ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
במצוות השבת אבידה נצטווינו לדאוג לממונו של אחינו מישראל וכך הטעים זאת בעל ספר החינוך (מצווה תקלח):
שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה. שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב.
אך מה הדין במקרה בו המוצא מסופק האם הוא עומד בפני אבידה או בפני חפץ שהונח במקום זה בכוונה תחילה על מנת לשוב ולקחתו? קיי"ל דספק דאורייתא לחומרא (ביצה ג, ב), אם כן, לכאורה על המוצא להחמיר על עצמו, ולהתחייב בשמירת החפץ עבור בעליו, על אף שיש בזה חוסר נוחות, וכפיית אחריות על המוצא. אך למעשה, הגמרא אומרת (ב"מ כה, ב):
ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר.
וצריך ביאור משולש: א. מדוע בספק לא יטול? ב. האם בספק זה יש סימן או לא? ג. אם נטל לא יחזיר – למי ולהיכן? ומדוע?
בהינוח לא יטול
בביאור הטעם שבהינוח לא יטול כתבה הגמרא עצמה:
מאי טעמא? דאמרינן: הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו - לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו.
כפי שהוזכר, מגמת המצווה היא להשיב את החפץ לבעליו, ולעיתים מצוות עשה זו תתקיים דווקא ע"י 'שב ואל תעשה'. שכן הזזת החפץ ממקומו מקטינה את הסיכוי שיחזור לבעליו.
ובלשון הרמב"ם (גזו"א טו, א):
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן – הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו. ואם היה דבר שיש בו סימן – הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה.
ספק הינוח לא יטול
כפי ששאלנו לעיל, על איזה ספק מדברת הגמרא? יש בו סימן או לא? ונחלקו בזה הראשונים.
אין בו סימן:
רש"י, תוס' ועוד כתבו שהדין של ספק הינוח לא יטול הוא דווקא בחפץ שאין בו סימן אלא המקום, אז מספק אין ליטלו, שאז מגרע את האפשרות של הבעלים לשוב אליו. אך באם יש סימן בחפץ אזי יש ליטלו אפילו הוא ספק הינוח. להבנת המהלך נלמד את דברי הר"ן (כה, ב ד"ה וליהוי קשר):
חלק א: ואסיקנא דלית בהו סימן כלל. הא אית בהו סימן יטול ויכריז! דאי דרך נפילה הוא - זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה. ואפי' אי דרך הנוח - אעפ"י שאינו מועיל אותם מ"מ אין מפסיד כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם. ומיהו ה"מ היכא שמקום מציאתם הוא משתמר ואינו משתמר,
חלק ב: אבל אם הוא משתמר גמור - אפי' בספק הנוח לא יטול שאעפ"י שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתו אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוא ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו אם ישמעו שמא לא יהי' בקיאים ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו או הפסד לא יטול.
חלק ב: אבל אם הוא משתמר גמור - אפי' בספק הנוח לא יטול שאעפ"י שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתו אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוא ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו אם ישמעו שמא לא יהי' בקיאים ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו או הפסד לא יטול.
העקרון הכולל אותו מבאר הר"ן הוא כיצד החפץ יגיע לבעליו או לכל הפחות ישמֵר עבורו בצורה מועילה יותר. ולכן:
א. חפץ המונח במקום שמור לגמרי, אפילו חפץ ללא סימן, לא יגע משום שהמקום מהווה את הסימן. ואפילו אם הוא ספק הינוח, אין להזיזו משם, שכן הוא מגרע את שמירת החפץ ממקום שמור לגמרי למקום שמשתמר חלקית. וכיון שאין הכרע בזה עדיף שלא יטול, שב ואל תעשה עדיף. ואולי כאן תועיל סברת ריטב"א שכתב: 'מוטב שיאבדו לו מאיליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה'.
