בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אליהו בן הדרה

כרך ב שיעור י

התפילה - סידורה וערכה בקהילה

התפילה כחוויה חברתית מגבשת, התפתחות מבנה סידור התפילה, תוספות לנוסח התפילה, שליח ציבור, מנהגים, סדרים והלכות,.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

ט חשוון תשס"ח
17 דק' קריאה
התפילה כחוויה חברתית מגבשת
במציאות של גולה התעצם מאד הערך של "התפילה בציבור" - פי כמה וכמה יותר מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים, מכיוון שההתכנסות בבית הכנסת לצורך תפילה הפכה את היהודים הרבים לקהילה, לעדה אחת - "כאיש אחד בלב אחד". שיתוף כל בני הקהילה במקום אחד, בזמן אחד, בנוסח אחד, בכוונת הלב ובקצב האמירה והנחיית התפילה על ידי שליח הציבור - יצרו חוויית יחד מגבשת שחיזקה את השייכות ואת הזהות היהודית.
בימי הביניים במיוחד, התפילה איננה רק מצוה לעמוד לפני הקב"ה בשבח, בקשה והודאה, אלא מציאות אישית וחברתית שערכה גדול מאד כמשקל נגד אל מול המציאות הזרה והקשה שמחוץ לבית הכנסת. רק המציאות שבפנים: ההתרגשות, החוויה, הבכי, ההתפעלות, החייאת הלשון בפיוטים - למרות שלא דיברו בה, שהרי כאשר הבינו את לשון הקודש התרשמו, התפעלו ממנה ושמרו אותה לדיבור כלפי הקב"ה בתפילה ובלימוד התורה - היא עצמה היתה הכוח נגד המציאות החיצונית הקשה. בכך אנו מוצאים מניע נפשי רב-עוצמה להתפתחות ולעיון-תפילה באותם הזמנים. זאת הסיבה לחתירה המתמדת לסידור קבוע של נוסח התפילה, כתיבת הפיוטים והוספתם לפרקי התפילה הקיימים, משמעותו וערכו של שליח הציבור כמי שמסוגל לרומם ולרגש את הציבור בתפילתו.
מאמצים אדירים של חכמי הדורות ההם נוצקו לתוך המסגרות הקבועות של תפילות היחיד והציבור והולידו ספר הידוע לכל יהודי וערכו חורג מעבר לחובת התפילה - "הסידור". הדוגמא המובהקת לנגישותו ועממיותו של הסידור היא שבמערכת החינוך היהודית המסורתית, "החדר", למדו הילדים את האותיות מתוך הסידור. עדיין ניתן למצוא סידורים שבתחילתם מודפסת טבלה עם האותיות וניקודם. הסידור היה הספר הראשון שקיבל ילד יהודי כשנכנס בגיל שלוש לחדר. בסידור הזה למד את האותיות ולאט לאט חיבר את האותיות למילים וקרא "מודה אני". הספר ליווה אותו כל חייו. במידה רבה גם אצלינו, הסידור הוא הספר המייצג את כל ההוויה היהדותית, מפני שיש בו תפילה, פרקי תהלים, מעט ציטוטי הלכה, מדרש ומקרא. עצם הדבר שאדם נזקק לכל אלה כשהוא מתייחד עם עצמו או שותף עם אחרים מהווה כוח מעצב ומגבש של הזהות היהודית האישית והקולקטיבית.

התפתחות מבנה סידור התפילה
מפני רוב שימושינו בסידור התפילה כפי שהוא לפנינו כיום, נדמה לנו שכך היה מאז ומעולם, אבל לאמיתו של דבר, גם לאחר שקבעו חכמים את זמני התפילות ואת מטבע הברכות, רב היה המרחק בין הקביעה הזאת לבין הסידור של ימינו. למשל, למרכיב כל כך מפורסם, ידוע וחביב על המתפללים, אמירת "הקדושה", לא היה נוסח. קל וחומר שנוסח המחזור, כלומר, תפילות השבת, החגים והימים הנוראים לא היה קיים. שלד התפילה היה קיים: שמונה עשרה ברכות, וכשנוספה ברכת המינים תשע עשרה ברכות, קריאת שמע וברכותיה. זהו העיקר. גם את הנוסח הזה לא כולם ידעו, ועל כן נקבע מעמד של שליח ציבור שאומר את התפילה בקול רם, ומי שהגיע לבית הכנסת ולא היה לפניו סדר כתוב של קריאת שמע וברכות התפילה, ואף לא זכר בעל-פה, היה עונה אמן.
מקובל היה העקרון שיש לומר מאה ברכות בכל יום, אך מהן אותן ברכות ומהו הסדר הנכון באמירתן במשך היום? חלק נכבד מהן היה כבר ברור, אך החכמים באו וארגנו את מסגרת מאה הברכות. הם עשו גם חשבון של אזכרות שם ה' שיש בתפילה. אמנם, הם לא תיקנו, בדרך כלל, ברכות חדשות כשלעצמן, אך עיקר המאמץ הופנה לאירגון התפילה בסדר היום. עצם הכינוי לספר התפילות היהודי - "סידור", מעיד על החשיבות הרבה שייחסו חכמי ישראל באותה תקופה לא רק לאמירת התפילות כי אם לסדר והמבנה הפנימי של התפילות והברכות בכל פרק מפרקי היום, השבוע והשנה.
