ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אישיות בעלת דעה עצמאית – מציאות אידאלית

דף הבית בית מדרש הלכה מחשבה ומוסר תורה ולימודה רב ותלמיד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

אישיות בעלת דעה עצמאית – מציאות אידאלית

מאמר מס' 7



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרציה

נאמנות לרבו – במה?
לאור מה שראינו עד עתה, ברור שאין מושג של 'נאמנות לדעת רבו'.
ודאי שישנו מושג של סינגור על רבו, וכפי שמצינו בגמ':

תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד א
אמר רב: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד; מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע. רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות - שביקש לעשות ולא עשה.


ועל דרך זה ענין של סינגור על דעת רבו, ונסיון למצוא את ההיבטים החיוביים שבדעתו, וכפי שאמרו בגמ':

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פא עמוד ב
גברא רבה אמר מילתא - נימא בה טעמא (אדם גדול אמר את הדבר הזה – על כן, נומר ונסביר בדבריו טעם והגיון).


אמנם אין המדובר במקורות הנ"ל בסברא של שקר או בעיוות המציאות. המדובר הוא בגילוי ההבטים החיוביים שבאמת קיימים באותה הדעה או באותה המציאות. יש להבחין היטב בין זה לבין הפיכת כבוד רבו לעיקר, והפיכת האמת לתפל.

שימוש מספר חכמים בכדי להיות אשיות כוללת
יתר על האמור, בכדי שהלומד יהיה חכם שלם, ובעל כלים רחבים שעל ידם יוכל לגבש את דעתו, אסור לו לשמש רק רב אחד!

וכך אומרים חז"ל:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
+תהלים א+ והיה כעץ שתול על פלגי מים - אמרי דבי ר' ינאי: כעץ שתול (רש"י: נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר) ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם. אמר להו רב חסדא לרבנן: בעינא דאימא לכו מלתא, ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו (ברצוני לומר לכם דבר מסוים, אבל אני חושש שאם אומר אותו תעזבו אותי ותלכו. ובכל זאת אמר רב חסדא לרבנן את הדבר): כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם. שבקוהו ואזול קמיה דרבא (עזבו אותו החכמים והלכו ללמוד אצל רבא). אמר להו (חזר ואמר להם רב חסדא): הני מילי סברא, אבל גמרא - מרב אחד עדיף 1 (מה שאמרתי שהלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, הוא דוקא לענין לימוד סברא, אבל ללמוד גוף מה שאמרו חכמים (בימיהם לא היו ספרים) – מרב אחד עדיף ללמוד), כי היכי דלא ליפלוג לישני (כי אחרת שינוי הלשונות יבלבל את הלומד).

רש"י מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
שתול - נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר.
נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד [את] עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד.
סברא - ללמוד חריפות וחידוד הלב לאחר שלמד ושגורה בפיו גירסת התלמוד.
דלא ליפלוג לישני - שלא יתחלקו הלשונות דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא והאי גריס לה בלישנא אחרינא וחדא מילתא היא. ומיהו תלמיד דגריס מתרוייהו (לישני) משתבש בגירסיה משום דמבלבל לישני.

והנה, לא זאת בלבד שלא יאחוז אדם באדיקות רק ברב אחד, אלא צריך לפחות לשמש ארבעה (י"א שלושה (חב"ד) 2 ) רבנים:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג ד"ה רבי דוסתאי
רבי מאיר אומר אם למדת מרב אחד אל תאמר דיי אלא לך אצל חכם [אחר] ולמוד תורה ואל תלך אצל הכל אלא למי שהוא קרוב לך מתחלה שנאמר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה' ט"ו): חובה הוא לאדם שישמש [ארבעה] תלמידי חכמים כגון רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא [ורבי טרפון] שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (שם ח' ל"ד) אל תיקרי דלתותי אלא דלת דלתותי. כי אינך יודע אם שניהם יתקיימו בידך אם שניהם כאחד טובים שנאמר בבקר זרע את זרעך (שם)

בכללות, העולם מורכב משלושה זויות בסיסיות על החיים: קצה החסד (משל: עמותת צדקה וחסד), קצה הדין (משל: צבא מלחמה), וקו האמצע של האיזון (משל: בית דין השופט/ממשלה) – התפארת. נוסף על הזויות ההסתכלות מצד האידאל, ישנה זוית הסתכלות נוספת מצד המציאות והחיים בפועל (משל: היכולת הביצועית שח המערכת) – המלכות 3 . לכן על האדם לשמש לפחות שלושה/ארבעה חכמים שונים.

