ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
סיוע לרמב"ם יש בדברי רבי אלעזר ברבי צדוק במסכת עירובין (דף מא,א) שמעיד שהוא מבני משפחת סְנֻאָה שמשבט בנימין 1 . והקשו שם בתוספות מהמעשה ב'בכור' שהיה לרבי צדוק (אביו של רבי אלעזר) שלשיטתם משמע ממנו שהיה כהן, ותירצו שיתכן שאמו של רבי אלעזר היא זו שהיתה ממשפחת סְנֻאָה, או שרבי אלעזר היה חתנם והיה בחבורה עימם. ונראה שהרמב"ם ביאר את דברי רבי אלעזר כפשטותם, שהוא בן ממש לאותה משפחה, וחלק על התוספות בביאור המעשה ב'בכור', וכדלקמן.
המעשה ב'בכור' של רבי צדוק
התורה מצווה לתת את בכור הבהמה הטהורה לכהן, והכהן צריך להקריב אותו במקדש ולאכול את בשרו בירושלים. אך אם נפל בבכור מום שפוסל אותו מהקרבה רשאי הכהן לשחוט את הבכור בכל מקום ולאוכלו. כל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור שבידם כדי לאכלו בחוץ ולפיכך אין הכהן שהבכור בידו נאמן שהמום נפל מעצמו, וצריך להביא עד אחר שיעיד שנפל המום מעצמו (רמב"ם הלכות בכורות ב,יז). ובמסכת בכורות (דף לו,א) מובא במעשה ברבי צדוק שהיה לו בכור, וז"ל המעשה בתרגום חופשי בתוספת ביאור לפי רש"י:
מאמרים נוספים בארץ אגדה (79)
הרב מרדכי הוכמן
60 - בגד מיוחד לכבוד המשיח
61 - ה'בכור' של רבי צדוק
62 - מי נשאו את הכיור
טען עוד
"רבי צדוק היה לו בכור. נתן לו לאכול שעורים ב'סלי נצרים של ערבה קלופה'. בזמן שאכל, נקרעו שפתיו. בא רבי צדוק לפני רבי יהושע ושאל אותו: 'כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? (האם אני שאני 'חבר', כלומר תלמיד חכם שמקפיד בהלכות, חשוד להטיל מום בבכור כמו שחשוד עם הארץ). אמר לו רבי יהושע: הן ('חבר' אינו חשוד להטיל מום בבכור). בא רבי צדוק לפני רבן גמליאל ושאל אותו: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבן גמליאל: לא, אמר לו: והרי רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין (תלמידי חכמים שעוסקים במלחמתה של תורה) לבית המדרש. כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: לאו, אמר לו רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה רבן גמליאל עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד".
לדעת רש"י ותוספות רק כהן חשוד להטיל מום בבהמת הבכור שבידו, ולכן הסיקו מן המעשה שרבי צדוק היה כהן. אולם הרמב"ם חולק על הנחתם, ולדעתו גם כאשר ישראלי שבהמת בכור בידו נהג באופן שמחשיד שגרם שיפול מום בבכור - אסור לשחוט את הבכור על סמך המום הזה, וכפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (בכורות ה,ג), וכפי שהסיקו אור שמח (הלכות בכורות ב,ז) ויד איתן (ב,י) בדעת הרמב"ם. ומסתבר שאחד המקורות לשיטת הרמב"ם הוא המעשה הזה ב'בכור' של רבי צדוק, שהרי לדעת הרמב"ם רבי צדוק לא היה כהן, אלא בן למשפחת סְנֻאָה שמשבט בנימין.
אלא שלבד מכך, נראה שהרמב"ם ביאר את המעשה הזה באופן סמלי, ולדעתו הוא לא התרחש כפשוטו, וכדלקמן.
