ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ב ;">

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה אורות ישראל פרק ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

קשר היחיד והכלל בישראל סעיף ב


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
עם ישראל

מפני שהאידיאה הנשמתית של כנסת ישראל היא המוסריות המוחלטת, על כן כל פגם מוסרי מנתק לפי ערכו את היחיד מקישורו בנשמת האומה. וזה נוהג בין בפגם מוסרי כללי, בין בפגם מוסרי מיוחד שרק לפי התכונה המיוחדת לישראל חשוב הוא לפגם וחטא. כי זהו דבר פשוט, שצבע המוסר מוכרח הוא בכמה פרטים להיות מקבל צורה מיוחדת לפי תכונת האומה. ובאומה שיש בה הרבה לשינוי מכל העמים, הדברים המיוחדים במוסריותה הם מרובים בקרבה, וכולם פועלים, בהוקרתם העיונית והמעשית, לטובה על מצב האומה, ובזלזולם הנם גורמים הרס ורפיון קשר.


בפיסקה הקודמת ראינו את היסוד הרעיוני של קשר היחיד והכלל. ולכאורה, אפשר היה לחשוב שהייחודיות בקשר שבין כנסת ישראל לפרטיה הוא רק בענייני המוסר המיוחדים לכנסת ישראל, אך בעניינים המוסריים האוניברסליים אין הבדל בינם לבין שאר הקיבוצים האנושיים. לכן מוסיף הרב, שאדם מישראל קשור אל נשמת האומה לפי מידת הערך המוסרי הפרטי שלו - בין בדברים הכלליים האוניברסליים, ובין בדברים המיוחדים לכנסת ישראל מבחינה מוסרית. הדברים הכלליים מובנים מאליהם - אדם שמסייע לחלשים או פועל מתוך מחויבות ערכית עמוקה, הוא בודאי אדם טוב. אדם כזה קשור לכנסת ישראל יותר, מפני שהוא רואה באידיאלים המיוחדים של התורה ראי לנשמתו, לנטיותיו המוסריות. ואם חס וחלילה זהו אדם שפועל להיפך, אם הוא חלילה רוצח, גזלן או סתם אדם גס רוח, לא זו בלבד שהוא פוגם בצד המוסרי של עצמו ושל העולם, הוא גם פוגם בקשר שלו עם כנסת ישראל, מפני שנוצרת התנגשות בין ההתנהגות שלו לבין זו שהתורה מדריכה אליה.

החידוש הראשון, הוא עצם קיומו של מוסר ישראלי מיוחד. בדרך כלל כשאנשים מדברים על מוסר, הם מדברים על דברים מוסכמים על הכל. אבל הרב אומר, שיש משמעות לצבע המוסר . כי אף שהמוסר בשורשיו העמוקים בודאי נוגע לכל אחד ואחד, יש גם איזה צבע, איזה דבר המייחד את ההתנהגות המוסרית של כל אומה. פרטים מסוימים, התנהגויות מסוימות, מנהגים מסוימים וכדומה, הם מעין צבע של אותו מוסר. על כולם מוסכם שצריך להיות טוב, אבל מהו בדיוק הטוב? מה זו נאמנות ומה נקרא בגידה? אלו דברים המשתנים לפי האופי המיוחד של כל אומה. זהו דבר פשוט, שצבע המוסר מוכרח הוא בכמה פרטים להיות מקבל צורה מיוחדת לפי תכונת האומה. לדוגמא, אצל הנוודים בני המדבר, גניבת גמל היתה חטא שעונשו מוות, מפני שגמל הוא הכל: אמצעי תחבורה, ספק מזון - חלב ובשר, עורות וצמר. על כן, גניבת גמל היא גנבת הכל. אדם מחברה אחרת יכול לתמוה: נכון שכולם מסכימים שלגנוב זה לא טוב, אבל מדוע להעניש דווקא בעונש כל כך חמור? לעומת זאת, לאדם מבפנים זה מובן מאליו. לפי הנסיבות, לפי העיצוב הפנימי של החברה או האומה, מתפתחים גם מושגים מסוימים, שבפרטים מסוימים נותנים צבע למוסר. ועדיין, במצב כזה ניתן לטעון שכל חברה שתגיע למצב כזה תחוקק חוק דומה. אך כאשר אותם הנוודים הולכים להתיישב במקום אחר, בו הגמל כבר אינו חשוב כל כך, ועדיין מענישים באותו עונש חמור, פה מתגלה ההבדל. עקב הנסיבות ההיסטוריות, אצלם בתודעה זה נשאר חשוב ביותר, זה נתן צבע למוסר שלהם. דוגמא נוספת היא חברת לוחמים. ברור ששם ההתנהגות בשדה הקרב היא החשובה ביותר וממילא המתוגמלת ביותר, ובמקרה של תפקוד בלתי ראוי, היא בת ענישה יותר מכל פשע אחר. כל אומה מפרשת את מושגי היסוד של המוסר - טוב או רע, צדק או עוול, יושר או רמאות, נאמנות או בגידה, על פי האופי המיוחד שלה, התנאים הכלליים בהם התפתחה והמאורעות שעברו עליה. או בקיצור: צורות ההתנהגות שונות מאד ממקום למקום, מפני שהן מוכתבות על ידי האופי והתנאים של אותה חברה באותו מקום.