המציאות הזאת הזמינה יצירה גדולה שאכן התבצעה במשך דורות רבים לאורך מאות שנים, עד שהתגבש נוסח הסידור והמחזור כפי שהוא לפנינו. מסתבר מאד שבאותן מאות השנים נקבעו בקהילות השונות נוסחאות רבות והתגבשו מנהגים שונים, אבל אנו לא מכירים אותם בשלימותם. כאשר אנו רואים את הנוסחים הראשונים בימי הביניים: סידור רב עמרם גאון 1 , סידור רס"ג 2 , סידור רש"י 3 , מחזור ויטרי 4 , מחזור כל בו 5 , נוסח התפילה שמביא הרמב"ם 6 , אנו מוצאים סדר שבעיקרו דומה לשלנו, אבל פרקים מסויימים חסרים או שונים במקצת. למשל, חלק נכבד וקבוע בתפילת שחרית בימינו - "פסוקי דזמרא", לא נאמר באופן זה בתקופת בית המקדש השני. הסדר המוכר לנו היום נקבע מנהג אחרי מנהג, מעין הכנה כדי להכנס אל התפילה מתוך שבח והודאה שבתהלותיו של דוד המלך. מכיוון שאצלנו פרקים אלו נקבעו באופן מוחלט כחלק מהתפילה, הרי שנקבעו גם ברכות השבח קודם לפסוקי דזמרא ולאחריהם. בברכות אלו אנו מודים ומשבחים לקב"ה על כך שיש לנו אפשרות לשבח.
בכתבי-היד הקדומים אנו מוצאים הלכות ותקנות שמוסרות לנו כיצד נוהגים בקהילה שממנה בא כתב-היד, ולעיתים אף מצויין שם מי הוא זה שהנהיג נוסח מסויים. במחזור ויטרי, לדוגמא, מובא נוסח של "קדושה" הקרוב לשלנו, וכתוב שהונהג כך בקהילת וורמיזא על ידי שליח הציבור הידוע הצדיק והחכם ר' מאיר בר' יצחק 7 .

תוספות לנוסח התפילה
לעומת הספרות ההלכתית הענפה שנוצרה בעיקר בבבל במאות החמישית והשישית, מתפתח בארץ ישראל ענף חדש ביצירה הרוחנית - הפיוט. הפיוט הוא מעניינה של התפילה, כעין הרחבה ותוספת של הברכה, ולכן, לדעת הרבים, אין זה שינוי מטבע והפסק באמירת הברכה.
מה מבטא הפיוט מבחינת תפיסת העם את עצמו? התוספת לתפילה מבטאת את ההתמודדות המחודשת של העם היהודי עם המאורעות, הגזירות, הצרות והתקוות, ומעניקה להתרחשות ההיסטורית בהיבטיה הלאומיים את העומק הרוחני וממשיכה בכך את התפיסה היהודית הקלאסית שמחפשת ומוצאת את יד ה' וההשגחה גם באירועים הארציים והציבוריים. הפיוט, מבחינת היצירתיות שבו, גדול יותר מסוג אחר של ספרות תורנית. אמנם, הוא קל יותר מבחינת מעמדו ולא מחייב כמו פסק הלכה, אך ערכו הרגשי בחיי היחיד והציבור היהודיים רב מאד. פסוקי המקרא ופתגמי חכמים המשתבצים בפיוט מקבלים משמעויות מחודשות של הקשרים אקטואליים חיצוניים ונפשיים-פנימיים של המתפלל היחיד ושל הקהילה העומדת בתפילה.
הרוח הארץ-ישראלית מתפתחת: בעבר היתה הנבואה יסוד המקרא, לאחר מכן באו השלבים של תורה שבעל פה על גווניהם בפעילות הסנהדרין, בספרות המדרש, באגדה ובהלכה שהיו בארץ ישראל. כל זה יחד יצר תגובה חיה של התמודדות הלכתית-משפטית. אבל יש סוג נוסף של התמודדות. הפיוט מבטא התמודדות רגשית-עיונית. בגלל השלטון הנוצרי הביזנטי בארץ ישראל, שהערים קשיים רבים על הקיום היהודי בארץ, נמשך תהליך עזיבת היהודים ומעברם לבבל. מעמד הישיבות הארץ-ישראליות הלך ופחת בהשוואה לצמיחה והתעצמות המרכז התורני-הלכתי בבבל, שהיהודים בה נהנו, בדרך כלל, מיותר זכויות ואוטונומיה קהילתית. יתכן שזאת הסיבה לצמיחת הענף החדש שביצירה הרוחנית היהודית דווקא בארץ ישראל - נוכח התמעטות היהודים בארץ ישראל ונצחונו של המרכז המתחרה בבבל בעבודה ההלכתית המדוקדקת שמחייבת ישוב דעת, בולטת הנטיה לעבודת התפילה ויצירה רגשית מקורית המלווה אותה. ההתקשרות ההגותית המעמיקה עם כל המקורות הקדומים שבמורשת היהודית לא פסקה. אדרבה, היא הולכת ומתגבשת לזרם חדש ביצירה הרוחנית - הפיוט.
