בית המדרש

  • ספריה
  • פרק א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל

undefined
8 דק' קריאה
כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. כשם שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי-חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה, כן אין להתפלא על גילויי-החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח-הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הנצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים. ויש לה בודאי יחש גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל הקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשֹב.


בפסקה הקודמת, ראינו שכנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה. מתוך ההבנה העקרונית של תכליתה ומגמתה של כנסת ישראל, נוכל להבין לא רק כל חלק שבה באופן פרטי, אלא גם את הסדר וההיערכות המיוחדת של כל החלקים יחד. וזאת, מפני שהסדר שלהם כמו נועד לשרת את המגמה, או המטרה, של הגילוי הרוחני העליון. אותו עיקרון, של הבנת פרטי התופעה על פי המטרה הכללית שלה, נכון גם לגבי האנושות בכללותה, אשר מורכבת מאנשים רבים, בעלי כישורים מגוונים ותכונות שונות על כל הנובע מכך. מטרת קיומו של האדם כפרט, היא לגלות את היסודות הרוחניים העמוקים שלו. תמצית, סיבת ותכלית קיומו של האדם, היא קיומו כאיש רוח, מצפון וחזון. אם הוא מתקיים בדרגה פחותה מזו, גופו אמנם מתפקד, אבל הוא יהיה חסר מטרה, וממילא גם חסר ערך. אם אדם חושב שאין לו מטרה ותכלית, נדמה לו (ואולי בצדק) שהוא גם חסר ערך. זה קורה מפני שאין לו שום נקודת ייחוס או קנה מידה, שעל פיהם הוא יכול לבדוק האם הוא התקדם או נסוג. נקודת ייחוס זו, היא המטרה שהאדם רוצה להשיג, או המגמה שהוא מבקש לפעול על פיה.

כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית . אם נתפוש את ההויה האנושית - את האנושות, כגוף אחד גדול, אזי כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבו. הגדרה זו משתלבת היטב עם הקודמת, שכן התמצית היא יסוד ותכלית כל ההתהוות, וממילא החלק הנעלה שבה. האמירה שכנסת ישראל היא הגילוי העליון, יוצרת לפעמים הסתייגות. מסיבות רבות שחלקן נכונות, כולנו הפנמנו את רעיון השוויון, וקשה לנו לקבל שעם אחד עדיף על האחרים. על כן אומר הרב, שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי-חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה . במבנה האורגני של המציאות, אין שוויון פשטני. הוא כולל גילויים חומריים ורוחניים כאחד, ואין ביניהם שוויון: הגילויים הרוחניים הם המטרה, והחומריים קיימים רק לצרכם ולשימושם. אין בכך פגיעה בערך השוויון, מפני שהמוח אינו מנצל את הגוף, או נורא מזה - רוצה להשמיד אותו כדי להתפשט. אדרבא, בריאותם של המוח והלב מותנית ותלויה בבריאותם של שאר האיברים, וכן להיפך. השוויון מתבטא בפעולות ההדדיות של האיברים אלו על אלו, ובשיתוף המעמיק והולך ביניהם. אין כאן תחרות בין האיברים, כי ככל שהשיתוף שלם יותר, כולם מרוויחים יותר. לכן גם אין כאן פגיעה בערך השוויון, כי משמעותו היא שצריך לטפח כל אבר ואבר ולדאוג לו בהתאם לייחודיותו. כך, גם כשמדובר על עליונותה של כנסת ישראל, אין הכוונה לעיוות המפלצתי של הנאציזם, שקבע שאומה מסוימת נעלה יותר, ועל כן יש להשמיד או לשעבד את האומות האחרות. אם היינו מחילים את העיקרון הזה אל הטבע האורגני, היינו בעצם אומרים שהמוח או הלב צריך להתנפח על חשבון שאר האיברים. למעשה, זהו גידול סרטני, שהוא מחלה נוראה ואיומה. כאשר 'מבשרים' לאדם בבית חולים שיש לו גידול במוח, הוא רחוק מלהיות שמח על כך שעכשיו הוא יהיה יותר חכם... ואם כך הוא לגבי המוח, ודאי שהוא הדין לגבי כל אבר אחר. אסור לשכוח את הפרופורציה הנכונה, ואת האופן הראוי של שיתוף פעולה בין החלקים השונים. ואכן, זה המשל שמשתמש בו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב, לו): "ישראל בעמים - כְּלב באיברים, רב הבריאות ורב החולי". הלב מזרים את הדם לכל האיברים, מחייה אותם, וגם קולט מהם בחזרה את הדם. הוא המושפע מכולם והוא המשפיע על כולם, אבל בכל מקרה הוא במרכז.