שונה הוא המצב באומה הישראלית. ובאומה שיש בה הרבה לשינוי מכל העמים, הדברים המיוחדים במוסריותה הם מרובים בקרבה . לא בִּכְדִי עסקו הדוגמאות בתנאים החיצוניים של הקיום החברתי, ולא בקווים המיוחדים של האופי הפנימי. רוב האומות, מעצבות את תרבותן במידה רבה בהתאם לנסיבות האובייקטיביות הכלכליות, החיצוניות והאקלימיות שבהן הן מתפתחות וחיות. אין זה אומר שאין שם שום השפעה לאופי הלאומי המיוחד. היא ישנה, אבל הביטויים הם בדרך כלל מועטים וקשה לעמוד עליהם. לעומת זאת, יש לפנינו דוגמא יוצאת מן הכלל: האומה הישראלית. במשך שנות קיומה הארוכות, של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, מצאה את עצמה בנסיבות אובייקטיביות שהשתנו מן הקצה אל הקצה, מכל הבחינות: היא היתה אומה של חקלאים, וגם של סוחרים; של מלכות אחת, כמה מלכויות וגם ללא מלכות כלל. היא חייתה בתחילה באקלים חם יחסית, ואחר כך באקלימים חמים וקרים יותר; מדבריים או חקלאיים מפותחים. הכל כבר היה בסיפור הזה. ובכל זאת, מה שקבע באופן עקרוני את היחס המוסרי לאופני התנהגות שונים, היו דווקא קווי האופי הפנימיים. אין זה אומר שלא ניתן לראות הבדלים בין המצבים השונים, שכן ברור לגמרי שכאשר יש נסיבות מסוימות הן קובעות. למשל, כשהיה מלך בישראל, עונשה של עבירה כנגד המלך היה כבד, כמו אצל כל מלך אחר. ואם אין יותר מלך, אין יותר עבירה כזאת, אבל זה בשולי הדברים. בעיקרו של דבר, היחס להתנהגות המוסרית ופירושם של מושגי היסוד בחיי האומה הישראלית, נובעים יותר מהאופי הפנימי.

האופי הפנימי הזה לא הוכתב על ידי הנסיבות החיצוניות - האקלימיות, הכלכליות או המשטריות. הוא הוכתב על ידי המקור, שאפשר לקרוא גם לו מקור חיצוני, הטרונומי, השונה מאד במהותו מכל הדברים שהזכרנו ביחס לשאר העמים: ההתגלות האלוהית אל בני ישראל. משנקבע האופי הזה, הקרבה לדבר ד' שבתורה היא ההגדרה להתנהגות מוסרית, והריחוק מהם מוגדר כמעשה שאינו מוסרי. גם בהמשך, כשאנחנו עדים להופעה הנשגבה של הנבואה בישראל, יש בה תוכחה ונחמה. התוכחה היא, כמובן, גם ביחס לערכים מוסריים אוניברסליים, כמו רצח, גזל, ניצול ושעבוד, אבל גם, ובעוצמה לא פחותה, ביחס לדברים הנוגעים לנאמנות או אי נאמנות לאלוהים, לתורתו ולמקדשו. ויותר מזה, הנביאים גם קושרים את הבעיות בתחום הערכים המוסריים האוניברסליים, לבעיות בתחום הערכים הישראליים המיוחדים. כך הוא גם באמירה התמציתית של חכמים "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט:). רצח, הוא איסור אוניברסלי. גילוי עריות גם הוא איסור אוניברסלי, אבל עם פרשנות ישראלית מיוחדת, שכן לא כל מה שלפי התורה הוא גילוי עריות, נחשב ככזה גם בתרבויות אחרות. ואילו עבודה זרה, הוא איסור מיוחד לגמרי לישראל. אדרבא, אצל כל האחרים נאמנות לאלילים היא משובחת ביותר. חכמים אומרים שאלו לא רק שלושה איסורים נפרדים, אלא הם קשורים זה בזה. תפישה זו של הנבואה, היא יסוד התפישה המוסרית היהודית. במידה רבה, היא הקרינה גם על תפישתם של לא-יהודים רבים, על ידי דתות ותרבויות אחרות שהתפתחו או הושפעו ממנה.

