיר בכורות במומן. וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות, ואין רשות ראש גלות מועילה בהיתר בכורות בלבד, אלא צריכין בכך רשות ישיבת ארץ ישראל כמו שנתבאר בתלמוד. וכל מקום שתשמע מומחה בהיתר בכור או ראיית מומו דע שהכוונה בכך מומחה שנטל רשות בית דין לראית בכור" (פירוש המשנה לרמב"ם , שם).