מאידך גיסא, כשם שאין להתפלא על גילויי החיים אשר במח ובלב לעומת שאר חלקי הגוף, כן אין להתפלא על גילויי-החיים אשר בכנסת ישראל לעומת שאר העמים. לפי התפישה שלנו, גילויי החיים הנעלים - ההכרה, הרגש, הדמיון והיכולת לנווט ולשלוט בגוף כולו, אכן מצויים יותר במוח ובלב. 1 הרב משתמש במשל הגוף החי, מפני שהאמירה שכנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון , עלולה להיתפש באופן פשטני ומסולף. כתוצאה מכך, מישהו עלול להבין שצריך להשמיד ולהרוג את כל השאר. ברם, אין ספק שזה רעיון מפלצתי ביותר. העליונות אף פעם איננה שפלות מוסרית או ניצול מחפיר של האחר. להיפך - היא תמיד שיתוף פעולה וניסיון לתקן, לטהר, לזקק ולהבריא את כל השאר, כדי שביחד תהיה הוויה שלימה גדולה, שרק היא יכולה להתקדם אל עבר המטרות הגדולות, והחזון הגדול של המציאות.

כעת, מפרט הרב את גילויי-החיים המתגלים בכנסת ישראל בעוצמה יתירה: הפליאות, הניסים, המתוארים בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל פה. גילוי עליון נוסף הוא תופעת הנבואה הישראלית המיוחדת במינה, שהשאירה לנו את כל ספרי הנביאים. איתה באה גם רוח-הקודש במעלתו העליונה , שממנה נשאר לנו חלק הכתובים שבתנ"ך, כמו תהלים, קהלת או משלי, אשר נכתבו ברוח הקודש ולא בנבואה ממש. רוח הקודש הנפלאה הזאת, היא ירידה אל עומק העומקים של תכונות הנפש האנושית ואל השאיפות הכמוסות של האדם. על ידה, מתאפשר תיקון מוסרי של הרצונות הנפשיים שלו כפרט, או של האנשים כחברה. רוח קודש זו, אשר ניחנה בסגנון מופלא וכוללת חלקים של שירה נפלאה, נתנה לנו את התקוה הנצחית, שהיא עצם הצבת חזון ותקווה לגאולת האנושות כולה, ואף שמים וארץ עימהּ. הנצחון על כל מפגע . כשהתורה מדברת עלינו, היא אומרת "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז). ובהמשך קיומינו, לא רק שהיינו מעטים מכולם, אלא גם מפוזרים ומפורדים מכולם. ואף על פי כן, היינו העם בעל כוח ההשפעה המרשים ביותר על פני האדם, שהטביע את חותמו הן על העולם העתיק והן על העולם החדש, על גילוייהם התרבותיים, ההיסטוריים, המשטריים, המוסריים והדתיים. בכל תקופה בהיסטוריה יש אימפריה או מדינה גדולה, ותרבות בולטת. אבל בדרך כלל, תוך 200-400 שנה בא הקץ להשפעה הזאת, והיא הופכת להיות נחלת החוקרים בלבד. לעומת זאת, עם ישראל, על אף כל התהפוכות הקיצוניות שעברו עליו במשך 3,500 שנה, השפיע השפעה מתמדת, הולכת ורבה, על מלוא העולם, בעוד השלדים ושאריות האמנות והתרבות של העמים שהיו מרובים מאיתנו, מפוזרים היום בכל מיני מוזיאונים ברחבי העולם, כולל אלה שלנו במדינת ישראל. כאשר כל הגילויים הללו מתגלים בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב , הם מתגלים דווקא בכנסת ישראל.

