ערעורו של הבעל בגט (גיטין דף ג.) | הרב דניאל קירש | בית המדרש

משנה וגמרא
גיטין

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

הגמרא (גיטין ג.) מקשה מדוע אנו מסתפקים בשליח אחד ולא בשניים. הרי "האי קולא הוא? חומרא הוא, דאי מצרכת ליה תרי - לא אתי בעל מערער ופסיל ליה, חד - אתי בעל ומערער ופסיל ליה!".
כלומר שכאשר יש רק עד אחד, הבעל יכול לפסול את הגט. והריטב"א מסביר: "חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. פי' לאו למימרא שיהא פוסל אותו דהא האמינוהו רבנן לשליח כבי תרי, אלא שהוא יהא סבור שהאמינוהו במקום עד אחד ואתי לערער ולהוציא עליה לעז ושמא מתוך כך לבן של בני אדם נוקף ותמנע מלינשא".
כלומר שאין הכוונה שהבעל פוסל ממש את הגט אלא שהבעל יוצר לעז על הגט. אך באמת הבעל אינו נאמן משום שהאמינו לשליח כמו שניים.
אפשר שזז טעמו של ר"י המובא כאן בתוספות שביאר שהחשש הוא לעז בעלמא ולא שהבעל יפסול את הגט עצמו. אין חשש שהבעל יפסול את הגט משום שהאמינו לשליח כשניים, כנ"ל בריטב"א.
אך מרש"י עולה שהחשש הוא שיבוא הבעל ויערער ויפסול מדינא את הגט. וז"ל רש" : "דאי מצרכת תרי - למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד".
הפני יהושע (כאן) הקשה שתי קושיות על דברי רש"י שכתב שאם יבוא הבעל לערער הוא יהיה נאמן משום שאוקי חד לבהדי חד:
א. הבעל אינו נחשב רק כאחד אלא כשניים. כך מבואר לקמן (ט.) שערער אחד אינו נאמן, ורק הבעל נאמן.
ב. מבואר בכמה מקומות בש"ס שכאשר האמינו לעד אחד הרי הוא נחשב כשניים. כך מצינו בדין סוטה ובדין אשה שמת בעלה. וכך לכאורה שליח הגט נאמן כשניים.
ותירץ תלמידי היקר לבנון פויכטונגר שקושיא אחת של הפני יהושע מתורצת בחברתה. השליח אכן נחשב כשניים אך הבעל גם נחשב כשניים ושקולים הם. שוב מצאתי שכבר כתב כן הכתב סופר כמובא בדבר יעקב (עמ' כח). אך נראה שאין זה כוונת רש"י, שקיצר בלשונו, ונראה בפשטות דבריו שהבעל נאמן משום שכל ערער נאמן מול השליח שנחשב כאחד.
הפני יהושע עצמו תירץ שעד אחד נאמן לערער משום שהדין שאין ערער פחות משניים נאמר כאשר הערער טוען טענת מזויף. אך כאשר הערער טוען שהגט נכתב שלא לשמה הוא נאמן מדרבנן לפסול את הגט. זאת משום שבטענת מזויף המערער סותר את החזקת כשרות של העדים. שהרי יש חזקה שעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין, מטעם שאין עדים חצופים לזייף. אך בטענת לא לשמה אין המערער סותר חזקת כשרות של אף אחד.
הפני יהושע מתרץ את הקושיא השנייה, שאף שעד אחד שחכמים האמינו לו נחשב בדרך כלל כשניים, אין זה אלא כשיש טעם להאמינו כמו בסוטה שיש רגלים לדבר, או בעגונה משום שדייקא ומניסבא. אך בשליח שאמר בפני נכתב ובפני נחתם אין טעם מיוחד להאמינו. והגמרא תירצה שאכן יש טעם מיוחד להאמינו.

הגרי"ז (הלכות גירושין עמוד טו) גם כן מחלק בין טענת מזויף לטענת שלא לשמה. ומוסיף ביאור:
הבעל אינו נאמן משום שהוא בעל דין, שהרי כבר כתב הר"ן שהבעל אינו בעלים על האשה, שהיא לא ממונו. אלא שהבעל נאמן לערער משום שהוא בעל השטר. אך כבעל השטר הוא נאמן על טענת מזויף שקשור לשטר. אך הוא לא נאמן על טענת שלא לשמה משום שזה לא דין בדין השטר אלא דין בדיני הגט.