המעשה הדומה שבמסכת ברכות
המעשה מעורר תמיהה רבה. דבר ידוע ומקובל שהחכמים נחלקו זה על זה בדעותיהם. ומצאנו במשנה פעמים רבות שרבי יהושע ורבן גמליאל נחלקו זה עם זה 2 , ומה מיוחד בדין ה'בכור' שלכן סבר רבן גמליאל שאסור היה לרבי יהושע לחלוק עליו. ועוד, היחס שנקט רבן גמליאל כלפי רבי יהושע הוא סגנון שמבזה חכמי תורה בפרהסיא, ומאוד לא מסתבר להבין את המעשה כפשוטו ולומר שרבן גמליאל אכן נהג כך. מעשה דומה מובא במסכת ברכות וממנו ניתן למצוא קצה חוט לפתרון הקשיים.
במסכת ברכות (דפים כז-כח) מובא מעשה דומה, ומסופר שתלמיד אחד שאל את רבי יהושע בענין תפילת ערבית והוא הורה לו שהיא רשות, ולאחר מכן שאל התלמיד את רבן גמליאל והוא הורה לו שהיא חובה, והתלמיד אמר לו שרבי יהושע הורה לו להיפך שהיא רשות. ובעקבות כך רבן גמליאל העמיד את רבי יהושע על רגליו, ודרש את דרשתו כאשר רבי יהושע נותר עומד על רגליו, עד שיושבי בית המדרש הפסיקו את הדרשה. ומסופר שהתלמיד ששאל את השאלה היה רבי שמעון בן יוחאי.
אמנם לדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש את המעשה ההוא כפשוטו. בהקדמת הרמב"ם לפרושו למשנה הוא מונה את רבי יהושע בדור הראשון של התנאים, את רבי עקיבא בדור השני של התנאים, את רבי מאיר בדור השלישי, ואלו את רשב"י בדור הרביעי. ומאוד לא מסתבר שבהפרש דורות שכזה רבי שמעון היה התלמיד ששאל את רבי יהושע. ועוד, שאמנם בהקדמה למשנה נקט הרמב"ם שלמרות הפרש שתי דורות רשב"י היה תלמיד ממש לרבי עקיבא. אך בהקדמתו ליד החזקה, כבר לא מונה הרמב"ם את רשב"י כתלמיד של רבי עקיבא. ומתבקש מאליו, שהרמב"ם נקט שהמקורות והסוגיות שמהן משמע שרשב"י היה תלמיד ממש של רבי עקיבא אינן כפשוטן, ויש להבינן במשמעות סמלית 3 .
ולשיטת הרמב"ם, כאשר כתב בעל הסוגיה במסכת ברכות שרשב"י היה התלמיד ששאל את השאלה מרבי יהושע, ברור היה לבעל הסוגיה שהלומד המעיין יבין שלא יתכן שרשב"י שהיה בדור הרביעי לתנאים שאל את רבי יהושע שהיה בדור הראשון. וברור שצריך לפרש את המסופר שם באופן סמלי שקשור להשקפת עולמו של רשב"י, ובמאמר "המרד בכרם ביבנה" הרחבנו במשמעות הסמלית שלו. לשיטת הרמב"ם גם מקרה נוסף אחר שבו ציער רבן גמליאל את רבי יהושע במחלוקתם בענין עדות עדים על ראיית הלבנה יש לפרשו במשמעות סמלית, וכפי שהתבאר "ראינוהו בזמנו".
ובאופן דומה מתייחס הרמב"ם למעשה שבו ביזה רבן גמליאל את רבי יהושע בגלל פסיקתו בענין מום של בכור. הרמב"ם קיבל את הצד ההלכתי של המעשה ופסק (הלכות בכורות ב, י) שגם 'חבר' שנהג באופן מחשיד אינו נאמן לומר שהמום נפל בתום לב. אך לדעתו המעשה לא התרחש כפשוטו משום שלא מסתבר שביזו בו את רבי יהושע באופן כה משפיל. ובמעשה מסופר על 'בכור' סמלי, וכפי שיתבאר לקמן.