עכשיו, הרב נותן הגדרה נוספת לכנסת ישראל, שהיא למעשה שתי הגדרות: כנסת ישראל היא גילוי זרע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים. הרצי"ה במקורותיו, קובע שיש לקרוא: זְרֹע, ואפשר לקרוא גם: זֶרַע, ונסביר בהתאמה על פי שתי האפשרויות. 'זרוע' היא כינוי ליד, מפני שהיא זורעת בשדה. ד' זורע בעולם, וישראל הם המכשיר לכך - הזרוע. אבל, הם גם הזרע עצמו - זרע קודש. במידה מסויימת, זה מקביל לשתי ההגדרות שראינו קודם. התמצית, והגילוי העליון. הזרע הוא התמצית של כל צמח או חי, שכל הקוד הגנטי של היצור השלם כבר קיים בתוכו. זרע ד' , הדבר שהבורא זרע בעצם בריאת העולם, הוא כנסת ישראל. לכן, זו גם התכלית שלשמה נבראה העולם מלכתחילה, כמו שהזורע זרע באדמה, כבר רואה לנגד עיניו את הצמח ופירותיו. אם מתייחסים לפעולה הזאת במנותק מן העתיד, היא הופכת לפעולה בלתי סבירה, בה האדם לוקח משהו טוב וזורק אותו לאדמה. התכלית האצורה בזרע היא הקשר עם אלוהים, שצריך להיחשף ולהתגלות יותר ויותר. תכלית הבריאה היא קרבת אלוהים, כלומר הקִרְבַה בין הבריאה לבורא, ומי שמבטא זאת בטהרה מוחלטת, בעצם מציאותם, אלו ישראל.

ו יד ד' , בגילוי, כלומר בהיסטוריה ובמציאות הישראלית הממשית. ההיסטוריה היא רצף של אירועים ופעולות. אנחנו מבינים את הפעולות הללו כפעולות שנעשות מתוך מחשבה וכוונה ולא באופן סתמי, ולכן יש קשר בין פעולה לפעולה, ובין אירוע לאירוע. הכוח המכוון הזה, נקרא יד ד' . ראוי לציין, שבעברית משמעות המילה 'יד', היא גם 'זיכרון'. ואכן, הזיכרון הוא רצף של אירועים. להציב יד למישהו, זאת אומרת לדעת שחייו לא היו אוסף של פעולות שאין קשר ביניהם, אלא רצף של חיים. בכל הפעולות השונות, אפילו אם בפועל הן נראות לעתים כמנוגדות זו לזו, היתה מהות אחת שבאה לידי ביטוי, כמו שאותה יד עושה מעשים שונים, הנראים לעתים כמנוגדים, שכן אותם ערכים וכוונות היו בכל הפעולות כולן. יד ד' בהויה , וההוויה היא בבנין הלאומים . בניין איננו מסה א-מורפית (ללא צורה). יש בו אבנים שונות, קומות, חלונות ודלתות. כמו לאיברים בגוף, כך בבניין יש תפקידים שונים. בבנין הזה, בהויה האנושית הזו, כנסת ישראל היא יד ד' .

ויש לה בודאי יחש - קשר - גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל הקפו, הגשמי והרוחני. על אף היות כנסת ישראל תופעה מופלאה ומיוחדת במינה, קיימים עוד גילויים רוחניים באנושות. אנשי תבונה, מדע, מוסר, אמנות ורדיפת הצדק, קמו לא רק בכנסת ישראל. אבל הרב אומר, שבישראל קיים הריכוז הגדול ביותר של אנשים כאלה, ולכן הדבר בולט במיוחד. אפשר להתפעל עד אין קץ מכל תא שיש באורגניזם החי, על המבנה שלו ועל מה שהוא מכיל, וכמובן מכל אבר, מהמבנה המיוחד שלו, והתפקידים שהוא מסוגל לעשות. ולכן, צריך שיהיה יחס וקשר, בין העיקר - הגילוי העליון, או לפי המשל - המוח, לבין כל השאר. ביצור החי, הקשר הזה הוא מערכת העצבים הפרושה בכל איברי הגוף, השולחת אותות מכל אבר ואבר אל המוח. במוח עצמו קיים הריכוז הגדול ביותר של תאי עצב, ללא השוואה, אבל אותו סוג של תאים יש גם בכל האיברים האחרים, ועל ידם מתקיים הקשר אליו. כמו כן, עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו , יש לכנסת ישראל יחס גדול. ההשפעה שלה על העמים האחרים, נעשית בעיקר דרך האנשים הטובים והמוכשרים שקמים בעמים האלה. מבחינה זאת, אפשר להבין את הפסוק "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), כאמירה שכל הרצונות הגדולים והשאיפות הנעלות של אנשים אלה, מתחברים אל המקום בו הם קיימים ממילא בריכוז הגבוה ביותר - בית המקדש.