שמותיהם ויצירותיהם של ראשוני הפייטנים בארץ ישראל: יוסי בן יוסי 8 , יניי 9 , הקליר 10 , ידועים לנו מן הנוסחים הקדומים ביותר של סדרי התפילה. בדור האחרון נמצאו מאות פיוטים וקטעי פיוטים בגניזה הקהירית, זאת הגניזה שבבית כנסת "עזרא", שבו התפללו לפני נוסח ומנהג ארץ ישראל יהודים שישבו במצרים. לכן, אנו יכולים לקבוע בדרגה גבוהה של וודאות שראשוני הפייטנים היו בני ארץ ישראל, ואמנם רוב יצירותיהם מתאימות למנהג ארץ ישראל בקריאת התורה, בנוסח התפילה ומטבע הברכות. מלבד הפייטנים הידועים לנו בשמותיהם נמצאו פיוטים רבים של יוצרים עלומי שם, שלדעת חוקרים רבים מקורם במציאות הארץ-ישראלית. מובן, שמלאכת הפיוט לא פסקה גם לאחר מכן. להיפך, היא התפתחה יותר ויותר. הפיוט הארץ-ישראלי הקרין גם אל המרכז התורני בבבל, צפון אפריקה וספרד, וגם אל הקהילות הקדומות ביוון ובאיטליה, ומשם השפיע על קהילות אשכנז. עד שלהי ימי הביניים שולבו הפיוטים בנוסחי התפילה של הקהילות השונות. יצירת הפיוטים נמשכה גם כשנפוצו מהדורות מודפסות של נוסחים מעוצבים בסידורים ומחזורים. אמנם, הם לא שולבו יותר בתוך נוסח התפילה הקבוע, אך הם שולבו בטכסים קהילתיים ומשפחתיים בבתי כנסת, כגון: קינות, סליחות, בקשות, שמחות. בקהילות ישראל באירופה ובמזרח נמשכת יצירת הפיוטים, במימדים מצומצמים, עד ימינו אלה.
אחת התופעות המרתקות ביותר במלאכת הפיוט, זאת התחדשות השימוש הרחב והמדוייק בלשון העברית ביצירתיות הגדולה שהופגנה על ידי הפייטנים. כארבע מאות שנה לאחר תחילת עידן הפיוט בארץ ישראל, אנו מוצאים שתי תופעות מקבילות: משוררי ספרד ופייטני אשכנז.
משוררי ספרד יצרו שירה שאיננה דווקא מיועדת להתלוות לתפילה. שירה זו נבנתה על פי משקל וחרוז שנלקחו מדגם השירה הערבית המפותחת, המדוייקת והצבעונית. הקרבה בין הלשון הערבית והלשון העברית הקלה מאד על משוררי ספרד היהודים בלומדם מן השירה הערבית. גם הדקדוק העברי מקבל את עיצובו המודרני - שבשימוש עד ימינו אלה - באותה התקופה, ואף עיצוב זה נעשה על ידי המדקדקים בהשראת הדקדוק של השפה הערבית. חכמי ישראל שבספרד השתמשו בשפה הערבית לכתיבת יצירות הגותיות רציניות ונכבדות, כגון, ספר הכוזרי, מורה הנבוכים ועוד. במציאות זו שבקרבת שתי השפות נעוץ השורש ליופיה ובהירותה היחסית של השירה העברית בספרד.
יצירתם של פייטני אשכנז קשה יותר להבנה. חריזתה מסורבלת יותר ומשקלה כבד יותר. הסביבה הלשונית שבה פעלו פייטני אשכנז - לשונות גרמניות גותיות כשפת יום יום, והלשון הלטינית כשפת התרבות - הקשתה עליהם בתחושת הזרימה והמקצב הטבעיים של השפה העברית, מחד גיסא, ויצרה מרחב לעשיה ספרותית חדשנית ללא מגבלות וכללים מאידך גיסא. פייטני אשכנז שאלו מילים ופעלים מן המקרא, המשנה והמדרש ועשו בהם כבתוך שלהם. כל פועל יכלו להטות כפי רצונם, או לקצר את המילה רק לשרשה, או לשנות את ניקודה. למשל, במקום המילה תחנון - תחן. במקום המילה תרופה - תרף. בפיוט האשכנזי מופגנת מיומנות רבה וידענות עצומה במקורות הלשון העברית תוך כדי חירות יצירתית ומלאכת מחשבת של שיבוץ וצירוף חלקי פסוקים ומדרשים לכלל יצירה אורגנית אחת. הקושי של הקורא המודרני להבין את היצירה המורכבת הזאת, נובע דווקא מן היתרון שבתחיית השפה העברית כלשון מדוברת יומיומית. המילים שלהם צורמות לנו, נשמעות לנו מלאכותיות מדי. גם בשירת ספרד אנו מוצאים מלאכותיות לא מעטה שגורמת לקושי בהבנה בעיני הקורא בן ימינו, אך תופעה זו היא במינון נמוך יחסית.