גרסת כתבי היד
בגרסת רבים מכתבי היד כתוב: "רבי צדוק הוה ליה בוכרא, רמא ליה שערי 'בסלי נצרים 4 של ערבה קלופה', בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה". כלומר המעשה מסופר בארמית אך כאשר מתארים את הכלי שבו ניתן המאכל של הבכור מתארים אותו בשפה עברית. דבר זה נעשה במכוון ונועד לרמז לנו לעיין במקומות אחרים שבהם מוזכרות מילים אלו. מקום אחד הוא המשנה במסכת ביכורים (ג,ח): "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה...". ומקום נוסף הוא הברייתא הדנה בסעודת ההבראה שמוליכים לבית האבל (מועד קטן דף כז,א): "בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים - בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים - בסלי נצרים של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה...".
'סלי נצרים של ערבה קלופה' הם סמל לכלים שנחשבים מכובדים אצל העניים, ומטעם זה הם הוזכרו במעשה דווקא בעברית בלשון המשנה והברייתא. ומסתבר שאם העניים משתמשים בכלים אלו בתור 'כלי מכובד' מדובר בכלי שאינו עלול לדקור או לפצוע את ידי האוחזים בו, ואם כן מתבקש שכלי שכזה לא עלול לפצוע גם שפתיים של בהמת בכור. ואכן כאשר הביא הרמב"ם בהלכותיו את הדין של מקרה מחשיד שגם 'חבר' אינו נאמן בו, הוא הביא בתור דוגמא מקרה אחר שאותו בנה בעצמו: "כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בקוצים וכיון שאכל נחלק שפתו". הרמב"ם הביא דוגמא אחרת, משום שהבין ש'סלי נצרים של ערבה קלופה' אינם אמורים לפצוע שפתיים של בהמת בכור. ובמעשה ברבי צדוק שמסופר הם פצעו שפתיים של 'בכור', מדובר ב'בכור' סמלי שקשור להשקפת רשב"י, וכדלקמן.
'בכור' אנושי
בתורה נצטווינו לקדש את בכור האדם, ומתחילה לפני חטא העגל היו הבכורות האנשים הקדושים והם שימשו ככהנים בהקרבת הקרבנות שלפני מעמד הר סיני (רש"י שמות כד,ה), והם היו אמורים לשמש גם בתפקיד של 'כלי קודש' ולהיות מלמדי התורה לעם. אך לאחר חטא העגל, הכהנים נבחרו להיות אלו שמקריבים את הקרבנות, והלויים נבחרו להיות מלמדי התורה, ופרנסתם של הכהנים והלויים ניתנת להם מאת העם באמצעות תרומות ומעשרות וכדו'. אולם גם לאחר הבחירה הראשונית הזו, היו אנשים מישראל שהרגישו שמפעמת בהם רוח של קדושה, והם רצו ללמוד תורה ולהיות 'כלי קודש' והם באו ללמוד תורה אצל גדולי ישראל, ובעת לימודם הם ניזונו מתרומות שקיבלו גדולי ישראל להחזקת הישיבה שלהם. וכפי שמסופר בתנ"ך (מלכים ב ד,מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ".
אצל אלישע ניזונו התלמידים מתרומות שהגיעו לישיבה של אלישע. אך יש מקומות שבהם למדו התלמידים בישיבה והיו אוכלים אצל בעלי בתים שקיבלו על עצמם לזון את התלמידים, ודבר זה היה נקרא 'לאכול ימים', כלומר ביום זה אוכל התלמיד אצל בעל בית זה, וביום אחר הוא אוכל אצל בעל בית אחר. לא כל בעלי הבתים היו עשירים, ובעלי הבתים העניים היו אוכלים לחם שעורים 5 , וממנו הם נתנו גם לתלמיד הישיבה ('בכור') שבא לאכול אצלם. העניים נהגו ב'בכור' (תלמיד) בכבוד והגישו לו את לחם השעורים ב'סלי נצרים של ערבה קלופה'. אך היה 'בכור' (תלמיד) אחד שלא הורגל לאכול בדרך עניות, וכאשר כמה פעמים הוא הוצרך לאכול בבתי עניים והוגש לו 'לחם שעורים' ב'סלי נצרים של ערבה קלופה', הוא החליט לעזוב את הישיבה וללכת לעמול לפרנסתו כדי לאכול בדרך עשירות. ובאופן סמלי 'שפתותיו' של הבכור נפצעו וחדלו מלגרוס בתורה.