אמנם קודם שילך האדם ללמוד מרבנים אחרים, ילמד מן הקרובים אליו, פיזית ורוחנית. תחילה יש לברר את השיטה בה הניחו ה'. וכפי שדייק במדרש ממה שנאמר שתה מים מבורך (מיים שיחסית
קרובים לדליה) – תחילה, ורק אח"כ ידלה מרחוק – ונוזלים מתוך בארך (מיים שצריך לדלות אותם מתוך העומק). 4

מעשה נגד דעת רבו

אחר שראינו שצריך התלמיד להיות בעל דעה עצמאית, מובן מה שמצינו תלמידים שנהגו למעשה כנגד דעת רבם. לדוגמה:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן, אמר להן: בני, לא כך שניתי לכם, סדין בציצית. בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין. והלכה כדברי בית הלל! ואינהו סברי - גזירה משום כסות לילה.


וכן מצינו בשני תלמידיו של רב יהודה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד ב
רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה, דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל (רבי אבא היה מתחמק מרבו רב יהודה, משום שרצה לעלות לארץ ישראל, ופחד שרבו ימנע זאת ממנו כי לדעת רבו היה מעשה זה אסור), דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: +ירמיהו כ"ז+ בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא...


תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר +ירמיהו כז+ בבלה יובאו ושמה יהיו. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק. אזל אשכחיה דקאי בי באני...

עוד מצינו חכמים שאף היו מוכנים להתעקש על דעתם, נגד אבי הלומדים:

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קכד עמוד א
אמר עולא אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא פלטתו חיה, אבל פלטתו סכין - בטיל. אמר ליה רב נחמן לעולא: אמר רבי יוחנן אפילו כתרטא? אמר ליה: אין; ואפילו כנפיא? א"ל: אין. א"ל: הא-להים! אם אמר לי רבי יוחנן מפומיה לא צייתנא ליה! כי סליק רב אושעיא אשכחיה ליה לרבי אמי, אמרה לשמעתיה קמיה: הכי אמר עולא והכי אהדר ליה רב נחמן, א"ל: ומשום דרב נחמן חתניה דבי נשיאה הוא, מזלזל בשמעתיה דר' יוחנן? זמנין אשכחיה דיתיב וקאמר לה אסיפא: היו עליו שני חצאי זיתים - מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר: לא במגע ולא במשא א"ר יוחנן: לא שנו אלא פלטתו חיה, אבל פלטתו סכין - בטיל, א"ל: מר אסיפא מתני לה? א"ל: אין, ואלא עולא ארישא אמרה ניהליכו? א"ל: אין; א"ל: הא-להים (לשון שבועה)! אי אמר לי יהושע בן נון (משמיה) [בפומיה] לא צייתנא ליה!
הוראה לאחרים
חשוב לציין, שכל האמור הוא על אופן החינוך של עצמו, או על האופן בו ינהג לעצמו למעשה. אמנם לענין הוראה לאחרים בכלל, והוראה בפני רבו המובהק בפרט, ישנם דינים חמורים יותר (עיין שו"ע יו"ד סימן רמב). כאן עניננו בביאור הפן העקרוני ודרך בנין התלמיד.

