ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
מקור הדין
הגמרא מביאה שתי דעות באמוראים לגבי המקור לדין של הפקר בית דין. רבי יצחק אמר שנלמד מהפסוק בעזרא (י, ח): "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה", ורבי אלעזר אמר שנלמד מהפסוק ביהושע (יט, נא): "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ" – ודורשים "וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו". מקורות אלו הובאו גם בגיטין לו ע"ב, ואילו בירושלמי (פאה ה, א) הובא רק המקור מעזרא.
גם במועד קטן טז ע"א הגמרא שואלת מניין שמפקירים את ממונו של מי שאינו מציית לבית הדין ומביאה רק את הפסוק מעזרא, אולם שם יש לומר שלא רצינו להביא את המקור לעצם דינא דמלכותא אלא מקור לכך שכך ראוי לעשות למי שלא ציית דינא, ולכן שייך כאן רק המקור של עזרא העוסק באלו שלא צייתו לעזרא.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כד, ו) גם כן הביא רק את הפסוק מעזרא, אולם יש להעיר שהרמב"ם שם לכאורה לא מדבר על תקנות שהסנהדרין מתקנים אלא על קנסות שבית דין מסויים מטיל במקרה פרטי, ואולי במקרה זה גם כן שייך דווקא הפסוק מעזרא העוסק בענישה וקנסות. נעמוד על כך בהמשך.
להפקיר או גם להקנות?
רבנו יונה בבבא בתרא (נד ע"ב ד"ה ומי אמר) כותב לגבי הסוגיא של נכסי הגוי הרי הם כמדבר "שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא להפקעה... וכענין הפקר בית דין הפקר, ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בהם בחזקה, אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהן". כלומר, כח בית הדין וכן כח דינא דמלכותא הוא רק להפקיע ולהפקיר את הנכסים מאת בעליהם, ולאחר מכן אם השני יעשה בהם קניין הוא יזכה בהם אך אין בכוחם לתקן שהנכסים יוקנו מעצמם לשני 1 .
לעומת זאת ברשב"א בגיטין (לו ע"ב ד"ה רבא) מפורש להפך. הגמרא בגיטין דנה בתקנת פרוזבול שתיקן הלל ושואלת אם מדאורייתא משמט כיצד תיקן הלל שלא ישמט, ועונה שהתקנה הייתה רק בזמן הזה ולשיטת רבי ששביעית בזמן הזה מדרבנן וכל שמיטת כספים אינה אלא תקנת חז"ל זכר לשביעית. חוזרת הגמרא ומקשה אם מהתורה אינה משמטת בזמן הזה כיצד תיקנו חז"ל שישמט, ורבא עונה שהפקר בית דין הפקר. הראשונים נחלקו אם רבא בא לתרץ רק את הקושיא האחרונה, כיצד חז"ל תיקנו שישמט, או שכעת מיתרצת גם הקושיא הראשונה, כיצד הלל תיקן פרוזבול, ולפי זה לאחר התירוץ תקנת פרוזבול קיימת גם לשיטת חכמים הסוברים ששביעית נוהגת גם בזמן הזה מדאורייתא. התוס' (ד"ה מי איכא) והרמב"ם (שמיטה ט, טז) סוברים שמוסב רק על הקושיא האחרונה, ומנמקים התוס' שלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא, ואילו רש"י (ד"ה רבא), הראב"ד (שמיטה ט, טז) והרשב"א (ד"ה רבא) סוברים שמוסב גם על הקושיא הראשונה. לאחר שהרשב"א מביא את שיטת רש"י ומסכים עימה הוא מוכיח מכך שכוחם של בית הדין יפה לא רק להפקיר אלא גם להקנותו לשני גם מבלי שיגיע לידו.
יתכן שבדיוק מסיבה זו מיאנו התוס' והרמב"ם לפרש כמותם, הואיל וסברו כרבנו יונה, ואכן יש אחרונים שתלו זאת בכך, אולם נראה שאין הכרח בכך ואדרבה מהדקדוק מלשון התוס' "לא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא" משמע יותר שיש ביכולתם אלא שלא ראוי לעשות כך. אולי הסיבה שלא ראוי היא שאין כאן רק ביטול של מצווה במצבים מסויימים כמו שופר במקרה שחל בשבת, אלא ביטול גמור של כל מצוות שמיטת כספים (כי כולם יעשו פרוזבול). לפי זה אדרבה מוכח מהתוס' שלא סברו כרבנו יונה.