רבי צדוק התלבט האם הוא נהג כשורה באותו 'בכור' (תלמיד), וכדלקמן.
כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?
רבי צדוק התלבט, האם השקפת עולמו של רשב"י - ולפיה כל ישראל צריכים לעמול בתורה ופרנסתם תגיע להם באמצעות הגויים 6 - היא נכונה. או שמא חלק מעם ישראל יהיה 'חבר' ויעסוק בתורה, וחלק אחר מעם ישראל יהיה 'עם הארץ' ויעמול במלאכות. והדרך המתאימה לבדוק איזה תלמיד ('בכור') מתאים להמשיך ולעמול בתורה ולהיות 'חבר', ואיזה תלמיד ('בכור') מתאים לעזוב את הישיבה ולהיות בסופו של דבר 'עם הארץ', היא לתת ל'בכורות' לאכול גם בתנאים מינימאליים של 'לחם שעורים' שמוגש ב'סלי נצרים של ערבה קלופה'. שהרי "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה... ואל תתאוה לשלחנם של מלכים" 7 .
ומעתה, 'בכור' (תלמיד) שימשיך בלימודו למרות התנאים הירודים הוא מתאים להיות 'חבר', ואילו 'בכור' (תלמיד) שיפסיק מלימודו וילך לעמול לפרנסתו, וכביכול 'שפתיו ייפצעו' הוא מתאים להיות 'עם הארץ'. וזה היה עומק השאלה "כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?".
רבי יהושע ענה לרבי צדוק, שדרכו בהנהגת הישיבה שלו נכונה, וטוב שהתלמידים אוכלים מידי פעם בבתי עניים 'לחם שעורים' שמוגש ב'סלי נצרים של ערבה קלופה', וכך תיווצר הפרדה בין אלו שמתאימים להמשיך בלימוד התורה ולהיות בעתיד 'חבר', ובין אלו שמתאימים לחדול מלהתמיד בתורה ולהיות בעתיד 'עם הארץ'.
אולם רבי צדוק המשיך להתלבט בצדקת דרכו בהנהגת הישיבה, והוא בא ושאל את רבן גמליאל. ורבן גמליאל ענה לו שבישיבה צריך לחנך לדרכו של רשב"י, שכולם צריכים לעמול בתורה, כלומר – 'לא חילקנו בין חבר לעם הארץ'. ולכן מתפקידו של ראש הישיבה לברר היכן אוכלים תלמידיו, ובמידת האפשר עליו להשתדל שלא יאכלו בבתי העניים, כדי שתלמידי הישיבה לא יבואו לידי ניסיון של אכילת 'לחם שעורים' שמוגש ב'סלי נצרים של ערבה קלופה'. שמא יימצא 'בכור' (תלמיד) שימאס מחמת כך בלימודו בישיבה, וכביכול 'ייפצעו שפתיו' מלדבר בהם בעתיד בדברי תורה.
