ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

מצוות קידוש שבת בדברים

לחץ להקדשת שיעור זה
לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדלת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ', ח') זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדשה וגדלה. ובפרוש אמרו לנו חכמינו (פסחים ק''י.) שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפרוש זכרהו על היין. והענין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית אבל (שם ק''ח.) לא פחות מזה, והמזיגה ידועה (שבת ע''ז.) שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלשה חלקי מים, ומברכין עליו קדוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת (ברכות נ''ב.) הבדלה.
חכמת החינוך
הרב אלחנן פופקו
1 - אגרת מחבר ספר החינוך
2 - מצות פריה ורביה
3 - מצוות ברית מילה
טען עוד
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדלת היום ונקבע בלבבנו אמונת חדוש העולם (שמות כ' י''א) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות ל''ה, ב') שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השרש אמרו בגמדא ז''ל (פסחים ק''ו, ב') שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחיבו להבדיל ביין, על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברב. ובאמת, כי רב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת. ואין צרך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו (ברכות נא.) בהדחת הכוס, ושלא לטעם כלום עד שיקדש (פסחים ק''ה.) ושיקדש (שם ק''א.) במקום סעדה כל זה ענפי שרש התעוררות שאמרתי.
דיני המצוה, כגון נוסח הקדוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו, (ב''ב צ''ז.) ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין (פסחים קז.) בשכר, והאוכל בערב שבת וקדש עליו שבת (שם ק', א') או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קדוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה (ברכות מ''ג.) שאנו חיבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חיבים לברך על הבשמים, ואי זו (שם נ''א:) בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין. ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת (א''ח רס''ב, רע''א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה (שם כ', ב') שהנשים חיבות בקדוש והבדלה. והעובר עליה ולא קדש השבת בדברים, בטל מצות עשה, ואם קדשו בדברים בלא יין או בלא פת, דיעבד יצא ידי תורה.

