בדרך כלל החצי השני של חודש אב מכין אותנו לאלול על ידי הנחמה שמבצבצת מט"ו באב, ומהפסוקים הנפלאים של ה'שבע דנחמתא'. בבין המצרים אנו לוקחים נשימה ארוכה של הרבה איפוק וחוסר יכולת להוציא לפועל את כוחותינו. זאת אנו עושים מתוך תחושה שלאחר מכן יבואו ימי הנחמה. כך גם ימי בין הזמנים שהנם ימים של התרעננות ויציאה למרחב שלא מוגדרים בסדרים הרגילים משתלבים בניגון הנפלא של המחצית השניה של חודש אב.
אולם השנה הניגון בבין הזמנים היה שונה. מבחינה לאומית היו מאורעות שלא נתנו לנו מנוח, לא הרגשנו שאנו יכולים לצאת ולנשום אויר צלול ורענן, הקשיים העיקו עלינו. אולם לאחר מספר ימים לא היתה רק מועקה, והשמועה על כך שאנו הוכינו באופן פרטי לאומי העביר אותנו ממצב של נינוחות למצב של קריאה לדגל של משימה נוראית שהקב"ה הטיל עלינו.
ברגע הראשון אי אפשר לעכל, במידה מסוימת גם לא רוצים לעכל. זהו המצב שהמת מוטל לפנינו שבו אנו שבורים ורצוצים ואין אנו מתפנים אפילו לקיום מצוות.
אולם לאחר מכן כשמגיע זמן האבלות אנו נזכרים במה שאנו לומדים בסוגיה שהישיבה עסוקה בה שמצב האבלות לא פוטר ממצוות. הטרדה הנוראית אינה מאפשרת לנו שלא להירתם למשימות החיים. הטרדה שגורמת שלא לעשות היא הטרדה שאנו צריכים להסיר מקרבנו. אנו צריכים לנצל את הטרדה לעשייה גדולה מתוך השבר הנורא.
יש מצב של סילוק נשמה מהעולם שבאה בצורה הדרגתית, עם הכנה נפשית, כשהאדם רואה את פרי עמלו בנים ובני בנים שבאופן טבעי ממלאים בחיים צעירים את החיים שהלכו למנוחה. דרך זו מעוררת בנו את המחשבה על המיתה כשינה, כהפסק של חיים הנועד לבנות את העולם בדרך הדרגתית של "דור לדור ישבח מעשיך".
אולם בסילוק של נשמה באופן פתאומי, ועוד יותר בסילוק מספר נשמות בבת אחת באופן פתאומי, ועוד יותר בסילוק אבא ואימא שעדיין ציפינו מהם להמשיך ולגדל אותנו אין אנו יכולים להתייחס לכך בדרך נינוחה. "אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה". אולם אם יותר מאחד, אם בחבורה אחת יש רצף של מאורעות (משפ' לוי, דיקשטיין, זר) - על אחת כמה וכמה. הדאגה היא דאגה של לקיחת אחריות, של תיקון והתעלות. כאן אנו מרגישים שאנו נקראים להוציא אל הפועל כוחות לא בצורה הדרגתית אלא בדרך על אנושית. כאן אנו נדחפים לחפש מעיינות לחיים חדשים, מעיינות שהיו כמוסים בחיי אבא ואימא.
כך אנו אומרים בפרק כ"ז פרק המלווה אותנו כהכנה לימים הנוראים. "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני. הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור". פסוקים אלו נכתבים בפרק המתאר זמן של מלחמה. טבעה של המלחמה הוא שתהליכים שבימי רגיעה יכולים לקחת זמן רב, מופיעים בה בהופעה פתאומית. התשובה שקדמה לעולם, התשובה שחושפת רבדים עמוקים בחיים, באה מתוך מצב של משבר ומצוקה. המצב שאין אבא ואימא טבעיים דוחף את המציאות לגילוי האבא העל אנושי - האבא האלוקי.