כל אחד ודעתו - לכתחילה
לעיל ראינו שנתנה התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט טהור, והכרעתה בפועל להלכה תלויה במערך הנפשי של הנבראים, ונטיית דעתם כפי מהותם.
לאור היסוד שהעלנו שם, מובן ממילא שהיות האדם מכריע את ההלכה לפי שכלו, איננו רק כלי טכני, אלא כוונת מכוון יש בה – כל תלמיד חכם המברר את הסוגיה לאשורה ואח"כ מכריע מה נכון בעיניו, הרי הוא קולע לרצון ה' כפי המצופה ממנו אישית, וכפי הדעה המיוחדת שנתן לו הקב"ה להוצאה לפועל של יעודו האישי בעולם, וממילא כפי חלקו בתורה:

שמות רבה (וילנא) פרשה כח ד"ה ו ד"א וידבר
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן, אלא עמנו היום - אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. וכן הוא אומר (מלאכי א) משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות.וכן ישעיה אמר (ישעיה מח) מעת היותה שם אני, אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (ישעיהו מ"ח) ועתה אלהים שלחני ורוחו, עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות.ולא
כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכן הוא אומר (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף, ר' יוחנן אמר קול א' נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון, רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו, רבנן אמרי שלא היה לו בת קול. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מהו (תהלים כט) קול ה' בכח אפשר לומר כן, והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולים לעמוד בקולו שנאמר (דניאל י) וגויתו כתרשיש וקול דבריו כקול המון, והקב"ה שכתוב בו (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא צריך לדבר בכח, אלא קול ה' בכח בכח כל הקולות, ועל דעתיה דרבי יוחנן הדא קרא מסייע ליה, שנאמר (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב.

חלקו מהר סיני מול מציאות סנהדרין
והנה אע"פ שכל אחד קיבל את שלו מהר סיני ומבטא פן מיוחד בתורה, ישנו מצב של הכרעת הסנהדרין הלכה למעשה לכל העם.
מציאות של סנהדרין בלשכת הגזית מופיעה כאשר שיעור הקומה התורני הוא כראוי 5 , המצב המוסרי עומד על תיקונו 6 וכו'. במצב כזה ישנה אפשרות לקחת אחריות על מסגרת כוללת לעולם התורה, הן מצד יוצרי המסגרת (הסנהדרין) והן מצד מי שאמור לעמוד בו (העם).
במציאות של סנהדרין, מופיעה מציאות המתפקדת כ'אדם' אחד כולל, כאשר כל חלק בעם מבטא פן מיוחד שלו. בסופו של דבר 'אדם' זה, על אף הכוחות השונים שבו, הוא בעל שיקול דעת מכריע למעשה לטובת קידומה של כלל המסגרת, ע"ד שבאדם יש איזון והכרעה בין הכוחות השונים הפועלים בו. גם באדם, לעיתים מחלישים אבר אחד, לטובת קיום כלל הגוף.

אך כאשר המציאות שבורה מבחינה מוסרית או תורנית, אי אפשר לאחד את הכוחות להיות מערכה אחת כוללת, ואזי כל פן בעם בא לידי ביטוי כיחידה נפרדת, כ'אדם' נפרד. ולכן גם הכרעה הלכתית מעשית - לא תהיה לכולם יחד. כל עוד שהמציאות מרוסקת ואינה פועלת בצורה מערכתית, כל פן בעם אמור לפעול ולבנות את המציאות כפי חלקו המיוחד, באופן עצמאי. בסוגייתנו, יבוא הדבר לידי ביטוי בהכרעות הלכתיות שונות, לחלקים שונים בעם ישראל.