הרשב"א מוסיף שכך גם מוכח מהפסוק מנחלות שאותו הביא רבי אלעזר כמקור לדין, שהרי בנחלות לא רק הפקירו אלא גם הקנו כל נחלה לבעליה וזיכו אותה אפילו קודם שבאה לידו. לכאורה את ההוכחה מהפסוק בלבד אפשר לדחות שבאמת רק הפקירו ואחר כך בא כל אחד ועשה קניין וזכה בנחלתו, אך לשון הדרשה של רבי אלעזר היא "מה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו". בקידושין מב ע"א הגמרא רוצה ללמוד מפרשיית הנחלות שזכין לקטן, ומוכח מכך שהיה פשוט לה שהנשיאים אף הקנו את הנחלות ולא כל אחד הלך ועשה מעשה קניין בחלקו.
המהרש"ל (יש"ש בסוגייתנו סי' יט) כותב שהלימוד של רבי אלעזר עדיף כי אפשר ללמוד ממנו שכוחם יפה גם להקנות. ב מנחת אשר (גיטין סי' ס) הבין כוונתו שהאמוראים נחלקו בכך ולדעת רבי יצחק אין להם כח אלא להפקיר, אך נראה יותר מלשונו שלא נחלקו אלא שיש עדיפות במקור של רבי אלעזר כי אפשר להוכיח ממנו אפילו את היכולת הזו, ואילו לרבי יצחק צריך לומר שמסברא אין לחלק ואם ניתן להם כח להתערב בבעלות ולהפקיר אין סיבה שלא יהיה להם כח גם להקנות.
לפי התלייה בין שתי הדרשות הציע המנחת אשר לתלות את הרמב"ם בהלכות שמיטה לשיטתו בהלכות סנהדרין שהביא רק את הפסוק בעזרא, ולומר שלדעת הרמב"ם הואיל והלימוד הוא מעזרא, וכמו הירושלמי שהביא רק פסוק זה, אין להם כח אלא להפקיר. הוא שב ודוחה זאת שלכאורה מפורש ברמב"ם שם (הלכות סנהדרין) שביכולתם גם להקנות, כי כתב "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה", אך מעיר שהריב"ש (סי' תצט) בהביאו את הרמב"ם גורס "ומאבד זכותן" 2 (האותיות זכ התחלפו לאותיות ונ הדומות להן) ולפי זה אין דחייה מכאן. גם לפי הגירסא "ונותן" יש לומר 3 שאין הכוונה להקנאה אלא לנתינה פיזית, כלומר לאחר ההפקרה הם נותנים את החפץ לידי המקבל ואז הוא עושה בו מעשה קניין.
המנחת אשר (גיטין סי' סא) מביא סוגיות רבות מהן מוכח שכוחם של חז"ל הוא גם להקנות ומסיק מכך שגם לדעת רבנו יונה ודאי יש יכולת אף להקנות אלא שבדרך כלל כשכתוב בגמרא שהפקירו מכח הפקר בית דין הפקר לא תיקנו להקנות אלא רק הפקיעו. דבר דומה מצאנו ב שערי ישר (ה, ט ד"ה נלענ"ד) שמביא סתירה בין הסוגיות לגבי השאלה אם קניין דרבנן מועיל לדאורייתא, ומיישב שהואיל ובכוחם להפקיר ולהקנות כדברי הרשב"א (הוא לא מתייחס לדעת רבנו יונה) ודאי שביכולתם לתקן שיועיל מדאורייתא אלא שלפעמים רצו לתקן שיהיה לכך תוקף מדאורייתא ולפעמים לא.
באלו מקרים ובאלו דיינים?
