בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • יעדי הבית היהודי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

כוחות החיים והרבייה בעין תורנית

"והנה טוב מאוד"

undefined

הרב שי הירש

אדר ב תשע"ט
9 דק' קריאה
העיסוק בענייני צניעות ובהכנה לקראת חיי משפחה בגיל הנעורים:
אחד מן הנושאים המעסיקים ביותר את בני הנוער והמתבגרים הצעירים הוא תחום 'בינו לבינה' וההתמודדות עם כוחות החיים והיצרים הגופניים הגואים ובעיקר עם 'יצר העריות'. לרבים מבני הנוער, הנמצאים בעיצומם של ימי ההתבגרות, עולות שאלות רבות בתחום המותר והאסור. כמו כן, רבים מהם לא מסתפקים אך ורק בשאלות אלו והם שואלים את עצמם שאלות נוספות מתחום ה'ראוי' ו'הנכון'. הם מבינים אומנם שעליהם לחכות לשלב המתאים על מנת ליצור קשר בר קיימא ויציב, אולם ערפל כבד מעיב על הציפייה הזו. הם עוסקים בשאלות שלא נותנות להם מנוח ובהן: האם התורה אכן מתנגדת לחיים במובן הכי טבעי שלהם?! מדוע הלכות צניעות כל כך מקשות על החיים?! האם יש למה לצפות בעתיד בתחום זה והאם הציפייה תשתלם? במתן מענה לשאלות אלו ראוי לכל מחנך לעסוק בשיחה עם תלמידיו. וכבר ידועה היא דהנחייתו של בעל 'החפץ חיים' רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, כי בימינו ראוי שההורים (והמחנכים) ישוחחו עם ילדיהם סביב ההגעה לגיל ההתגברות בנושאים אלו. גם היום, לא כל המתבגרים והמתבגרות זוכים לשיחה חשובה כזו ויש בדברים שלהלן משום דברי רקע והקדמה לשיחה זו.
להורה והמחנך העומד עדיין נבוך מול סוגיה זו נזכיר, כי תחום זה מהווה חלק חשוב בתורה ואין מניעה לעסוק בו בצניעות ובזהירות הראויה, התורה כולה היא דבר ה' ויש לעסוק בכל חלקיה, וזאת, בגיל ובעיתוי הנכון ולא בכדי, תקנו חז"ל את הקריאה בפרשת העריות לתפילת המנחה ביום הכיפורים (מגילה לא.) על מנת ללמדנו שגם כאשר אנו משתוקקים להיות כמלאכים, עלינו להיות מודעים לעוצמתם של כוחות החיים (אבודרהם, תפילות יוה"כ). אכן, גם את הלכות הצניעות וטעמיהן יש ללמוד וללמד בצניעות.

קושייה קיומית
מתבגרים דתיים רבים ובמיוחד אלו המקפדים על 'קלה כחמורה', חשים בקרבם את הניגודיות העצומה הקיימת בין דרישות ההלכה בתחום הצניעות לבין תביעותיהם ודחפיהם הנפשיות והגופניות בתחום זה. בחוויית הקיום שלהם הם חשים כי ההלכה מתנגדת באופן מוחלט לחיים הטבעיים . תחושת עומק זו לעיתים עוטה על עצמה ניסוח פילוסופי ובפיה הטענה: אם התורה אכן ניתנה ע"י יוצר האדם המכיר את טבעו, כיצד יכול להיות שהיא סותרת תכונה טבעית מובהקת כל כך אשר בקרבי?!
מועקה נוראה שכזו, אם לא תזכה לאוזן קשבת ולמענה חינוכי ראוי, עלולה להביא בסופו של דבר את המתבגר הצעיר לעזיבת התורה ולאי שמירה על מצוותיה או לחלופין, לחטא של התכחשות לעצמיות עד לכדי חיים כפולים בין שתי מערכות הנמצאות בנתק מוחלט, ה'אני עצמי' ו - 'האני הדתי'. זאת היא הטרגדיה הנוראה של תחום הצניעות, 'צבת בצבת עשויה', את הקשר הזה קשה מאוד למתבגרים הצעירים להתיר בכוחות עצמם ובנקודה זו הם פונים אל הוריהם ומחנכיהם ומבקשים את עצתם והדרכתם, "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (ברכות סא.).