ב. אך חפץ המונח במקום שמור חלקית, אם הוא ודאי הינוח ויש סימן, אע"פ שהוא במקום שאינו שמור לגמרי, לא יטול. וזאת משום שבהינוח לא חלה ביחס לחפץ הנידון מצוות השבה, והלקיחה רק גורעת את שליטת הבעלים.
ג. מקום שמור חלקית, אם הוא ספק הינוח עם סימן – יטול משום שלא מגרע כלל את שליטת הבעלים. אך בספק הינוח ללא סימן – לא יטול. והטעם הוא כי אז הבעלים מאבד את היכולת לשוב אל החפץ.
דבריהם מדוייקים מתוך שאלת הגמרא 'ולהוי קשר סימן?' ולכן אמור להכריז, ועונה הגמרא שאין בהם סימן ולכן לא יטול וכנ"ל. אך משמע שאם אכן היה סימן בספק הינוח היה נוטל.
יש בו סימן:
לעומת שיטה זו כתב הריטב"א (כה, ב ד"ה אבל מורנו):
אבל יש מפרשים וזה דעת מורינו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול, דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח, והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא רויחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן, והא דפרכינן וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתני' דלית להו סימן, ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול אפי' יש בהם סימן בקשר וכיוצא בו לא יטול, והא דאמר רב זבדא ספק הינוח לא יטול ה"ק דאפי' ספק הנוח לא יטול וכ"ש ודאי הנוח דההוא פשיטא, זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו.
ההבדל למעשה בשיטתם הוא במקרה של ספק הינוח עם סימן. שאילו לדעת תוס' ור"ן יטול אך לדעת רבותיו של הריטב"א לא יטול. הם למדים זאת מנוסח ההלכה כפי שסיכמה הגמרא: כל ספק הינוח לא יטול. ומשמע שלא מחלקים בין יש או אין סימן. וסברתם היא ש'הספק עשאוהו כודאי'. אך זה עוד צריך ביאור, מדוע עשאוהו כודאי.
ושמא אפשר לומר, שכשם שאין אפשרות להוציא ודאי ממון ממוחזק אלא אם כן יש טענה (קבילה) כלפיו, כך הוא בספק ממון. וכאן יש את המוצא שודאי עדיין אינו שלו, ואילו לצד המאבד שיתכן ולא התייאש מזה שהרי יש לו סימן במקום, ממילא הוא כמו מוחזק ודאי בממון ואסור לקחתו (ראה נתה"מ רס, ס"ק יג שכיון שהגוזלים משומרים קצת עדיין חשיבי כברשות בעלים ולא מהני יאוש).
וביחס לראיית התוס' מהגמרא כתב 'טעמא רויחא נקט'. ועיין עוד ברמב"ם הנ"ל במה שפסק כאן כריטב"א, שאפילו ביש בו סימן לא יטול בספק הינוח. וראה במגיד משנה שכתב שגירסת הרמב"ם היא המקור לפסקו. שבגמרא שלנו לאחר השאלה מדוע לא יהיה הקשר או המקום סימן, כתוב:
איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח.
משמע שעל הספק הינוח עצמו אין סימן, ולכן לא יטול. אך טוען הרב המגיד שגירסת הרמב"ם היתה:
אלא איכא למימר איניש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח.
דהיינו, שמה שהגמרא העמידה לפני כן באין בו סימן – נדחה. אלא מדובר בכל המצבים בהם אנו יכולים לחשוש בהם הניחו הבעלים את החפץ.