ידיעתם המעמיקה של פייטנים-שליחי ציבור במקרא ובמדרש, שימשה אותם לצורך חיבור חיבוריהם שנועדו להעשיר את נוסח התפילה ולהעצים את תכניו המרכזיים. דקדקנותם וזהירותם במלאכת הקודש היתה מופלגת. אפילו מספר המילים ביצירתם היה מחושב היטב וכן סדר המילים, ביחוד שמות הקודש. כך אנו מוצאים בסידור "חסידי אשכנז" מבית מדרשם של ר' יהודה החסיד (מחבר ספר חסידים) ור' אליעזר מגרמייזא (מחבר ספר הרוקח), הסבר לאיסור לדבר באמצע אמירת הקדושה: "נמצא בסודות של גאונים שאסור לספר משיתחיל שליח ציבור נקדש עד שיגמור כל הקדושה. עד הא-ל הקדוש יש שבעים ושתיים תיבות, כנגד ע"ב שמות של שם המפורש..." ולכן "...דאין אומרים כן כתוב אלא ככתוב על יד נביאך". כלומר, הידיעה הדייקנית מאד של המקרא בכללותו, של המדרש והאגדה והעיסוק בסודות התורה - באותיות ובשמות הקודש, העניקה את המשקל הרב למספר המילים, מספר האותיות וסידרן. ולכן, כאשר נשאלו שאלות לגבי שינויי נוסח, כתבו פוסקים רבים שאסור לשנות מילים או אפילו הטיותיהן, מפני שהדברים מדוייקים ומכוונים במודע.
תפקידם של הפיוטים המתלווים לסדר התפילה - להדגיש ולהרחיב את התכנים העיקריים שבתפילת הציבור. לנגד עיניהם של הפייטנים עמד הצורך החינוכי-פרשני להפנות את תשומת לב ציבור המתפללים לתוכן התפילה ולערכה. המושג הכללי שמאפיין את עמידתו של המתפלל לפני הקב"ה והמייחד אותו משגרת יומו - מוגדר בתפיסה היהודית כ"קדושה". התנאי שנקבע על ידי חז"ל לביטויה של קדושת התפילה במילים הוא קיומו של "המנין" 11 . צורת האמירה והביטוי היו לכר נרחב לחכמי ישראל-הפייטנים ליצור נוסח מרגש ומדויק כאחד שיבטא את גדולת ה' ויחודיות העמידה לפניו. כך נוצר "הקדיש" - יצירה קדומה בשפה ארמית, ו"הקדושה" שנאמרת בחזרת הש"ץ של תפילת העמידה. כפי הנראה אלו היצירות הפיוטיות הקדומות ביותר, ולכן גם המקובלות ביותר בכל עדות ישראל. יצירה פיוטית המרחיבה את תכני הברכות מתוך תפילות העמידה והמוספים נקראת "קרובה", ודוגמאות ממנה, כמו "ונתנה תוקף" ל"קדושה" ונוסח "סדר העבודה" לברכת "קדושת היום", נותרו בעיקר במחזורי תפילה לימים נוראים ולעיתים בסידורים מיוחדים לפי מנהגי מקצת הקהילות גם לימים טובים, ארבע פרשיות חנוכה ופורים וכדו' 12 .
סוג נוסף של פיוטים קדומים שמקומם שמור בנוסחי התפילה המקובלים בימינו נקרא "יוצרות", מפני שנכתבו בעיקר כדי להדגיש את גדולת הבורא ותפארת הבריאה בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע. הדוגמא הידועה ביותר ל"יוצרות" שנאמרת בשבת בבתי הכנסת גם בימינו - הפיוט "אל אדון על כל המעשים" 13 . השתמרותם של הפיוטים והזמירות בשבתות וימים טובים בנוסח התפילה של ימינו בכל העדות, מסתברת מתוך התמדת הטעם והנימוק שמובא כבר בימים קדמונים: "והאריכו בשבת בשבחות משום שאין ביטול מלאכה בשבת" 14 .
לצורך הדגשת החשיבות של חלק זה או אחר בסדר התפילה בימים מיוחדים חוברו יצירות מקדימות, שהיו מעין בקשת רשות מהקב"ה לעמוד לפניו בעבודתו, וכך כינויין על ידי מסדרי התפילה - "רשויות". דוגמאות של פיוטי "רשות" שנשתמרו בנוסחי התפילה של ימינו אנו מוצאים במחזור לימים הנוראים: "הנני העני ממעש" לפני תפילת מוסף, "מסוד חכמים" שלפני תום ברכת "אבות", "אוחילה לאל" שלפני "סדר העבודה" במוסף יום הכיפורים. פיוט "אקדמות מילין" הנאמר בקהילות אשכנז לפני קריאת התורה בחג השבועות אף הוא "רשות" המקדימה את גדולת ה' ועומק תורתו לפני קיום המצווה של הקריאה בתורת ה' בחג מתן תורה. בחג העצרת - שמחת תורה לפני קריאת סיום התורה וראשיתה מקדימים פיוטי "רשות חתן תורה" ו"רשות חתן בראשית" שמעצימים את רושם התפארת והשמחה של סיום קריאת ספר התורה והתחלתו מחדש.