"וחי בהם"
ראשית, נאמר באופן הברור ביותר - היהדות מקדשת דווקא את החיים ולא את ההימנעות מהם . הברכה האלוקית הראשונה לבני המין האנושי הייתה: "פרו ורבו" (בראשית א', כב') – ישוב העולם ותיקונו. הלכות צניעות, אין מגמתן להילחם ולהמעיט את כוחות החיים כי אם למנוע את סילופם של כוחות החיים ורגשות האהבה, והגעה מהירה ב'מדרון חלקלק' לתאווה הרסנית שמפוררת את יסודות הקיום החברתי בעולם (מור נבוכים,.
על הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א', לא') אומר המדרש: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" זה יצר טוב, "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא?! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן (בראשית רבה, פרשה ט, סימן ט).
יצר הרע נקרא "טוב מאוד" והוא מאפשר את המשך קיומו של העולם. זאת ועוד, הגמרא בתחילת מסכת חגיגה קובעת כי "לא נברא העולם אלא לפריה ורבייה, שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". (ישעיהו מה, יח') וכן, אל חזקיהו מלך יהודה, שהיה מהמלכים הצדיקים ביותר שקמו לעם ישראל, אמר הנביא ישעיהו כי נגזרה עליו מיתה בעולם הזה ושאין לו חלק לעולם הבא משום שבטל עצמו מקיום מצוות פריה ורביה, וזאת, למרות שהיו לו נימוקים לכאורה מוצדקים לכך (ברכות י.).

דוגמא מאלפת למצב שהיה שורר בעולם ללא כוחות החיים והרבייה. ניתן למצוא בגמרא במסכת יומא (דף סט) שם מתארת הגמרא, שבראשית ימי הבית השני, בעקבות חולשת בני דורם, אנשי כנסת הגדולה ביטלו את 'יצר-העבודה זרה' והעבירו אותו מן העולם. לאחר מכן, הם רצו לנצל עת רצון זו וביקשו רחמים על מנת שיתבטל גם 'יצר העריות'. אולם, מהר מאוד הם נוכחו לדעת שאין העולם יכול להתקיים בלעדיו, וזאת משום שאפילו בעלי החיים הפסיקו להתרבות ועל כן, הם רק החלישו אותו וגרמו לכך שלקרובות משפחה מדרגה ראשונה, לא יתאווה האדם.

מקור היצרים - בקדושה
בנקודה זו ראוי להרחיב מעט. מהו מקורה של המשיכה המינית, מה מקורו של דחף החיים הזה? אין כוונת השאלה, כיצד מתרחש תהליך זה מהבחינה האנטומית או ההורמונלית, אלא, מהי הסיבה האמונית לכך שהאדם נברא בצורה כזו שבקרבו הוטבעה משיכה חזקה כל כך לצורך זיווגו?

על מנת להשיב לשאלה זו, יש לעסוק באחד מסודות הבריאה. זהו "סוד הנסירה". הגמרא במסכת ברכות (דף סא. ובעירובין יח.) מתארת את האדם הראשון כיצור המורכב מ'צד זכרי' ו'צד נקבי' מחוברים זה לזו. "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה', ב') "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך" (תהילים קלט, ה'). וודאי שדברים אלו עמוקים מאוד ואין להבינם כפשוטם (ע' מהר"ל, גבורות ה', פרק סח', וב'גור אריה', בראשית, ב, ז) אולם, הכיוון הכללי הוא כי משמעותה של יצירה אלוקית ראשונית היא כקביעת היעד, הגדרת המטרה שאליה יש לשאוף. כלומר, יצירת ישות אחת, המורכבת מצד זכרי (משפיע), וצד נקבי (מקבל). אדם לא "בחר" בחווה לבת זוגו, אלא היא נוצרה כחלק ממנו, אחר כך ה' הפריד את הצד ('הצלע') הזו מהאדם, והיא הפכה לישות עצמאית ('עזר כנגדו') לאחר מכן, ה' הפגיש אותם בשנית והם התחברו מתוך מודעות עצמית וזכו לברכת ה'.