מצאנו בספר 'צדיק יסוד עולם' (עמוד 31; וכן בקיצור בספר 'איש צדיק היה' עמוד 17) שהגאון רא"ז מלצר ביקש מהצדיק הירושלמי ר' אריה לוין שימחל לו על כך שבעת לימודיו בישיבה שלו, היו שני ימים בשבוע שבהם שלא שובץ ר' אריה לאכול אצל בעלי בתים ולכן לא אכל כלל. ומשום שחובתו של ראש הישיבה היא לוודא שתלמידיו משובצים לאכול אצל בעלי בתים באופן מסודר ומלא. אך לפי מה שהורה רבן גמליאל לרבי צדוק, חובתו של ראש הישיבה היא גם לוודא שבמידת האפשר יאכלו התלמידים בבתי העשירים ששם אוכלים אוכל משובח בכלים מפוארים, שמא יימצא בין התלמידים גם 'בכור' (תלמיד) מפונק, שיאכל בבתי העניים 'לחם שעורים' שמוגש ב'סלי נצרים של ערבה קלופה', ואז עלולים שפתיו להיפגע ולהפסיק מלדבר דברי תורה, והוא יהפוך לעם הארץ שרודף אחר העושר. וכאמור לעיל, לדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש את המעשה שבו ביזה רבן גמליאל את רבי יהושע כפשוטו, ויש לפרשו בתור מחלוקת סמלית בהשקפת עולם.
מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים
התוספות במסכת חולין (דף קז,א) הביאו ראיה נוספת לשיטתם שרבי אלעזר ברבי צדוק היה כהן מהסוגיה במסכת ברכות (דף יט,ב):
"תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם."
מאימרה זו של רבי אלעזר ברבי צדוק למדו בסוגיה שם, שמותר לכהן להיטמא בטומאה שהיא מדברי חכמים, ולכן הסיקו בתוספות שרבי אלעזר ברבי צדוק היה כהן. אמנם הרמב"ם דייק מלשון רבי אלעזר שלא אמר 'מדלג הייתי' אלא אמר 'מדלגין היינו', שכוונתו לומר שכל תלמידי החכמים דילגו על גבי ארונות מתים לקראת מלכים, ובכללם התלמידים שהיו כהנים, אך רבי אלעזר ברבי צדוק עצמו היה משבט בנימין, ולכן נקט לשון רבים בעדותו כדי להתייחס לכלל התלמידים.
רבי צדוק והמטרוניתא
בעל ספר 'תולדות תנאים ואמוראים' הביא ראיה נוספת שרבי אלעזר ברבי צדוק היה כהן, והיא מהמסופר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק טז):
"ואל תתמה על יוסף הצדיק שהרי רבי צדוק היה גדול הדור כשנשבה לרומי נטלתו מטרוניתא אחת ושגרה לו שפחה אחת יפה. כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל שלא יראנה והיה יושב ושונה כל הלילה. לשחרית הלכה והקבילה אצל גבירתה. אמרה לה שוה לי המות משתתנני לאיש הזה. שלחה וקראה לו ואמרה לו מפני מה לא עשית עם אשה זאת כדרך שיעשו בני אדם. אמר לה ומה אעשה מכהונה גדולה אני ממשפחה גדולה אני אמרתי שמא אבא עליה והרביתי ממזרים בישראל. כיון ששמעה דבריו צותה עליו ופטרתו בכבוד גדול: ואל תתמה על רבי צדוק שהרי רבי עקיבא גדול ממנו כשהלך לרומי אוכילו קורצא אצל הגמון אחד ושגר לו שתי נשים יפות רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים. והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן. [לשחרית] הלכו להן והקבילו פני ההגמון ואמרו לו שוה לנו המות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו א"ל ומפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים. לא יפות המה לא בנות אדם כמותך הן מי שברא אותך לא ברא אותן. אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים: ואל תתמה על רבי עקיבא שהרי רבי אליעזר הגדול גדול ממנו שגדל את בת אחותו שלש עשרה שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנין. אמר לה צאי והתנשאי לאיש. אמרה לו הלא אמתך אנכי לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך. אמר לה בתי כבר זקנתי צאי והתנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך. כיון ששמע את דבריה נטל ממנה רשות וקדשה ובא עליה:"
בעל ספר 'תולדות תנאים ואמוראים' הבין סיפורים אלו כפשוטם, ולכן הסיק שרבי צדוק היה כהן. אך אי אפשר להבינם כפשוטם, וכשם שלא יעלה על הדעת להבין כפשוטו את הסיפור שרבי אליעזר הגדול גידל את 'בת אחותו' עימו במיטה, כך אין להבין את הספור על רבי עקיבא ועל רבי צדוק כפשוטם, וכדלקמן. בספר משלי (ז, ד-ה) כתוב: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה". והספור על גדולי ישראל האלו בנוי על הכתוב הזה ומרמז שכל אדם מישראל הוא 'כהן' ב'ממלכת כהנים' וה'אשה הרוחנית' שמתאימה לו היא 'התורה' וה'חכמה'. ורבי אליעזר גידל ופילפל בסוגיה תורנית קשה במשך שלוש עשרה שנה, והסוגיה הקשה הזו מכונה בספור 'בת אחותו' - על משקל הכתוב "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ".