המסורת וההקפדה בכל קהילות ישראל התמקדו בעיקר בתוכן התפילות וסדרן, אבל ניתנה הדעת גם על הניגון בו נאמרו התפילות בבית הכנסת. הפיוטים הם הנוחים ביותר להאמר במנגינה מפני שלרוב הם מחורזים ושומרים על המקצב הפנימי. חשיבותו של הניגון בתפילה בכך שהוא מדגיש את תוכנה מבחינה רגשית ומשתף את המתפלל היחיד בתפילת הציבור. העצמת הכוונה והלכידות הקהילתית מילאו תפקיד ראשון במעלה מבחינת הערך הדתי-אמוני ומבחינת הערך של ההשתייכות הקהילתית היהודית. מאותם הזמנים נותרו ניגונים עתיקים שמשמשים יסוד לתפילות מיוחדות שאמורות להשרות מצב-רוח מסויים על הקהל כמו "כל נדרי" בפתיחת יום הכיפורים. כך גם הניגון הבסיסי לתפילות הימים הנוראים, שעל פי דברי הפוסקים 15 אין לשנותו, כי גם הוא מכוון על ידי גדולי ישראל אל התכנים והמשמעויות של התפילה.
שליח ציבור
בשורת התפקידים הציבוריים-קהילתיים כגון הרב, הדיין, גבאי הצדקה והשמש, התפתח והתמסד מעמדו של שליח הציבור. מלכתחילה עיקר תפקידו של שליח הציבור נועד לסייע ביציאה ידי חובת התפילה לאותם יהודים שבאו לבית הכנסת אך לא זכרו בעל-פה את נוסח התפילה. שליח הציבור הקריא בקול רם את הנוסח והרבים ענו אחריו "אמן" 16 . בימי הביניים, כאשר ההוויה בגלות מיקדה וריכזה בבית הכנסת ובית המדרש את עיקר קיום הזהות היהודית, תפקידו של שליח הציבור התרחב לכדי העצמת חוויית היחודיות היהודית על ידי הפיכת אמירת התפילה ברבים לביטוי מובהק של זיכרון העבר ותקוות העתיד הנכסף, תקוות הגאולה. בבית הכנסת, ביחוד בשבתות, חגים וימים נוראים, נוצר מצב חברתי מיוחד במינו שהשפעתו היתה עצומה בחיי הקהילה. לא רק משום התפילות, שכמובן ערכן רב מבחינה רגשית והלכתית, אלא גם משום החוויה המגבשת והקושרת את היחיד עם הכלל במעמד הקהל בתפילה. האיש שעל כתפיו הועמסה האחריות ליצירת החוויה הזאת הוא שליח הציבור - החזן.
מעניין, שלמילה "חזן" בימי המשנה והתלמוד יש משמעות שונה מזאת שאנו מייחסים לה מאז ימי הביניים. הכינוי "חזן הכנסת" 17 בלשון חז"ל נגזר מהפועל "לחזות", כלומר, להשגיח על הסדר בבית הכנסת, ולאו דווקא להיות שליח ציבור. בימינו זהו תפקיד הגבאי שמפקח על מינוי שליח הציבור, קריאת התורה וסדר הקרואים, גלילת ספרי התורה וסדרם בארון הקודש וכדו'. לעומת זאת, אז, "הגבאי" היה זה שגובה כספים, צדקה ומיסים לצורך בית הכנסת והקהילה. מי שאמר את התפילה היה "שליח הציבור". יתכן, שבגלל מבנה בית הכנסת ובו הבמה מתנשאת במרכז וממנה "חזן הכנסת" השגיח על הסדר, ובימי הביניים הבמה גם התחילה לשמש את שליח הציבור באמירת התפילה כדי שתהא נשמעת היטב, אוחדו שני התפקידים לאחד ו"שליח הציבור" נקרא מאז "חזן".
עבודתם הגדולה של שליחי הציבור היתה לסדר את התפילה לפני הקב"ה ולפני הקהל. תפקיד נעלה ומרכזי זה חייב ידע רב ואישיות רוממה. החזן היה צריך להיות תלמיד חכם שידע לא רק להתפלל בנוסח הרגיל אלא גם ליצור ולחדש בתפילה ומנגינותיה. כך לקראת ימי החגים, שבתות מיוחדות וימים טובים, הורגשה ציפיה דרוכה בקהל המתפללים - כיצד תערך התפילה הפעם והאם ישמעו בה דבר חדש, שהרי היה ראוי ונאה שהש"צ יחבר פיוט חדש או ניגון יפה לכבוד החג או לכבוד הימים הנוראים. דמות מופת כזאת מזכיר רש"י: ר' מאיר ב"ר יצחק. שליח הציבור של קהילת וורמיזא. כאשר הגיע רש"י מצרפת על מנת ללמוד תורה באשכנז, בין היתר למד דברים רבים בהלכות תפילה, סדרה ונוסחה מפי ר' מאיר ב"ר יצחק בוורמייזא. סמכותו והשפעתו של ר' מאיר היו רבות כל כך שהפסוקים שהוא קבע ב"קדושה" נאמרים עד היום הזה. אף הניגון של תפילות החגים והימים הנוראים באשכנז שנחשב מסורתי ומקודש מיוחס לר' מאיר.