המעשה האלוקי בבריאת האדם מעלה את השאלה הפשוטה: אם ה' רצה שאדם וחוה יהיו מחוברים מפני מה הפרידם? ואם רצה שיהיו נפרדים, מפני מה בראם מחוברים?
התשובה לשאלה זו, תפתח לנו פתח להבנת מהותה של ברית הנישואין. היצירה הבראשיתית הכופה את מצב האחדות המוחלטת, נועדה על מנת לאפשר את היתכנותו של החיבור בין האיש לאשה מלכתחילה. שהרי, לולי שהיו הזכר והנקבה במהותם 'אחד' – לא היו אפשרי ששתי מהויות שונות כל כך זו מזו תתאחדנה ותהפוכנה למציאות אחת. על כן, ה' יוצר את האיש ואת האישה מלכתחילה מחוברים ובכך, מאפשר את ההתחברות העתידית העצמית שלהם מתוך בחירה ורצון עצמי ע"י החלטתם להתחבר בחזרה ולחיות במשותף. יתירה מזו, דווקא הפירוד הפיזי הוא המעיד על החיבור הנפשי העמוק, שהרי במצב שנוצר לאחר הנסירה, כל אחד מהם יכול היה לפנות לדרכו וללכת לאשר יחפוץ, ומשלא עשה כן, הראה את קישורו העמוק כלפי השלמתו דווקא ע"י בן זוגו, המנוגד אליו. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

פעולת החיבור הפיזי בין האיש לאישה מכונה בתורה "ידיעה" "והאדם ידע את חווה אשתו" (בראשית, ד, א). "ידיעה" היא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, דווקא בפעולת הזיווג נמצאת הקדושה העליונה, מפני שבה לא רק נשמתם הרוחנית מתאחדת, אלא גם גופם הגשמי (ע' בשל"ה הקדוש, שער האותיות, עמק ברכה, עה': "אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג") דווקא האדם הוא המחבר בין רוח וגשם ובין שמים לארץ מפני שהוא עצמו מורכב משתי המהויות הללו (דרך ה' לרמח"ל חלק א', פרק ג').

המעשה היוצר את חלות האיחוד המחודש שבין האיש והאישה, נקרא: קידושין. לאמר: יש כאן הופעת קדושה! וכך אנו מברכים תחת החופה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין... ברוך אתה.. מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין".
"הרי את מקודשת לי" אומר החתן, מלשון 'הקדש' - מיוחדת לי ומיועדת לי כהקדש (תוספות תחילת מסכת קידושין) זהו מקורם של כוחות החיים, לא יצריות ותאווה שפלה יש כאן, כי אם קדושה ועשיית רצון ה', וממילא התחברות אליו ולכן, "איש ואישה, זכו - שכינה בניהם" (סוטה יז.) כאשר הם מתאחדים, אזי ה' בעצמו נעשה שותף איתם בהופעת חיים חדשים בעולם (נדה לא.).

"חולת אהבה אני"
בספרי הנביאים והכתובים נמשלת מערכת היחסים בין כנסת-ישראל לקב"ה, כמערכת יחסים בין איש לאשתו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך "שיר השירים" - שהוא, כדברי ר"ע, קודש קודשים (משנה, ידים, פ"ג, מ"ה). וכן פסוקים רבים בהקשר הזה מופעים דווקא במגילת החורבן איכה: "בתולת ציון" "הייתה כאלמנה" ועוד.