הוראה כפי נפשו של השואל
אחר שראינו שלכל אחד ישנו חלקו המיוחד בתורה, מובן שעקרונית יש ענין להורות לכל אחד ואחד כפי חלקו.
אמנם ישנה בעיה 'טכנית', של התנגשות בין עולמות. אין אדם יכול להורות לאחרים לעשות מעשה שאליבא דעולמו הפרטי של המורה, הוא דבר הרס ואיסור. אבל במקרה שרואה המורה שנפשו של השואל נוטה כדעת האוסרים, כיון שלמורה אין בעיה עקרונית עם חומרה זו, עליו להורות לשואל לחומרא כפי נטיית נפשו של השואל:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכד עמוד ב
רב מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא בשמשא (היו לו סדינים המוטלים בחמה). אתא לקמיה דרבא (בא רב מרי בר רחל לפני רבא, לשאול אותו האם מותר לו לטלטל אותם בשבת). אמר ליה (רב מרי): מהו לטלטולינהו (האם מותר לטלטלם)? אמר ליה (רבא): שרי (מותר).(אמר לו רב מרי:) אית לי אחרינא (והרי יש לי סדינים אחרים, וא"כ הטלטול הוא שלא לצורך). (ענה רבא:) חזו לאורחין (עכ"פ הסדינים ראויים לאורחים). (אמר לו רב מרי:) אית לי נמי לאורחים (יש לי מספיק גם לאורחים). אמר ליה (אמר לו רבא): גלית אדעתך דכרבה סבירא לך, לכולי עלמא - שרי, לדידך – אסיר (גילית דעתך שאתה סובר כמו רבה (שחולק על רבא), ולכן לכולם מותר ולך אסור!).


בדין טלטול כלים בשבת, נחלקו רבא ורבה. דעת רבא להקל בטלטול הכלים ואילו דעת רבה להחמיר ולאסור. כאשר שואל רב מרי בר רחל את רבא, המיקל, האם מותר לו לטלטל את הכלים, מתיר לו רבא כפי שיטתו. אך הנה כאשר רב מרי מגלה שהגיונו עובד כשיטת רבה, מורה רבא לרב מרי לאיסור.

הרי שאע"פ שדעתו של רבא היא כשיטה מסויימת, מ"מ אחר שזיהה שהגיונו של השואל פועל באופן אחר אסר עליו כפי הגיונו של השואל.

הדרכה לימודית להיות בעל סברא עצמאית
לא רק משיגיע התלמיד להוראה, ישנה הדרכה של בירור דעתו.
כאשר מאמנים טירונים בצבא, אע"פ שאינם יודעים עדיין לירות ברובה, וחוששים להפקיד בידיהם כלי נשק פעילים, מכל מקום אין מאמנים אותם בכידונים ואבני קלע. אימון בכלים לא רלוונטיים, לא יביא את החיילים לדעת להלחם ברובים. אלא מה עושים? תחילה מאמנים את החיילים ב"יבש" ורק אח"כ ב"רטוב". תחילה מאמנים אותם בנשק אמיתי ללא מחסניות, וכאשר יהיו ראויים ומתאימים, ינתנו להם אותם נשקים בדיוק, רק שהפעם הנשקים יהיו פעילים.
כך גם בהדרכה לימודית. אי אפשר להדריך תלמידים המתגדלים בתורה, בצורה מסויימת, ולצפות מגדולי תורה ללמוד ולפסוק בצורה אחרת. והלא התלמידים של היום הם הם גדולי התורה של מחר. ומי שלא למד לגבש את דעתו התורנית בצעירותו, כיצד יהיו לו הכלים לעשות כן בגדולתו.

הדרך הישרה היא ללמד את תלמידים לעמוד על דעתם בסוגיה, אע"פ שבנתיים אפילו לעצמם לא יפסקו כן. וכך כאשר יתגדלו בדרך נכונה ובריאה בתורה, בבוא היום יוכלו להורות נכונה.

בהתאם לאמור, מצינו אמוראים שהיו אומרים לתלמידיהם הלכות לא נכונות, רק בכדי לעמוד על ערנות לימודם ועיונם של התלמידים. רצה החכם לבדוק האם תלמידיו הם אנשים חושבים או שעונים אמן אחר כל מה ששומעים:

תלמוד בבלי מסכת נדה דף מה עמוד א
ת"ר, מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ר', נבעלתי בתוך שלש שנים, מה אני לכהונה? אמר לה: כשרה את לכהונה. אמרה לו: רבי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לתינוק שטמנו לו אצבעו בדבש, פעם ראשונה ושניה - גוער בה, שלישית - מצצה. אמר לה: אם כן - פסולה את לכהונה. ראה התלמידים מסתכלים זה בזה אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם [אמרו ליה]: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך פחותה מבת שלש שנים - כשרה לכהונה הלכה למשה מסיני. ואף רבי עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים.


תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב
"(האומר:) על קן צפור יגיעו רחמיך (...משתקין אותו)" מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה! - אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! ורבה נמי - לחדודי לאביי הוא דבעי.


וכן פסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ו
ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם.

החכמת הרב בעצמו מתלמידים כאלו
יתר על כן, גם מצידו של הרב, יש ענין שתלמידיו יהיו בעלי מחשבה עצמית. כאשר התלמידים הם בעלי חשיבה עצמאית, וממילא גם מקשים על דבריו – הרב בעצמו מתחדד ועומד טוב יותר על האמת (גם אם לא ישנה את דעתו), וכך מספרים חז"ל:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א
יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא (יום אחד היה רבי יוחנן שוחה בירדן), חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה (ראה אותו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו (כי חשב שרבי יוחנן הוא אשה, שהרי לא היה לרבי יוחנן זקן)), אמר ליה: חילך לאורייתא! (אמר רבי יוחנן לר"ל: כחכה לתורה) אמר ליה (אמר ריש לקיש לר' יוחנן): שופרך לנשי (יופיך לנשים)! אמר ליה (אמר ר"י לר"ל): אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי (אם תחזור בתשובה, אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני). קביל עליה (הסכים ר"ל). בעי למיהדר לאתויי מאניה - ולא מצי הדר (רצה ר"ל לטפס חזרה לקחת את המעיל שלו – ולא היה לו כח כיון שקיבל על עצמו עול תורה). אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא (לימד רבי יוחנן את ר"ל מקרא ומשנה, ועשה אותו רב גדול). יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא (יום אחד נחלקו בביהמ"ד בהלכה): הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן?
רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. אמר ליה (ר"י לר"ל): לסטאה בלסטיותיה ידע (שודד מבין במקצוע שלו...)! אמר ליה (נפגע ר"ל ואמר לר"י): ומאי אהנת לי (ומה הועלת לי)? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי (קודם הייתי ראש (השודדים), וגם עכשיו אני ראש (לחכמים).אמר ליה (ר"י): אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה (הועלתי לך שהקרבתיך תחת כנפי השכינה). חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש (ר"י נפגע, וכעונש חלה ר"ל למות). אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה (בא אחותו של ר"י, שהיא אשת ר"ל, לר"י ואמרה לו): עשה (תמחל לר"ל שלא ימות) בשביל בני! אמר לה: +ירמיהו מ"ט+ עזבה יתמיך אני אחיה. - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: +ירמיהו מ"ט+ ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה (נפטר) דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא (והצטער רבי יוחנן מאד, שהיה ר"ל החברותא שלו, והיה חסר לו). אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה (מי ילך ליישב את דעתו של ר"י) - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה (ילך ראב"פ, ששמועותיו מחודדות). אזל יתיב קמיה (הלך וישב לפני רבי יוחנן), כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך (כל מה שאמר רבי יוחנן, אמר לו ראב"פ, שיש תנא שמשמע ממנו כמותו). אמר (ר"י לראב"פ): את כבר לקישא (אתה משתווה בכלל לריש לקיש)?! בר לקישא (ר"ל), כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא (כאשר הייתי אומר דבר לר"ל, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי עונה לו עשרים וארבע תירוצים, וממילא השמועה היתה מתלבנת ומתחדדת, ויושבת בטוב). ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא (ואתה על כל מה שאני אומר, אתה אומר שיש משנה שאומרת כמוני?! וכי איני יודע שאמרתי נכון?!). הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר (היה הולך רבי יוחנן וקורע את בגדיו, והיה בוכה ואומר): "היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא" (היכן אתה ריש לקיש, היכן אתה ריש לקיש). והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] (והיה רבי יוחנן צועק עד שיצא מדעתו). בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה (התפללו חכמים על רבי יוחנן, ונפטר רבי יוחנן).