הייסורים בזמן הגאולה אינם ייסורים שנועדו לעכב את מהלך השראת השכינה. הייסורים נועדו לזרז את תהליך הלידה. הקב"ה לא מסתפק בקצב של "דור לדור ישבח מעשיך". כל דור עושה שליחותו בשנים קצובות יותר. הוא מעביר את המשימה לבאים אחריו ודוחף אותם לגדול מהר ועמוק יותר ממה שהמחשבה האנושית העלתה על דעתה. המצב שיש בדור הרבה יתומים, הרבה אחים שנהפכים להיות אבות לאחיהם הקטנים יוצרת נשמות גדולות, כוחות נפלאים שבתחילה נראה שהם צריכים להיות עסוקים בבנייה האישית שלהם, שהם עסוקים רק בחבישת הפצעים שלהם. אולם לאחר זמן יתברר שהשבר הזה בנה נפשות של אנשים גדולים ועמוקים בעלי יכולת מופלאה ומהם יתברך כל עם ישראל בתהליך גאולתו.
אנו צריכים להוות סביבה תומכת ונתמכת בבחינת "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". בתחילה זה נראה כביכול כחברה מתגוננת אולם לאחר זמן יתברר שאנו ניזונים רוחנית מתהליכים אלו.
דוד המלך מתאר בפרקי ההלל מצב של "אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני. אולם התגובה הנכונה של "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" היכולת להפוך כל מצב ממצב של הסתר פנים למצב של קריאה בשם ה', למצב של יתגדל ויתקדש שמיה רבה, הוא זה שמבטיח לזכות לפסוקים שלאחר מכן:
"שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי. כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי. אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
המבחן של בין הזמנים היה מבחן של קידוש ה'. אנו מקווים שקיבלנו ציון טוב במבחן זה. בכל רחבי העולם היה רושם מקידוש ה' שהיה בבין הזמנים. מגיעים טלפונים מכל קצוות תבל, גם מגויים, שמרגישים שותפים לנו, שמרגישים שותפים לקידוש ה' שהיה קשור בנו. עתה אנו נקראים להמשיך קידוש ה' זה בחיינו כאן בחיים של תורה ואמונה בישיבתנו.
ובהמשך הפרק שם:
"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".
בעיני הקב"ה סילוק של חסידיו הינו דבר יקר, ואם קורה דבר מעין זה זהו מצב שבו אנו שילמנו מחיר יקר שבו פרענו את חובינו. אנו בטוחים שהקב"ה יגמול לנו מהרה וינחם אותנו על ידי שיקרב אותנו אליו בתוככי ירושלים הללויה.
אולם השנה הניגון בבין הזמנים היה שונה. מבחינה לאומית היו מאורעות שלא נתנו לנו מנוח, לא הרגשנו שאנו יכולים לצאת ולנשום אויר צלול ורענן, הקשיים העיקו עלינו. אולם לאחר מספר ימים לא היתה רק מועקה, והשמועה על כך שאנו הוכינו באופן פרטי לאומי העביר אותנו ממצב של נינוחות למצב של קריאה לדגל של משימה נוראית שהקב"ה הטיל עלינו.
ברגע הראשון אי אפשר לעכל, במידה מסוימת גם לא רוצים לעכל. זהו המצב שהמת מוטל לפנינו שבו אנו שבורים ורצוצים ואין אנו מתפנים אפילו לקיום מצוות.
אולם לאחר מכן כשמגיע זמן האבלות אנו נזכרים במה שאנו לומדים בסוגיה שהישיבה עסוקה בה שמצב האבלות לא פוטר ממצוות. הטרדה הנוראית אינה מאפשרת לנו שלא להירתם למשימות החיים. הטרדה שגורמת שלא לעשות היא הטרדה שאנו צריכים להסיר מקרבנו. אנו צריכים לנצל את הטרדה לעשייה גדולה מתוך השבר הנורא.
יש מצב של סילוק נשמה מהעולם שבאה בצורה הדרגתית, עם הכנה נפשית, כשהאדם רואה את פרי עמלו בנים ובני בנים שבאופן טבעי ממלאים בחיים צעירים את החיים שהלכו למנוחה. דרך זו מעוררת בנו את המחשבה על המיתה כשינה, כהפסק של חיים הנועד לבנות את העולם בדרך הדרגתית של "דור לדור ישבח מעשיך".