הכסף משנה מתרץ באופן אחר: יסוד דברי הרמב"ם הוא מה שאומרת הגמרא כל ספק הינוח, וכמ"ש לעיל בשם מורו של הריטב"א. והטעם שהגמרא נוקטת בתחילה 'הני איניש אצנעינהו וכולי' הוא נכון בין יש בו סימן ובין אין בו סימן. וכמ"ש הרמב"ם שיש בו סימן מטריח הבעלים ובאין בו סימן מפסיד הבעלים. ומה שניסתה הגמרא לשאול שמא יש בו סימן, הוא משום שהגמ' העמידה באין בו סימן וזאת בגלל שיש סיבה חזקה יותר שלא ליגע בחפץ, שכן הוא יאבד לגמרי מבעליו ולא רק שיצטרך לטרוח אחריו לחפשו. ומה שכתוב 'דכו"ע הכי מקטרי' אין ר"ל שדווקא מיירי באין בו סימן, אלא מתנ' מיירי בין יש בו סימן בפשטות כיון שמקושרים, ובין אין בו סימן שלשון רבים כולל גם מצבים דכו"ע הכי מקטרי.
אם נטל לא יחזיר
החצי השני של מימרת הדין במקרה של ספק אבידה עוסק במצב דיעבד בו המוצא עבר ולקח את החפץ שלא כדין. ואומרת על כך הגמרא שאם כך ארע אזי הדין הוא ' לא יחזיר'.
שיטת הרשב"א
ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דין זה. תוס' (כה, ב ד"ה ואם נטל) מביאים שתי דעות. דעה ראשונה בשם 'יש מפרש' והוא השיטה המובאת בין כמה ראשונים גם בדברי הרשב"א. ונפתח בה (שם, ד"ה ספק הינוח):
אלא ה"פ אם נטל והלך לו לא יחזור ויחזירנו שם דאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתיאשו מהם ושוב לא ישוב לבקשן עוד, ויבא אחר ויטול... ולעולם אף על פי שנטל כל שלא נפרד משם אין לחוש שמא בעלים באו וחפשוהו ויכול הוא להחזיר למקום שנטל.
לשיטת הרשב"א בחפץ המוגדר כספק הינוח אין מצוות השבת אבידה ממ"נ: אם הוא נפל – אזי כיון שאין סימן, מתייאש הבעלים והרי אלו של המוצא. ואם הניח – אזי אין על החפץ שם אבידה. וממילא, יכול ליטול ולהשיב לאותו המקום. אך אם לקח לביתו, יש לחשוש שמא כבר באו הבעלים והתייאשו מלמצוא. אזי אז הוגדר החפץ כאבידה, והתחייב בעליו בשמירה מעליא ולא סגי ליה בהחזרת החפץ למקום שאינו שמור ממש. ומביא ראיה מפורשת לדבריו מהירושלמי (ב"מ ב, ד):
ר' בא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסה ונסתיה (לכא' פירושו נסביה). אזל שאל לרב א"ל לא עבדת טבות. א"ל חזריה א"ל לא דנימא אתא מריה בעי ליה ולא אשכחיה ואיתייאש מיניה.
שיטת התוס'
לעומת זאת, שיטת התוס' היא כך:
ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק
היינו, חפץ המוגדר כספק הינוח הרי הוא חייב בהשבת אבידה מספק. אמנם אם נפל, הרי אלו שלו, אך אם לא נפל, נראה שהוא לא הונח על דעת שמירה, שכן המקום אינו שמור, אלא על כרחך הניח ושכח, וכיון שכך, הרי זו אבידה. אך במצב זה קיום מצוות השבת אבידה תיעשה דווקא בשב ואל תעשה, דאם יגביה החפץ רק ירחיק את הבעלים ממנו. אך אם כבר הגביה הרי בעצם ההגבהה נעשה עליו שומר מספק, ואינו יכול להשיב את החפץ למקום שאינו משתמר כראוי דבעינן השבה מעליא. וראה שם בתוס' כיצד מעמיד את המקרה בירושלמי בנטל ממקום משתמר לאינו משתמר ולכן לא יחזיר.