בדף צ ע"א סובר רבי מאיר שאם אדם אכל תרומה טהורה ושילם במזיד חולין טמאים הפקיעו חז"ל את התשלומים, ורוצה הגמרא להוכיח מכאן שיש כח לחז"ל לעקור דבר מן התורה, שהרי מן התורה התשלומים טובים ואם הכהן יקדש בהם אשה תהא מקודשת וחז"ל באו ואמרו שאינם תשלומים ונמצא שיכול לצאת מתקנתם שתותר אשת איש לשוק. התוס' (ד"ה אזיל) שואלים מדוע הגמרא לא דחתה שהואיל ומדובר בממונות אין הוכחה כי הפקר בית דין הפקר, ומתרצים שכאן לא שייך לומר כך כי הכהן לא פשע ולכן אין להפקיר את ממונו. מתחדש מדבריהם שכל הכח להפקיע הוא דווקא במקרה שהאדם פשע 4 . סייג זה מתאים לכאורה דווקא לפי רבי אלעזר שמקורו מהפסוק בעזרא העוסק בקנס וחרם אך לא לפי רבי יצחק שלדבריו לכאורה מוכח שכוחם קיים גם כשלא מדובר בקניסת אדם שפשע.
דבר דומה מצאנו בתוס' בבבא בתרא (מח ע"ב ד"ה תינח) לגבי הפקעת קידושין, שכותבים שחז"ל לא משתמשים בכוחם להפקיע קידושין אלא במקום שהמקדש נהג שלא כהוגן בקידושיו, כגון שהכריחה בעל כרחה להתקדש לו.
כך משמע גם מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כד, ו): "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר".
לכאורה קשה על הרמב"ם והתוס' מדברי הגמרא בגיטין שתקנת פרוזבול נסמכת על יכולת בית הדין להפקיר, והרי שם לא מדובר על קנסות?! ויתכן שזו ההרחבה ברמב"ם שכתב גם שכוחם לגדור פרצות הדת, וגם תקנה זו מוגדרת כגדירת פרצות וכלשון המשנה בגיטין: "זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול". אך עדיין קשה מסוגייתנו בדף פט ע"ב שחז"ל תיקנו שבעל יירש את אשתו הקטנה.
יש לעמוד על חידוש נוסף בדברי הרמב"ם כאן. לשון הרמב"ם היא "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון". משמע שמדובר על בית דין פרטי ולא על תקנה של סנהדרין או של בית דינם של גדולי הדור. ובפרט שהלכה זו מנוסחת כהמשך להלכה שלפניה הפותחת במילים "יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן...". מתחדש כאן שכח זה לא ניתן רק לסנהדרין ולבית דין החשוב שבדור בעת שהם מתקנים תקנות כלליות אלא גם לכל בית דין ובית דין לכל מקרה פרטי בו הוא רוצה צורך להשתמש בכח זה.
והנה בשאלה זו מובאת מחלוקת בדברי המרדכי (בבא בתרא רמז תפ). על דין הגמרא שם שרשאים בני העיר להסיע על קיצתם מביא המהר"ם מרוטנבורג בשם רבנו תם שכח זה עומד גם לטובי העיר (ולא צריך את הסכמת כל בני העיר), ומבארו המהר"ם "דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום". הרי שהוא מרחיב כח זה מעבר לבתי דין לטובי העיר. אך המרדכי מעיר על כך שהוא מצא בדעת רבנו תם שכוחם קיים רק במקרה שכל בני העיר התנו כן מתחילה אך כשלא התנו אין להם כח, ואין להם כח מצד הפקר בית דין כי כח זה עומד רק לבית דין כגון רב אמי ורב אסי. מקורו הוא מן הגמרא בגיטין (לו ע"ב) שהלל תיקן שההפקעה תיעשה דווקא בבית דין כמותו וכמו רב אמי ורב אסי שאלים כוחם להפקיע ממון. בשו"ת חתם סופר (אה"ע ח"א סי' קח) מבואר שחלק ממחלוקתם הוא אם הכח של הפקר בית דין הוא רק לבית דין כרב אמי ורב אסי או לכל בית דין ובית דין 5 .
אם כן נראה לכאורה שהרמב"ם הלך בדרכו של המהר"ם שהסמכות נתונה לכל בתי הדין, אולם הרמב"ם בהלכות שמיטה (ט, יז) כותב: "אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין", ומקורו מהגמרא הנזכרת בגיטין. לכאורה מסוגיא ומרמב"ם אלו יש סתירה מפורשת לסוגיא ביבמות (לגבי מתי קונסים) ולרמב"ם בהלכות סנהדרין (לגבי מי קונס).