מצווה ל''א–מצוות קידוש שבת בדברים
העשה הל''א הוא לקדש את השבת בדברים שנאמר ''זכור את יום השבת לקדשו'' (שמות, כ' ח).
ויש לחקור במצוות עשה זו דקידוש האם הוא דין מדיני השבת שאחד מהקיומים של שמירת שבת הוא שידבר דיבור זה של קידוש שבת בדברים, או שהוא דין נפרד מכלל דיני השבת והוא דין מיוחד על הגברא שצריך שיאמר דברי קידוש על השבת, ונפקא מינה בזה אם צריך לאומרו דוקא בשבת, שאם הוא אחד מהקיומים של שמירת שבת צריך לאומרו דוקא בשבת כשאר העניינים של שמירת שבת, אבל אם הוא דין על הגברא יכול לאומרו גם קודם כניסת השבת.
והנה בגדר מצווה זו נחלקו הראשונים, דדעת הרמב''ם והחינוך היא דיסוד המצווה של קידוש היא שידבר דברים שיש בהם מעלת השבת, וז"ל הרמב''ם (הל' שבת פכ''ט ה''א) ''מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ-ח) ''זכור את יום השבת לקדשו''. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה''. והחינוך כתב וז"ל: ''לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים''.
אבל הרמב''ן רוח אחרת היתה עמו בענין זה, דבפירושו עה''ת על פסוק זה 1 למד מהמלה ''לקדשו'' שהמצוה לקדש את השבת היא כמו המצווה של קידוש יובל שמקדשים אותו בית דין ואומרים ''מקודש מקודש'', וכמו כן כאן מצוה לקדש את השבת על ידי אמירה שהוא מקודש, וכבר עמדו בזה האחרונים 2 .
ונמצא דנחלקו הראשונים בגדר מצוה זו, דלדעת הרמב"ם והחינוך מצוות קידוש בשבת עניינה אמירת דברים במעלת השבת, ולדעת הרמב"ן היא חיוב להחיל קדושה זו של השבת.
ולפי זה נראה לבאר (כך כתב בס' חמדת ימים והוא פשוט) כמה מחלוקות נוספות בענין קידוש.
הנה דנו האחרונים האם חיוב הבדלה הוא מדאורייתא, ודייקו ממ''ש הר''מ בספר המצוות (מצוה קנ"ה) ''היא שצונו לקדש את השבת לאמר דברים בכניסתו וביציאתו'' 3 , וכעי"ז כתב בהלכותיו (שבת פכ"ט ה"א) ''מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ ח) ''זכור את יום השבת לקדשו'', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה'', הרי שדעתו שהבדלה דאורייתא, וכן למד המגיד משנה (שבת שם) בדעתו, והרמב''ם בזה אזיל לשיטתו שהיסוד של קידוש הוא לומר בכניסת השבת וביציאתה דברים שמבדילים אותה משאר הימים, משא"כ לדעת הרמב''ן שקידוש שבת הוא כמו קידוש יובל וכדומה העיקר הוא שיאמר דברים אלו בתחילת השבת פעם אחת אך אין ענין לאומרם ביציאתה, ולדעתו מצות הבדלה אינה אלא מדרבנן. ועוד ביאר בחמדת ימים על פי זה את המחלוקת כמה צריך שיאמר כדי לצאת ידי חובת קידוש, דהנה ידוע מה שכתב רבי עקיבא אייגר (או''ח סימן רבי עקיבא אייגר) דיתכן שיוצא ידי חובת קידוש אף באמירת 'שבתא טבא' בעלמא, ובביה''ל (שם ד''ה 'דאיתקש') תמה עליו וכ' ''והנה ראיתי בחידושי רבי עקיבא אייגר שמסתפק דאולי יוצא המצוות עשה באמירת שבתא טבא בלבד, ולפלא דהרי הרמב''ם כתב דבעינן זכירת שבת וקידוש'', ולפי הנ''ל איכא למימר דלדעת הרמב''ם דהעיקר הוא לומר דברים שיש בהם מעלת השבת העיקר הוא שיזכיר בתחילת השבת ובסופה שהיום הוא שבת ולכן יוצא באמירת שבתא טבא, משא"כ לדעת הרמב''ן דהוא דין קידוש איכא למימר דלא סגי באמירת שבתא טבא וצריך לקדשו ממש.
ונפק"מ נוספת בנדון זה, דלדעת הרמב"ן שהוא דין קידוש נראה פשוט שצריך שיאמר קידוש דוקא בשבת וכמו קידוש החודש דבעינן לאומרו ביום שמקדשין את החודש, אבל לדעת הרמב"ם דהוא אמירת דברים בעלמא בכניסתו מסתבר דמהני גם כשאומרם קודם כניסת השבת, וכך כתב בחמד''י (סימן כ''ג).
ועוד יש לבאר בענין זה, דלרמב''ן עיקר מצוות קידוש הוא דין בשבת עצמה, דהיינו חלק מקדושת השבת היא שמקדשים את החפצא של השבת, את יומא דשבתא, על ידי אמירת הקידוש, ולא הרי השבת שיש בה קידוש בדברים כהרי השבת שאין בה קידוש בדברים, משא"כ לדעת הרמב''ם שעיקר קידוש הוא אמירת דברים בכניסתו וביציאתו שבזה עיקר הדין הוא על האדם האומר את הקידוש 4 . ונמצינו למדים דהחקירה האם קידוש הוא דין בגברא האומר או שהוא דין בחפצא של שבת תלוי במחלוקת הרמב''ם והרמב''ן.
שלא לעשות מלאכה בשבת - שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ', י') לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא אסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחיב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמזהר עליהם בלאו לא יתחיב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים. ומלשון הרמב''ם זכרונו לברכה (שבת כ' א') משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאלו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא אסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד.) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו. והרמב''ן זכרונו לברכה (סהמ''צ שרש י''ד) יתפש עליו הרבה בפרושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם, ב') אתה ובהמתך לכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחיב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחיב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחיב, שהרי ענשו מפרש (שמות ל''ד:) כל העושה בו מלאכה יומת. ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב''ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (י''ז:) בלאו דאל יצא איש ממקומו, דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוה ליה מעתה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
משרשי מצוה זו, שנהיה פנוים מעסקינו לכבוד היום לקבע בנפשתינו אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכר ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמר, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כלם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנחה? ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השרש השני שיש לנו במנחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה', ט''ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת.
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים הנקראים עקר מלאכות לחיב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז''ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז''ל (יומא פ''ה א', ב') מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משבח. והטעם לפי שסבת עשית המצוה הוא האדם, וקיום הסבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פ''ג.) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו. (ע''ז כ''ח.) ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב (א''ח סי' שכ''ח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה י''ג, ב').




^ 1. וז''ל שם ''אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב''ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת''ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל''.
^ 2. עי' מנחת אשר עה''ת שמות סימן ל''א ובס' חמדת ימים להר''ר יונתן זקס סימן כ''ג-כ''ד.
^ 3.זהו לשונו במילואו ''והמצוה הקנ"ה היא שצונו לקדש את השבת, ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו. נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו' - כלומר, זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קידוש ... ואמרו גם כן קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו. כלומר ההבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת מתוקנת ומצווה''.
^ 4. כעי''ז עי' במנחת אשר שם שכתב לבאר את ההבדל בין הרמב''ם והרמב''ן, שלדעת הרמב"ם עיקר מצוות קידוש נלמדת מ זכור, ולפיכך העיקר הוא להזכיר מעלתו והבדלתו משאר הימים, ולדעת הרמב"ן עיקר מצות קידוש נלמדת מלקדשו ולפיכך השוה את קידוש השבת לקידוש שמיטה ויובל.
עוד בנושא חכמת החינוך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il