דמויותיהם של גדולי החזנים התאימו לאמות מידה שנקבעו בימי חז"ל 18 לשליח ציבור הראוי להתפלל בימי תענית "כדי שיהא לבו שלם בתפילה" ולא תהא תענית הציבור מן השפה ולחוץ אלא יתפלל "מקירות לבו" (רש"י). אנשי מופת אלה באשכנז קבעו דגם של ש"צ קבוע שמשמש את הקהילה בכל ימות השנה. "שליח ציבור צריך שיהיה הגון, ואיזהו הגון שיהא ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה ענו ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים" 19 . לא בכל הקהילות נתקבלו דברי חז"ל כהלכה הקובעת את תפקיד החזן בכל ימות השנה, כך אנו מוצאים את דברי הרא"ש בענין זה כאשר הוא נפגש במציאות חדשה בספרד לאחר שברח אליה מאשכנז: "מה שכתבת שנהגו באלו המקומות למנות בזויי המשפחות לשליח ציבור ויש בדבר הזה ביזוי מצוה כאילו אינו כדאי למיוחסין שבישראל אלא כשאר אומנויות בעלמא. וחלילה להיות מלאכת ה' אומנות אלא עטרה לראש. גם אני נתרעמתי מיום בואי הנה על חזני הארץ הזאת, אבל לא נתרעמתי על שלך, כי תלית הדבר ביחס משפחה ואינו כן בעיני המקום - אם הוא מיוחס ורשע, מה תועלת לפני המקום ביחס שלו? ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב". אבל תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב, ואם הוא רשע גמור אין חוששים רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" 20 .
עוצמתה של חוויית התפילה על ידי חזן התפשטה גם בקרב החוגים העממיים ביותר בקהילות ישראל. אפילו בדורות האחרונים - מתקופת ההשכלה ועד ימינו - כאשר קיימת כבר מציאות של יהודים שאינם שומרי מצוות, נותרה החיבה אל ניגון התפילה, השירה והחזנות, והיתה לחוט הכמעט האחרון שקישר אותם ליהדותם. יהודים שכבר לא נכנסו לבית הכנסת הלכו בהמוניהם למופעי החזנות וחשו התעלות הנפש. לגבי אותם יהודים שהתרחקו מאורח החיים היהודי הנורמטיבי, דווקא הצד החברתי-רגשי של התפילה האפיל על עצמיותה.

מנהגים, סדרים והלכות
כפי שבית הכנסת, הנקרא בפי חכמים "מקדש מעט", קבע בעצם מציאותו תחום הלכתי שלם שנקרא "הלכות בית הכנסת ובית המדרש" ונגזר מכבודו של בית המקדש, כך התפילה - שנמשלה בפי חז"ל לעבודת המקדש, שנאמר "תפילות כנגד תמידים תקנום" 21 , ותפילה נקראת עבודה 22 , "ונשלמה פרים שפתינו" 23 - קבעה לעצמה הלכות מרובות הנוגעות בסדר עריכתה, חובת אמירתה ביחיד ובציבור, מעמדה וכבודה ביחס לחובות דתיות אחרות והדגשת חשיבותה בחיים הקהילתיים הפומביים. כשהפן הציבורי בתפילה נעשה מודגש יותר ויותר מתבלטת חשיבותה שמעבר לעצם אמירת המילים על ידי האדם המתייחד עם קונו, ומקרינה על החיים הקהילתיים באופן כללי. היבט ציבורי זה יוצר הכרח של יחס הלכתי מדויק באשר למעמדם, מידותיהם והשכלתם התורנית של חברי הקהילה בסדרי הקדימויות של השתתפותם בתפילת הציבור. השאלות מי רשאי להיות שליח ציבור, מי רשאי לעלות לתורה, מי קודם למי וכו' נעשות נפוצות יותר ויותר בספרות ההלכה.
מנהג מיוחד התפתח באותה תקופה: הזכות לעכב את קריאת התורה ולהביע טענה כלפי ראשי הקהילה. יהודי שחש עצמו פגוע ושדבריו לא נשמעים על ידי ראשי הקהל ומבחינתו כלו כל הקיצים, יכול היה לעצור את קריאת התורה בבית הכנסת ולא לאפשר את המשכה עד אשר הציבור ישמע את טענותיו. זכות זו היתה נתונה הן לגבר והן לאשה. למעשה, היתה זו פניה ישירה אל הציבור כולו, שיצרה דעת קהל ולחץ על ראשי המוסדות, כדי שיתייחסו לטענות.