הגמרא במסכת יומא (נד.) אומרת שבקודש הקודש היו הכרובים בדמות זכר ונקיבה וכשהיו ישראל עושים רצונו של מקום, היו הכרובים מעורים זה בזה כדמות זכר ונקיבה! "כמער איש ולויות" עד כדי כך מגיעים הדברים! דבר זה לא יכלו הרומאים הערלים (כלומר, אטומים רוחנית) להבין, וכאשר נכנסו להיכל חשבו שישראל ח"ו, שטופים בתאוות (כמותם). וכן חז"ל לימדו אותנו שעל הפקפוק בייחוס קדושה לענייני הזיווג נסמית (נתעוורה) עינו של בלעם הרשע. "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" - בלעם לא האמין ביכולת של קידוש המעשה הטבעי והפשוט וחשב שזהו גנאי לייחס לרבש"ע מעורבות בו (נדה לא.). דברים חריפים מאוד בנושא זה נכתבו ע"י הרמב"ן, מגדולי הראשונים, באגרת מיוחדת שכתב בנושא, הנקראת: "אגרת הקודש" (כתבי הרמב"ן, מהדורת מוסד הרב קוק).

דווקא המינות הנוצרית, שלא יכלה לסבול את מחשבת אחדות השם עד אשר פגמה באחדותם של מרכיבי החיים היותר יסודיים, הרוח והחומר וגרמה בכך לנתק ביניהם, היא זו אשר דוגלת בדיכוי כוחות החיים של האדם כאידיאל דתי, "אשרי הגבר אשר יסרס עצמו למלכות שמים" נאמר באוון-גיליון. לנזירים ולכמרים (הקתולים) אסור לשאת אישה וכן נאסר עליהם להרבות בצבירת רכוש גשמי.
לעומת זאת, בישראל, האיש הקדוש ביותר, הלא הוא הכהן הגדול מאחיו, חייב להיות נשוי בעת עבודתו במקום הקדוש ביותר - בית המקדש, ביום הקדוש ביותר בשנה - יום הכיפורים וזאת משום שנאמר בו "וכפר בעדו ובעד ביתו" וחז"ל קבלו שהכוונה במילה "ביתו" לאשתו. אדם שאינו נשוי חסר את חווית החיים הפשוטה, הטבעית והנורמאלית, ועל כן אמרו חז"ל כי "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם" (יבמות סג.)

את חומר הגלם לבניית כיור הנחושת במשכן העדות תרמו הנשים, אותן הנשים שהיו מקושטות במצרים. הן הביאו את המראות שבהן הן היו מתייפות ומעוררות את תשוקת בעליהן במצרים, "תחת התפוח עוררתיך" (שה"ש, ח', ה') וע"י כך גרמו להמשך קיומו של העם היהודי כאשר הגברים היו שבורים ורצוצים מעול הנוגש המצרי (תנחומא פקודי, ט') ועוד נאמר במדרש (מדרש רבה, שמות א', יב') שהן היו הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ועל כן, דווקא מראות אלו נתרמו למשכן וביותר יועדו לכיור הנחושת, שממנו קידשו הכוהנים את ידיהם ורגליהם בהיכנסם לעבודה מידי יום וכן ממנו היו משקים את האישה הסוטה, שלא למדה ממעשי אותן נשים צדקניות והפכה במעשיה ('מעשה בהמה') את היופי האסטטי למקור פירוד, במקום למקור של איחוד.