אולם בסילוק של נשמה באופן פתאומי, ועוד יותר בסילוק מספר נשמות בבת אחת באופן פתאומי, ועוד יותר בסילוק אבא ואימא שעדיין ציפינו מהם להמשיך ולגדל אותנו אין אנו יכולים להתייחס לכך בדרך נינוחה. "אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה". אולם אם יותר מאחד, אם בחבורה אחת יש רצף של מאורעות (משפ' לוי, דיקשטיין, זר) - על אחת כמה וכמה. הדאגה היא דאגה של לקיחת אחריות, של תיקון והתעלות. כאן אנו מרגישים שאנו נקראים להוציא אל הפועל כוחות לא בצורה הדרגתית אלא בדרך על אנושית. כאן אנו נדחפים לחפש מעיינות לחיים חדשים, מעיינות שהיו כמוסים בחיי אבא ואימא.
כך אנו אומרים בפרק כ"ז פרק המלווה אותנו כהכנה לימים הנוראים. "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני. הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור". פסוקים אלו נכתבים בפרק המתאר זמן של מלחמה. טבעה של המלחמה הוא שתהליכים שבימי רגיעה יכולים לקחת זמן רב, מופיעים בה בהופעה פתאומית. התשובה שקדמה לעולם, התשובה שחושפת רבדים עמוקים בחיים, באה מתוך מצב של משבר ומצוקה. המצב שאין אבא ואימא טבעיים דוחף את המציאות לגילוי האבא העל אנושי - האבא האלוקי.
הייסורים בזמן הגאולה אינם ייסורים שנועדו לעכב את מהלך השראת השכינה. הייסורים נועדו לזרז את תהליך הלידה. הקב"ה לא מסתפק בקצב של "דור לדור ישבח מעשיך". כל דור עושה שליחותו בשנים קצובות יותר. הוא מעביר את המשימה לבאים אחריו ודוחף אותם לגדול מהר ועמוק יותר ממה שהמחשבה האנושית העלתה על דעתה. המצב שיש בדור הרבה יתומים, הרבה אחים שנהפכים להיות אבות לאחיהם הקטנים יוצרת נשמות גדולות, כוחות נפלאים שבתחילה נראה שהם צריכים להיות עסוקים בבנייה האישית שלהם, שהם עסוקים רק בחבישת הפצעים שלהם. אולם לאחר זמן יתברר שהשבר הזה בנה נפשות של אנשים גדולים ועמוקים בעלי יכולת מופלאה ומהם יתברך כל עם ישראל בתהליך גאולתו.
אנו צריכים להוות סביבה תומכת ונתמכת בבחינת "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". בתחילה זה נראה כביכול כחברה מתגוננת אולם לאחר זמן יתברר שאנו ניזונים רוחנית מתהליכים אלו.
דוד המלך מתאר בפרקי ההלל מצב של "אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני. אולם התגובה הנכונה של "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" היכולת להפוך כל מצב ממצב של הסתר פנים למצב של קריאה בשם ה', למצב של יתגדל ויתקדש שמיה רבה, הוא זה שמבטיח לזכות לפסוקים שלאחר מכן:
"שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי. כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי. אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
המבחן של בין הזמנים היה מבחן של קידוש ה'. אנו מקווים שקיבלנו ציון טוב במבחן זה. בכל רחבי העולם היה רושם מקידוש ה' שהיה בבין הזמנים. מגיעים טלפונים מכל קצוות תבל, גם מגויים, שמרגישים שותפים לנו, שמרגישים שותפים לקידוש ה' שהיה קשור בנו. עתה אנו נקראים להמשיך קידוש ה' זה בחיינו כאן בחיים של תורה ואמונה בישיבתנו.
ובהמשך הפרק שם:
"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אנה ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".
בעיני הקב"ה סילוק של חסידיו הינו דבר יקר, ואם קורה דבר מעין זה זהו מצב שבו אנו שילמנו מחיר יקר שבו פרענו את חובינו. אנו בטוחים שהקב"ה יגמול לנו מהרה וינחם אותנו על ידי שיקרב אותנו אליו בתוככי ירושלים הללויה.