הגרי"ז מסביר על פי הגדרה זו את המחלוקת בין התוספות (ב.) לר"ן ועוד ראשונים (ט.).
תוספות (ב.) ד"ה 'ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו' הסבירו מדוע לא טוענים טענת מזויף בגט:
"אבל כל זמן דלא אתי בעל ומערער נישאת על פי הגט ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו בה רבנן אבל בממון טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות".
לעומת זאת הר"ן (ט.) ועוד כמה ראשונים שם כתבו הסבר אחר מדוע לא טוענים טענת מזויף בגט. וז"ל הר"ן:
"והרמב"ן ז"ל כתב שאין אלו ראיות דממתניתין ליכא למימר לפי שאין אשה זו ממונא של בעל אלא ברשות הבעל הוא להנשא אנן לא מצערי' לה כדאמר איהו לא מערער אנן ניחוש ונערער. ועוד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת".
הרי שלדעת התוספות היינו צריכים לטעון טענת מזויף בגט אלא שלא טוענים משום עיגונא. ולר"ן לא טוענים טענת מזויף, ואחד הסיבות היא משום שהאשה אינה ממונו של בעל.
הגרי"ז ביאר שנחלקו התוספות והר"ן בשאלה זו. לדעת התוספות מכיוון שהבעל הוא בעל השטר, לכן הוא נחשב גם כבעל דין לעניין שנטען עבורו מזויף. לעומת זאת דעת הר"ן כפי שחילקנו לעיל שמכיוון שהאשה אינה ממונו של בעל, הבעל אינו אלא בעל השטר ולא בעל דין, ולכן לא טוענים עבורו מזויף.
ובמנחת אשר (סי' ג) ובשיעורי רבי שמואל (ג. אות מ) האריכו בדבר הגרי"ז הנ"ל.

לסיום נעיר בדברי התוספות (שם), הערה של המהר"ם שיף:
"אף דבממון כתבו דטענינן משום דאל"כ לא שבקית וכו' א"כ בגט דלא שייך לא שבקית למה נטעון". כלומר בגט לא שייך חשש שכל אשה תוציא גט כשבעלה לא נמצא, ומדוע תוספות נזקקו לטעם של עיגונא? ותירץ המהר"ם שיף שלולא הטעם של עיגונא היינו טוענים מזויף בגט משום לא פלוג משטרי ממון.
[מכיון שהזכרנו קושית המהר"ם שיף נזכיר מעט ממעלתו:
הגאון רבי עקיבא איגר (כתובות לד:) כתב: "לולי שידעתי מך ערכי מבלי להרים ראש נגד המהר"מ שיף היה נלענ"ד...".
ורבי נחמן מברסלב דיבר בשבח חידושיו (שיחות הר"ן שיחה ה):
"היה מגנה מאד את ספרי המחקרים והפילוסופים, ואמר שאין שם כלל שכל גמור כמו שיש באיזה מאמר מהרש"א או מהר"ם שיף וכיוצא מספרינו הקדושים שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד, אבל באלו הספרים לא נמצא זה השכל כלל, כי הם מדברים רק בדרך היקשים מינה ובה עד שבאים לאיזה מופת, אבל השכל שיש בתורתנו הקדושה - להבדיל - אין שם כלל כלל"].
בחידושי ר' נחום (ב.) תירץ אחרת את קושיית המהר"ם שיף, וז"ל:
"והנה ע"ד הפשט י"ל דבגט איתא ג"כ להך חששא דלא שבקת חיי וכו', דהא הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה, וא"כ איכא למיחש שמא האשה תזייף את הגט ותוציא כתובה שלא כדין, ומשו"ה הוצרכו התוס' לבאר דבגט אקילו רבנן משום עיגונא, וכונתם דאע"ג דלגבי הכתובה טענינן מזויף מ"מ לגבי ההיתר נישואין לא טענינן מזויף דמשום עיגונא אקילו בה רבנן".

גיטין