היום יום הולדת
כידוע, גיל החיוב במצוות שונה בין המינים. אצל הבנים הוא שלוש עשרה (אבות ה', כא') ואילו אצל הבנות הוא שתים עשרה (כדעת רבי בגמרא, נדה מה:). זוהי הלכה למשה מסיני כמו כל שיעורי תורה (שו"ת הרא"ש כלל טז' ושו"ת מהרי"ל סי' נא'). אולם, מלבד השנים אינו נעשה הילד לבר מצוה עד שיהיו לו גם שתי שערות (הנקראות סימנים) במקום הערוה (נדה, מו.) הוי אומר אין די בבשלות שכלית יש גם צורך בבשלות מינית. השינויים במקומות צנועים שבגוף מסמנים את עובדת הפיכתו של הילד הקטן לאדם בוגר המסוגל להוליד ואת בשלותה של הנערה להיהפך לאם. המשמעות האמונית של התהליך הפיזיולוגי היא כבירה. הקב"ה הפקיד בידי בני הנעורים פיקדון יקר, אשר יאפשר להם בבא עתם, להיות שותפים לקב"ה במעשה בראשית, בהעמדת דורות המשך שישביחו את מעשה ה' שבבריאת העולם. ולכן קיימת דרישה מהם, לשמור אמונים ולא למעול בשליחותם ולהעביר את הפיקדון הלאה, לדורות הבאים בקדושה ובטהרה.

לנצח ולייסד את המלכות
האנושות כולה מאוחדת בכמיהתה לחיים. האדם באשר הוא, מחפש את 'עץ החיים' והוא מתייסר במאבקו עם מר המוות. וזאת משום שהכמיהה לחיים, גנוזה עמוק בנפשו של האדם.
באדם ישנה מציאות רוחנית, נשמה, שמקורה הוא בעולם ללא זמן, היא מעל מושגי הזמן ונצחית. 'נצח' - אינו רצף של זמן בדידי אינסופי, אלא מהות אחרת, אופן קיום אחר, ללא זמן, ללא קצבה וללא הגבלה. האדם כמה לחיות לנצח. הוא רוצה להיות בן אלמוות, כמו נשמתו.

אולם, כיצד מתיישם הדבר בפועל? מסביר הרב קוק, כי יש רק שאיפה אחת יותר חזקה מרצונו של האדם לחיות והיא רצונו להחיות! שאיפה זו מתממשת באמצעות ילדיו. וכך כתב הרב:
"יצרא דעריות יוכל ללפף (לאחוז) את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם...ולעומת זה (במקביל לכך) בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות" (שמונה קבצים, א', שנז')

כוח ההולדה הוא יסוד התחברות האדם אל הנצח. על כן הקפידו חכמים, ובעיקר המקובלים, בעלי הסוד ופנימיות התורה העוסקים תדיר בחיבור זה אל הנצח, בהדרכתם על שמירת כוחות החיים בקדושה ובטהרה והכנתם לקראת ייעודם (האר"י, שער רוה"ק, תיקון כז').

מקור החומרה היתירה שהתורה מייחסת לחטאי עריות הינו משום שגילוי עריות הוא ניתוק כוח הנצח ממקורו, זוהי חתירה תחת המרקם החוקי המוחלט המהוה את הבסיס המוסרי לקיום העולם וגורם בכך סכנה ממשית להמשך קיום העולם.

כהכנה חשובה, לפני שיעסקו בבא העת, בהעמדת תולדות ובקיום העולם, על המתבגרים הצעירים בני דורנו, מוטל תפקיד חשוב. עליהם לגבש את זהותם, לבנות את אישיותם ולגבש את חוסנם, תוך עיסוק בבניין 'האני-הפרטי' לקראת היכללותו המחודש ב'אני-המשפחתי', ו'האני-הלאומי'.
על כל נער ונערה לשאול עצמם, מה תפקידי ושליחותי בעולם ומה עלי לעשות על מנת למלא אותו בהצלחה? כיצד אני רוצה שמשפחתי תראה בעוד מספר שנים? וסביב אלו ערכים אחנך את ילדיי בבא העת.
אמנם, בתהליך זה יש עליות וירידות, ולחצי הסביבה המתירנית והרוחות המנשבות בה מעמידות בפנינו אתגרים רבים, אולם לא מפני קשיי הדרך ואתגריה נשכח את היעד הגדול לקראתו אנו מתקדמים. ואי"ה, יום אחד, כן, כן, אנחנו נגיע. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
***

"וה' יתברך יזכנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם".




^ 1.מתוך הקונטרס: חזק ויאמץ לבך, מאת המחבר, ישוב נריה, תשע"ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il