הרגשת הניגוד החריף שבין "החוץ" הגויי הנכרי לבין "הפנים" היהודי הביאה את מעמד בית הכנסת והתפילה שנערכה בו לעוצמה זהותית רבה. דורות רבים של יהודים החיים בגולה חשו וחשים עצמם גם כיום "קהל", "עם", רק בבית הכנסת. מחוצה לו אין אנו קהל. ולכן, בארץ ישראל שבה אנו רוב והמדינה היא יהודית, המשמעות של הארגון הקהילתי ירדה. הפרהסיא היהודית שלנו - הרחוב, הישוב, העיר - כולה יהודית, ואין אנו מרגישים באותו ניגוד חריף שבין החוץ לפנים. ואף על פי כן, נדמה שאיבדנו משהו מאותה תחושת אחווה וקרבת כתף אל כתף שנוצרה במשך מאות שנים בהוויית הגלות. זאת אולי הסיבה שבבתי כנסת שונים בארץ ישראל מנסים לחדש שוב את חוויית היחד שהיתה בעבר, למשל, בהוספת חזנות קלאסית, או בנוסח מודרני יותר של ר' שלמה קרליבך וכדו'. ניסיונות אלו ליצור חוויה קולקטיבית קהילתית מעבר לתפילה כפשוטה, נובעים הן מן הגעגועים לעבר, שהיה בו דבר מה יפה, והן מפני שכיום הניגוד שבין "הפנים" לבין "החוץ" מחריף והולך. ליהודי שרוצה לשמור על גחלת אמונתו וחמימותה כשומר מצוות ובן תורה, צורם "החוץ" - הרחוב של היום שמושפע יותר ויותר מן התרבות הנכרית. לכן, שוב, יש קצת בריחה אל בית הכנסת. המאמין של היום רוצה למצוא בבית הכנסת חוויה בעלת משמעות כדי לחזק בתוכו את זהותו, מלבד הזהות היהודית הישראלית הרגילה.
בימי הביניים, המציאות הגלותית שהלכה והחריפה, יצרה את הדחף הפנימי לגיבוש קהילתי סביב התפילה. גיבוש זה נוצר גם מעצם עניינה של התפילה שיש בה בקשה למלא את החסר, למתן את הקשיים, ויש בה געגועים לביטול הגולה, ביטול הצרות, ביטול המצוקה, ותכניה נוחים היו מאד כדי להוות כור ליצירת פיוטים, ניגונים וחוויה קהילתית.
כמעט כל החכמים של אותם הזמנים נתנו ידם לסדר התפילה. את התרומה הגדולה ביותר נתנו שליחי הציבור. אבל גם חכמים כרבנו גרשום מאור הגולה או נציגי משפחת קלונימוס שייסדו את קהילת מגנצא ומהם הגיעו גם לוורמיזא ולשפיירא. גם רש"י, שאמנם הגיע מצרפת וחזר לצרפת, אך תורתו היתה תורת אשכנז, כיוון שלמד בוורמיזא וממנה הביא את עיקר תורתו לבית המדרש שייסד בצרפת. כל אלו נתנו ידם לעיצוב התפילה. אחדים מהם כתבו פיוטים, פסקו הלכות לגבי סדר התפילה, התייחסו לסדר הקדימויות, חיובים שונים, עיצבו את דמותו של שליח הציבור.


1. רב עמרם ב"ר ששנא גאון (נפטר בשנת ד'תרל"ה, 875 בערך) - גאון ישיבת סורא. כתב תשובות רבות. סידורו הוא נוסח תפילות השנה, בתוספת פסקים ומנהגים ותוספות שונות, שכתב ושלח ליהודים מספרד על-פי בקשתם. ה"סדר" שלו התפשט בספרד ואח"כ בכל רחבי העולם היהודי, וכך הפך לבסיס נוסח התפילה של כל עם ישראל. במשך השנים נכנסו ל"סדר" תוספות רבות וכן שינויי נוסח, עד שקשה היום לעמוד על הנוסח המקורי של החיבור.
2. רב סעדיה ב"ר יוסף גאון (ד'תרנ"ב-ד'תשב, 942-882) - נולד במצרים והיגר לסורא, שם כיהן כראש הישיבה. בפתיחתו לסידור כתב: "וראיתי לאסוף בספר הזה את התפלות והתשבחות והברכות שיש להן עיקר, בתכונתן הקדומה כפי שהיו צורותיהן לפני הגלות ואחרי כן... ואוסיף להן מה ששמעתי שנוסף בהן או נשמט מהן לפי ראות עיני אחדים העושים על דעת עצמם... ומה שמבטל את הכוונה היסודית אסרתי לומר, ומה שאינו מבטל אותה העירותי בכל זאת שאין בו עיקר מהמסורה. ואצרף לזה תאור, כיצד מקיימים את המצוות שחייבים בהן בכל תקופה מתקופות השנה, אחרי שאתאר את עשיית המצוות שחייבים בהן בכל יום ויום".
3. רבי שלמה יצחקי (ד'ת"ת-ד'תתס"ה, 1105-1040) - נולד בטרוייש בצרפת. רבותיו, רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק ב"ר יהודה היו תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה. יסד ישיבה בטרויס. סידור רש"י מסודר בראשיתו על פי סדר התפילה. חולק על ידי המהדירים לתרל"ד סימנים, הכוללים פסקים, פירושים ותשובות של רש"י עצמו ושל חכמים אחרים מבית מדרשו.
4. ספרו של ר' שמחה מויטרי (נפטר ד'תתס"ה), מתלמידיו של רש"י, בו רוכזו פירושים ופסקים על התפילה. הספר כולל מנהגים העוסקים בסדר התפילה וקריאת התורה, וכן פיוטים רבים. הוא מכיל קבצים הלכתיים של קדמונים בנושאי התפילה, ומשתמש הרבה בתורתו של ר' שמעיה, תלמידו ומזכירו של רש"י.
5. ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן (נפטר בשנת ה'צ, 1330 בערך) - נוהגים לכנותו ר' אהרן הכהן מלוניל, אך הוא היה כנראה בן העיר נרבונה שבפרובנס. למד אצל חכמי ארצו, ושהה תקופה מסויימת גם בספרד. בשנת ס"ו (1306) גורש עם כל יהודי צרפת, והתיישב באי מיורקה שליד ספרד.
ספרו "כלבו" הוא כנראה המהדורה הראשונית של ספרו הידוע "ארחות חיים", שנכתב שנים אחר כך. ספר כלבו כולל הלכות, מנהגים ותקנות בנושאים שונים, בקמ"ח סימנים, ותחילתו על פי סדר התפילה. נדפס לראשונה בנאפולי בשנת ר"נ (1490), ומאז פעמים רבות.
6. מופיע בחיבורו הגדול "היד החזקה", בסוף ספר אהבה.
7. רבי מאיר בן רבי יצחק - מחכמי אשכנז הקדומים. מגדולי הפייטנים. עליו כותב רש"י: "שמעתי מפי אותו צדיק ר' מאיר בר יצחק" (סדור רש"י סימן קע"ד). נשארו ממנו כחמישים פיוטים בעברית ובארמית. המפורסם שבהם הוא הפיוט "אקדמות" לחג השבועות. רש"י מביאו כמה פעמים בפרושו.
8. יוסי בן יוסי (ד'ש"ס-ד'ת', 640-600 בערך) - חי בארץ ישראל. ראשון לפייטנים הידועים לנו בשמם. תיקן "אתה כוננת" (סדר העבודה).
9. יניי (ד'ת, 640 בערך) - חי בארץ ישראל. בכתבי-יד אחדים נזכר כמורו של הקליר, תיקן "ובכן ויהי בחצי הלילה" לליל הסדר ועוד.
10. רבי אליעזר הקליר - יש אומרים שחי בשנת ד'ת"נ בערך, ובראשונים מופיעות מסורות מוקדמות יותר: "שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים על פי הראייה שהרי לא תיקן שום קרובה ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמרינן בפסיקתא כד דמיך רבי אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוה תנא קרובץ דרשן ופייטן" (רא"ש), "ועל שם אכילתו נקרא קלירי דאמר בפסיקתא שבתחלה היה מוליך משואות ואוכל התנור מלא פת ונזדמן לו אליהו ז"ל ועל ידו למד ונעשה תלמיד חכם ואפילו תמצא לומר שלא היה ר' אלעזר ב"ר שמעון אלא אחר הוה מכל מקום תלמוד שמקרית ספר היה ובימיו היה מקדשין על פי הראיה ובכמה מקומות חולק על תלמוד שלנו ותופס לו שיטת ירושלמי ואם כן עליו יש לסמוך ולומר פיוטים" (אור זרוע). "רבי אליעזר הקליר ושאר גאוני עולם" (ראבי"ה). ובספר המנהגים (טירנא) כתב להעדיף פיוט של הקליר על פני פיוט אחר, "מפני כבוד הקליר שהיה תנא". פיוטים: "אז ראית וספרת", פיוטים לקדושה, סילוקים לארבע פרשיות, קינות לתשעה באב (שבת סורו. איכה אצת. אאדה עד חוג. איכה תפארתי. איכה אשפתו איכה יושבת חבצלת. איכה תאכלנה נשים. איכה אלי קוננו. אהלי אשר תאבת. אחור וקדם. איכה אמר כדת. זכור את אלה. אתה אמרת היטב. לך ה' הצדקה. הטה [אלקי] אזנך. אז במלאות ספק. אז בהלוך ירמיהו. הרי לך י"ז קינות שתקנם הקליר - מהרי"ל).
11. ברכות כא, ב. שו"ע או"ח נה, א.
12. "קרובה" בלשון רבים לפי הגיה של יהודי אשכנז נשמעת "קרובס" (מפני שתי"ו בלתי דגושה נהגית כסמ"ך), וכפי הנראה זה המקור לכינוי "קרובץ" לפיוטים אלו, ואף שמדובר בשיבוש פוענחה המילה המוזרה הזאת כראשי תיבות "קול רנה וישועה באהלי צדיקים". ראה בית יוסף אורח חיים בתחילת סימן סח.
13. מחברו עלום שם. הפיוט קדום מאד, מוזכר בזוהר פרשת תרומה קלב א.
14. סידור חסידי אשכנז עמ' קס. בהוצאת הרב משה הרשלר, מסדרת "צפונות של קדמונים".
15. עיין בכרך ד בספר "מנהגי ישראל", הרב דניאל שפרבר, מוסד הרב קוק, עמ' רסד.
^ 1. עיין למשל במסכת ראש השנה לד, ב.
^ 2. עיין למשל: יומא סח, ב ורש"י. סוכה נא, ב. תענית טז, ב. סוטה מ, א. מכות כב, ב.
18. תענית טו, א (משנה) וטז, א.
19. שלחן ערוך סי' נג, ד.
20. תשובות הרא"ש כלל ד, סי' כב, והובא בטור סי' נג.
21. ברכות כו, ב.
22. תענית ב, א: "תניא: לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה".
23. עיין למשל בטור או"ח סי' מח: "ועתה בעונותינו חרב המקדש ובטל התמיד ואין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו, לכן יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו קרב התמיד במועדו ועמדתי על מעמדו".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il