לסיכום דבריהם: לרשב"א כל עוד לא נטל לביתו החפץ אינו מוגדר כאבידה ולכן יניחנו במקומו. ואילו לתוס' עוד לפני נגיעתו בחפץ הוא מוגדר כספק אבידה ולכן משעה שהגביהו התחייב בהשבה מעליא. ביסוד מחלוקתם מבאר הנתיבות (נתה"מ רס, טז):
וטעם מחלוקתם הוא, דהתוס' ס"ל דתלינן בהינוח ושכחו וחשיב כאבידה ונעשה שומר אבידה, ודעת הרשב"א והר"ן דכל שהוא משומר קצת לא תלינן שהוא שכחו וכמו שכתבתי לעיל בשם הריטב"א וממילא יכול להניחו במקום שהניחו שם הבעלים מדעת.
בנקודה זו ראוי לציין שהרבה מחלוקות מוסברות באופן הזה, ואין זו מחלוקת במציאות אלא בהגדרת המציאות או בכמה חשש כלשהו הוא בעל משקל מכריע. ראה באריכות מאמר של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל המבאר נקודה זו באריכות (מחלוקות במציאות, לנתיבות ישראל מאמר לב):
לפיכך גם בכל העניינים שבדברי רבותינו שנראים כאלו מחולקים הם על מציאות ממשית של גופי מעשים יתכן שהמחלוקות הללו אינן באמת אלא בהגדרת הערך של עניינים אלה הבחנת חשיבותם לעניין דין תורה.
שיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ם בהסבר הדין של 'אם נטל לא יחזיר' מחודשת ומצריכה עיון. וכך כתב (גזו"א טו, א):
אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.
שיטתו שאם עבר הגביה את החפץ כבר זכה בו. ובעקבות הרמב"ם פסק כן השו"ע למעשה (רס, ט). והקשו רבים מהיכי תיתי שהחפץ שלו? והרי באיסורא אתא לידיה? וכ' הראב"ד:
א"א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו.
ומצאנו בזה תירוצים רבים:
הסמ"ע (שם ס"ק מב) כ' כיון שהתכוון להחזיר אלא התגלה לו שאינו יכול להשיב כי אין סימן, בזה כ' הרמב"ם ושו"ע שמותר להחזיק לעצמו. והוא משום שאין עליו יותר את העשה של השב תשיבם.
ש"ך (שם ס"ק כו) מקשה על סמ"ע שכן לא מוזכר דבר זה כלל, וסוף סוף באיסורא אתא לידיה?! אלא ביאור דברי הרמב"ם הוא שישל"מ הוא רק שצריך להשיב לבעליו אם התברר מי הם, אך כל עוד לא ידוע, מותר הוא להשתמש בחפץ. וכך נראה מלשון הגמרא ואם נטל – לא יחזיר, כפשוטו. אך הקשו עליו אחרונים (נתה"מ ס"ק יג), מהיכי תיתי שהדבר מותר?
ואכן יש כיוונים נוספים: י"א שכיון שלהחזיר למקום המציאה אסור, ואין לו למי להחזיר מותר לו להשתמש בהם. ואין לומר כאן יהא מונח, דאם לא אמרוהו – לא אמר' (מצאתי שמוזכר מעט מאד בבבלי).
נתה"מ(שם) מבאר שאכן במצב כעין זה של מדדים יש יאוש, והא דכיון שהבעלים שהניחם יודע שהגוזלים יכולים לעבור ממקום המשומר קצת לאינו משומר כלל, הרי הוא מתייאש מזה. אלא שהיאוש לא מועיל כיון שסו"ס מקום ההנחה המשומר קצת הוא כרשות בעלים שיאוש לא מהני בזה. וכאשר המוצא מגביהו הרי האבידה כבר לא ברשות בעלים וממילא היאוש הקיים, מהני עכשיו, ולכן אין זה ישל"מ והדין הוא הרי אלו שלו.
וי"א (ביאור הגר"א רסב, ס"ק כב) שהוא ספיקא דממונא, וכל מוחזק אין מוציאין מידו. כסוגיית תקפו כהן. ודעת הראשונים האחרים כדעת רא"ש שתקפו כהן מוציאים מידו ועל כן, נוטל ומכריז.
להערות [email protected]
הלכות שטיפת כלים בשבת
אנחנו קודש למענך
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך עושים קידוש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