הרי שרבי יוחנן לא רצה ללמוד עם תלמיד שכל מה שאומר רבו עונה הן אחריו. אדרבה, היה לרבי יוחנן צורך שאין לו תחליף, לתלמיד שיתווכח עימו ויקשה עליו. אע"פ שבזמן שהתלמיד מקשה ומתווכח עם רבו, יכול הדבר לגרום לרב ייסורים רוחניים עד כדי קפידה והקנטת התלמיד (כפי שהקפיד רבי יוחנן על ריש לקיש והקניטו), אך עם כל זה, אליבא דאמת צומחת לרב מכך תועלת מרובה.


^ 1 במדרש מבואר באורך מה הרווח של לימוד הגרסה מרב אחד:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח ד"ה עשה לך
עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות
טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה:
היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים [ונוטע] מקצתה זיתים ומקצתה אילנות ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה אחד זרע חטין ואחד זרע שעורים ונטע אחד זיתים ואחד אילנות ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יח ד"ה דבר אחר
דבר אחר עשה לך רב לחכמה זה יהושע בן נון שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דברים ל"ד ט') הלמד מרב אחד דבר שנחלוהו בהלכות ישמיענו מדרש שמע ממנו מדרש דבר שנחלוהו באגדות ישמיענו אגדות שמע ממנו אגדות נמצא זה שומעו מכל מקום.
הלמד מרבנות הרבה דבר שנחלוהו בהלכות שמע ממנו הלכות דבר שנחלוהו במדרש ישמיענו מדרש שמע ממנו אגדות דבר שנחלוהו אגדות שמע ממנו הלכות נמצא זה לא שומעו לא שומעו בכל מקום.
הלמד מרב אחד למה הוא דומה למי שהיה לו בבית סאה זרע חטים במקום אחד ושעורים במקום אחר נמצאת זו מלאה ברכות.
הלמד (מרבנות) [מרבנים] הרבה למה הוא דומה למי שהיה לו כבית כור זרע חטים ושעורים במקום אחד (ותאנים) וגפנים וזיתים ותאנים במקום אחר נמצא זה (מפחד) [מפוזר] בכל העולם. עליהם הוא אומר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח' ל"ד) איזהו דלת רבי אליעזר ור' יהושע ורבי טרפון אמר רבי עקיבא אם למדת מרב אחד נמצאת בו את כל דבריו שלא תשב לך ותאמר דיי. אלא לך אצל אחר ולמוד ממנו מדרש הלכות אגדות שנאמר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה (שם ל"א י"ד) יכול (שלמד) [שילמוד] מן הרחוק ואח"כ ילמוד מן הקרוב ת"ל שתה מים מבורך (שם ה' ט"ו).

מהמדרש עולה שעיקר הרווח של שלב הלימוד מרב אחד, היה דוקא בזמנם, שהיה נצרך לרב לגרסת גמרא, אבל כיום שעיקר הגרסה היא מספרים, נראה ששאני.
^ 2 כן הוא בגרסה אחרת במדרש:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ג ד"ה ר' עקיבא
ר' מאיר אומ' אם למדת תורה מרב אחד ומצאתו אל תאמר די. אלא לך אצל חכם אחר ולמד תורה ואל תלך אצל מי שהוא קרוב לך מתחלה שנ' שתה מים מבורך וגו' וכי חובה על אדם שישמש בשלשה תלמידים הללו כגון ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא.

וכן נראה שצריך לגרוס במדרש שהבאנו בפנים, כי דורש את לשון הפסוק: דלת – דלתותי – משמע שלושה.
^ 3 אמנם בזה לכאורה ישנה מחלוקת האם בגיבוש עמדה תורנית יש מקום לזוית מצד חכמת החיים והמציאות, שמא אין זה כלל בגדר 'תורה' (ז"א).
^ 4 וכן במסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
עולא רמי, כתיב: +משלי ה+ שתה מים מבורך, וכתיב: ונוזלים מתוך בארך! בתחלה שתה מבורך, ולבסוף ונוזלים מתוך בארך.
^ 5 עי' רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב.
^ 6 לדוגמה, הסנהדרין גלתה כאשר רבו שופכי הדמים:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד ב
כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב: +דברים יז+ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il