אם כן, כאשר אין תחרות, מאבק ומלחמה, אלא הכרה ברורה של כל אבר - כל עם ושבט, בכישוריו ובעניינו, וממילא במקומו ביחס לתכלית הכוללת הרוחנית של האנושות בכללותה, יש לו יחס עם כנסת ישראל. והיחס הזה הוא אל המצוי כולו, בכל הקפו, הגשמי והרוחני . בין אם המאמצים האנושיים מביאים לידי הישגים בתחום הגשמי, כגון יותר רווחה ותיקון המוסדות החברתיים הגשמיים, ובין אם הם מגיעים להישגים בתחום הרוחני, של אומנות ותרבות, מדע והגות, הם קשורים אל העיקר, שהוא הגילוי הרוחני העליון. הערובה לכך שההישג הגשמי יהיה לטובה, היא שיהיה קשור אל הגילוי הרוחני העליון, ויוכל להשתלב במערכת הכלים והאמצעים המשכללים את האנושות ומקדמים אותה אל עבר מטרתה הגדולה והנשגבה. אותו הדבר אמור גם לגבי ההישגים הרוחניים בתחום ההגות, המוסר, האומנות והמדע. גם הם מקבלים את ערכם מהיותם מקושרים אל החזון הכללי הגדול, ואם הם אינם מקושרים אליו - הם יכולים להיות לרועץ.

והרב מסיים: באופן אחר אי אפשר לחשֹב. לכאורה, יש לתמוה על האמירה הזו - הרי עובדה היא שיש כאלה שחושבים אחרת?! אולי אפשר לומר שכוונתו היא כזו: אם מדובר על חשיבה עקבית, כנה ובלתי משוחדת, אי אפשר לחשוב אחרת. אך אם זו חשיבה אינטרסנטית, שמוכתבת על ידי נגיעות אחרות, אז בהחלט אפשר לחשוב אחרת, כמו שעל כל דבר ניתן להתעקש ולחשוב אחרת ממה שהמציאות מראה. אם לאדם יש עניין להכחיש את דברי חברו, הוא יכול גם להגיד שהלילה הוא יום, העיקר שיוכיח את צדקתו. אבל כאשר מדובר על חשיבה כנה בלתי משוחדת, אי אפשר שלא לראות את הדברים, להתבונן בהם ולהסיק את המסקנה הנכונה. לאורך ההיסטוריה היו אנשים, ביניהם הוגי דעות, היסטוריונים, משוררים ואחרים, שנתנו את דעתם על התופעה הזאת. אחד מהם היה ההיסטוריון בן המאה התשע עשרה, שהיה מומחה גדול לתולדות רומא, ולמעשה אחד ממבססי המדע על רומי - תיאודור מומזן. הוא היה גרמני, לא יהודי, ובכל זאת כתב במפורש שאת ישראל אי אפשר לשבץ בשום משבצת רגילה של תבנית היסטורית - לא לפי אורך השנים, לא לפי מידת ההשפעה ולא לפי אורח החיים. דוגמא נוספת לכך הוא הוגה דעות בן אותה תקופה, שעסק בעיקר בפילוסופיה וגם בהיסטוריה - רוסי בשם סולביוב, שכתב דברים מעין אלה. היו עוד רבים אחרים שכתבו ברוח דומה, ויש אפילו ספרים שקיבצו אמרות כאלה על עם ישראל. הדברים האלה, שנאמרו דווקא על ידי אנשים מבחוץ, מדגישים את הייחודיות והפלא שבקיום היהודי. ולזה מתכוון הרב, באומרו שאי אפשר לחשוב אחרת.



^ 1. למעשה, הדבר נכון בעיקר לגבי המוח. הלב הוא בעל תפקיד פיזיולוגי פשוט, אבל במשל הוא משכן הרגש, לעומת המוח שהוא משכן התבונה. גם ריה"ל השתמש במערכת הדם כדוגמא לאיבר מרכזי המשפיע על הגוף כולו, מפני שקל יותר להבחין בה מאשר במערכת העצבים, שנתפשת רק על ידי מכשירים עדינים יותר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il