ובאומה שיש בה הרבה לשינוי מכל העמים . ישנם דברים משותפים לנו עם האנושות הכללית, אבל גם הרבה דברים ייחודיים, ובהם עיקר העיקרים - הקשר עם אלוהים, וממילא תכונות האופי המאפשרות את הקשר הזה והתסיסה הנפשית הפנימית של חיפוש אלוהים. זה התבטא, למשל, בהדגשת החירות לעומת העבדות, שהייתה תופעה מקובלת בכל העולם העתיק. היה ברור מאליו שהעבדים תמיד סבלו, מפני שהם הרי עבדים. דווקא קבוצת העבדים הזו, שסבלה כפי הנראה פחות או יותר כמו כולם, חשה את הסבל הזה בעוצמה רבה כל כך, מפני שחלקו היה סבל מעצם השעבוד, לא רק מהסבל הנלווה. ולכן, הישועה לא הייתה רק הקלת השעבוד, אלא הולדת מושג חברתי חדש של חירות, לאומית ופרטית-אישית גם יחד, כאידיאל. נכון, התורה מדברת גם על עבד עברי, אבל זה אינו אידיאל. בסיבוכים חברתיים כאלה ואחרים, יכול להיות גם מצב כזה, וגם אז מגינה התורה על העבד באופן פרטי, ומעניקה לו מסגרת כלכלית ומשפחתית יציבה. כמו כן, יש כאן אפילו מגמה חינוכית, יש לו איזה מן מחנה לחינוך מחדש. ובכל זאת, ברור שזו מציאות שבדיעבד, ולכתחילה אדם צריך להיות בן חורין. הדברים המיוחדים במוסריותה הם מרובים בקרבה : התסיסה הפנימית של חיפוש אלוהים, המהפכנות, שאיפות העתיד, ההתמדה ברצון לשנות לטובה, לתקן, וגם שאיפת החירות, הם התשתית ליצירה. לא מדובר על תכונה אחת, צדדית, אלא על תכונות רבות מאד, עקרוניות, שהפכו את היהודים, כפרטים וכחברה, לכל כך שונים, גם בעיני העמים האחרים.

וממילא, אומר הרב, ברור שגם צבע המוסר מוכרח הוא בכמה פרטים להיות מקבל צורה מיוחדת לפי תכונת האומה. כלומר, הפרשנות שלה לאותם המושגים המוסריים הכלליים, תהיה מאד מיוחדת, מפורטת והחלטית. מי שמפר את הכללים המוסריים האוניברסליים והפרטיים, מחליש באותה מידה ולפי אותו הערך, את הקשר שלו עם האומה ששאיפתה - האידיאה הנשמתית שלה, היא המוסריות המוחלטת . כלומר, התיקון המוסרי השלם של המציאות, הנחמה הגדולה של אחרית הימים וימות המשיח, הם החזון ומושאי השאיפות שלה. זו המוסריות המוחלטת , לא היחסית, המתפשרת על טוב חלקי, אלא מוסריות מוחלטת הכוללת את כל הערכים. לא רק שלכולם יהיה נחמד, אלא תיקון שלם של יחס האחד כלפי השני, מחויבות ערכית, דאגה ושמחה בטובתו של האחר.

וכולם , כל הפרטים המוסריים, פועלים, בהוקרתם העיונית והמעשית, לטובה על מצב האומה . עצם מציאותו, אפילו של יחיד צדיק, חכם, נעים הליכות ועמוק, כבר פועלת לטובה על מצב האומה. ובזלזולם הנם גורמים הרס ורפיון ה קשר שבין היחידים והאומה בכללותה. שכן, היחידים מתרשמים מן האומה שהם משתייכים אליה. הם מביטים בחברה, שהיא סך הפרטים המרכיבים אותה: אם יש בה הרבה אנשים טובים, זה מחזק את הקשר והרצון להיות בתוך החברה הזאת. אם יש הרבה אנשים לא טובים, אז זה יוצר רפיון, וצריך להתגבר ולמרות זאת לרצות להיות חלק מהחברה ולתקן. ישנם אנשים המסוגלים לכך, אבל זה קשה יותר. לא מספיק שכתוב בתורה שצריך להיות טוב, כי רוב האנשים מסתכלים לא רק על מה שכתוב בספר. אם אנשים מתחייבים לאידיאלים, אבל במעשיהם יוצרים חברה שאיננה חיה על פיהם, גודל האכזבה והייאוש של היחידים הרבים האחרים מהחברה הזאת, בהחלט מרחיק אותם ממנה.
כל זה נכון לגבי כל חברה אנושית, ונכון פי כמה לגבי עם ישראל, מפני שהאידיאה הנשמתית של כנסת ישראל היא המוסריות המוחלטת , וגם מפני שליהודים רבים נדמה שיש להם אופציות אחרות. בגלל המצב המיוחד של האומה הישראלית, שחלק ניכר ממנה עדיין מפוזר במקומות שונים, יהודי יכול להגיד לעצמו, שבעצם יש לו אפשרות להיות במקום אחר והוא לא צריך להיות דווקא עם היהודים. בתהליכים היסטוריים, מתברר שלבסוף הכל נחרב, אבל לגבי היחידים, בפרקי זמן של 80-70 שנה באותו מקום, האשליה נראית אפשרית. הנסיבות המיוחדות האלה, האשליה שיש אופציות אחרות, מחדדת עוד יותר את ערך המוסריות כיסוד מלכד חברתית ולאומית. יסוד שאם הוא קיים - הוא מושך מאד, ואם אינו קיים - צריך הרבה כוח פנימי להישאר יחד ולפעול למען התיקון.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il