ומאידך ה'אשה הרוחנית' שמתאימה לגויים היא ה'אומנות' (התעסוקה הגשמית בפרנסה), והיא נחשבת "אִשָּׁה זָרָה" ו"נָכְרִיָּה" כלפי ה'כהן' הסמלי. ורבי צדוק שהוא 'כהן' סמלי לא התפתה לבוא על ה'אומנות', וכך לא התפתה גם רבי עקיבא. ומאידך אגדות אחרות מרמזות שבסופו של דבר בתקופה מסויימת בחייו 'התחתן' רבי עקיבא עם 'האומנות', והן האגדות שמספרות שרבי עקיבא 'התחתן' עם 'אשתו' של טורנוסרופוס הרשע, וכפי שהתבאר במאמר "רבי עקיבא וקברו שבקיסרי".
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהרמב"ם קיבל כפשוטם את דברי רבי אלעזר ברבי צדוק שמעיד שהוא מבני משפחת סְנֻאָה שמשבט בנימין, ולפיהם רבי אלעזר ואביו רבי צדוק לא היו כהנים. ולשיטת הרמב"ם גם ישראלי חשוד להטיל מום בבכור, ולכן מהמעשה ב'בכור' לא משמע שרבי צדוק היה כהן (ושלא כדעת רש"י ותוספות). ולבד מכך שהרמב"ם פירש את המעשה ב'בכור' באופן סמלי. וכן העדות של רבי אלעזר ברבי צדוק בדבר דילוג ע"ג ארונות של מתים מתייחסת לחביריו הכהנים ולא אליו עצמו. ואילו המקור הנוסף שהזכיר בעל ספר 'תולדות תנאים ואמוראים' אינו כפשוטו וצריך להבינו במשמעות סמלית (ואף התוספות לא הזכירו אותו).
^ 1."אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני סְנֻאָה בן בנימין. פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה". (עירובין דף מא,א). וכפי שכתוב בספר דברי הימים (א ט,ז): "וּמִן בְּנֵי בִּנְיָמִן סַלּוּא בֶּן מְשֻׁלָּם בֶּן הוֹדַוְיָה בֶּן הַסְּנֻאָה".
^ 2.ברכות ד,ג; שביעית ט,ה; תרומות ח,ח; עירובין ד,א; יבמות יג,ז; כתובות א,ו; כתובות א,ז; כתובות א,ח; כתובות א,ט; זבחים ט,א.
^ 3.וכן מתבקש מדברי סדר תנאים ואמוראים, שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, וכך כתוב בנוסחה המובאת במחזור ויטרי (בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא): "כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד , אלא הפליגו על דעתו".
^ 4.ויש גרסאות "בכלי נסרים של ערבה קלופה', ובדומה היא גרסת הרמב"ם (הלכות אבל יג,ז): "בכלי נסרים של ערבה קלופה".
^ 5."בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח" (מועד קטן דף כח,א).
^ 6."רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'." (ברכות דף לה,ב).
^ 7.משנה (אבות ו, ד).
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
הקשר אל ה' – תפילה
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד אמונה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
סודו החינוכי של חודש שבט
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
אנחנו קודש למענך
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