ונראה ליישב שישנם שני סוגי הפקעות. סוג אחד הוא כקנס והסוג השני הוא כתקנה. לפי זה מיושבות שתי הסתירות (גם לגבי בעלי הסמכות וגם לגבי המקרים בהם יש סמכות) ומדוקדק ברמב"ם ובסוגיות שהיכולת להפקיע ממון כקנס עבור אדם שפשע עומדת לכל בית דין ובית דין, אולם לבית הדין של גדולי הדור כמו הסנהדרין יש כח נוסף והוא לתקן תקנות כלליות אף במקרים שאינן באות כקנס. עדיין יש לברר מהיכן למד הרמב"ם שהכח לקנוס עומד לכל בית דין ולא רק לבית דין הגדול. ונראה שמקורו מהגמרא במועד קטן טז ע"א 6 , הלומדת מהפסוק בעזרא שיש כח להפקיר את ממונו של מי שאינו מציית לבית הדין, והרי שם מדובר על כל בית דין ובית דין.
לכאורה שני האופנים הם שני הפסוקים שהובאו בסוגייתנו. הפסוק ביהושע עוסק בתקנה או בדבר הנצרך שאינו קנס ואילו הפסוק בעזרא עוסק בקנס, וכבר הזכרנו שהגמרא במועד קטן אכן הביאה רק את הפסוק מעזרא. שוב ראיתי שבשו"ת יחל ישראל (סי' ז ד"ה יש לציין) עמד על הסתירה בדברי הרמב"ם ויישב כדברינו. בדברי התוס' לא נוכל לתרץ כך, שהרי עוסק בתקנות של חז"ל ולא במקרה פרטי ובכל זאת הצריך שתהיה פשיעה כדי להפקיר.
נעיר שמ המהרש"ל (יש"ש סי' יט) משמע שלא הבין ברמב"ם כדברינו, כי הוא מציין בשמו בסתם שיש כח לכל בית דין בכל מקום ובכל זמן, ולא הזכיר חילוק בין מקרים שונים של הפקרה. ואולי הבין שבית דין חשוב כרב אמי ורב אסי אין משמעותו דווקא הסמכות העליונה ביותר אלא רק לאפוקי בתי דין של תלמידי חכמים צעירים שאינם מוכרים בציבור כבתי דין חשובים ומאידך כשהרמב"ם כתב "כל דיין" אין כוונתו ממש לכל דיין אלא לבית דין חשוב ומוכר.
^ 1.וכן פסקו הגט פשוט (קכ ס"ק ה) והמקור חיים (סי' תמח).
^ 2.מבחינה תחבירית גירסה זו נראית קולחת יותר.
^ 3.שילה שטיינמץ
^ 4.לפי זה ודאי מסתבר שכוחם הוא רק להפקיר ולא להקנות, אולם לעיל הערנו שדווקא נראה יותר מלשון התוס' שסברו כרשב"א.
^ 5.תלייה זו אינה פשוטה שהרי המהר"ם עצמו כותב כאן "שגדולי הדור הפקרם היה הפקר", ולפי זה נראה יותר שגם לדעתו צריך דווקא בית דין חשוב, אלא שכוחם של טובי העיר עדיף מסתם דיינים ושווה לכח של בית דין חשוב, כי כח זה אינו נובע מהגדולה בתורה אלא מהסמכותיות והשררה.
^ 6.שוב ראיתי שהיש"ש הנזכר כתב שזהו מקורו.
כתובות מה קל יותר - להוציא ממון או להתיר אשה להינשא?
מסכת יבמות - דף פח' ע"ב ומסכת כתובות - דף כח' ע"ב.
הלכות שטיפת כלים בשבת
תורה מן השמים
מדוע ראש השנה זכה להיות שני ימים וכיצד מתנהלים בחג כזה?
הדלקה וכיבוי ביום טוב
איך ללמוד אמונה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
למה ללמוד גמרא?
איך ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
