פרשני:בבלי:כתובות ג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ג ב

חברותא[edit]

והוינן בה: מאי, היכן נשנית תקנת "שקדו"?  1 

 1.  שהרי זה שאמר שמואל לעיל ב א "שקדו חכמים", אין זה מקור התקנה. כי אי אפשר להקשות מדברי שמואל על דברי אמורא אחר. רש"י
ומשנינן: דתניא, שנינו בברייתא כמה הלכות כניסת בתולה לחופה:
א. מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? -
לפי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום חמישי.
ב. שמא תאמר, ותנשא גם באחד בשבת, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין היושב גם ביום שני? -
שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא אדם טורח בסעודה נישואין שלשה ימים לפני שכונסה לחופה, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת. וביום הרביעי - כונסה.
ג. ומסכנה ואילך, וכפי שתבאר הגמרא להלן מהי הסכנה - נהגו העם לכנוס ביום שלישי, ולא מיחו בידם חכמים
ד. וביום שני לא יכנוס מחמת הסכנה, כי דיינו שנעקור בגלל הסכנה רק יום אחד משלושת הימים לפני יום הנישואין שתיקנו חכמים שיהא החתן טורח בהם בהכנת הסעודה, ונתיר לכנוס ביום שלישי, ולא נעקור יומיים מתוך שלשת הימים ונתיר להנשא בשני.
ה. ומוסיפה הברייתא הלכה נוספת:
ואם מחמת האונס - מותר. ופשרה של הלכה זו יבואר להלן בגמרא.
ו. ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה, מלבעול בעילה ראשונה, מפני שהוא עושה חבורה.
והוינן בה: מאי סכנה?
אילימא משום דאמרי הגויים השליטים: בתולה הנשאת ליום הרביעי כתקנת חכמים תיהרג, משום שכוונתם של הגויים היא לעקור את תקנות חכמים -
כיצד אמרה הברייתא ש"נהגו" העם מעצמם לכנוס ביום שלישי, ולא מיחו בהם חכמים, שמשמע מלשון זו של הברייתא שלא היתה על כך תקנת חכמים?
והרי לגמרי ניעקריה! היה להם לחכמים לתקו שלא ינשאו הבתולות ביום רביעי אלא בימים אחרים, כדי שלא תיהרגנה!
אמר רבה, לא היתה זו סכנת מות. אלא דאמרי הגויים השליטים: בתולה הנשאת ביום הרביעי - תיבעל להגמון השולט תחלה.
ולכן לא ביטלו חכמים את תקנתם שתנשא בתולה ביום רביעי, אלא שהעם נהגו שלא להנשא אז.
ומקשה הגמרא: האי "סכנה" הרי אינה "סכנה", אלא אונס הוא, שבא ההגמון בכח השלטון שלו ובועל אותה באונס, ומדוע נקט התנא לשון "סכנה"?
ומשנינן: נקט התנא לשון סכנה, משום דאיכא בתולות צנועות, דמסרן נפשייהו לקטלא, שאינן מוכנות להבעל להגמון, ומוכנות למסור נפשן על כך למות, ואתיין, והרי הן באות לידי סכנה אם הן תנשאנה ברביעי, ולכן נהגו העם להנשא בשלישי במקום ברביעי.
ומקשה הגמרא: אם כדי שלא תסתכנה הצנועות נהגו להנשא ביום שלישי מחמת הסכנה, יש אפשרות שלא יבואו לידי סכנה, ויוכלו להנשא ברביעי -
ולידרוש להו חכמים לצנועות את ההלכה דאונס שרי! ולכן הנבעלת באונס אינה נאסרת לבעלה, ולא תבואנה הצנועות לידי סכנה גם אם יתפשם ההגמון ויבעלן באונס, ואם כן יש להן להנשא ברביעי, כתקנת חכמים, ומדוע לא מיחו חכמים בעם על שהפרו את תקנת חכמים ונישאו בשלישי ולא ברביעי!?  2 

 2.  התוס' הביאו שני ביאורים מדוע אין כאן את הדין שבגילוי עריות "יהרג ואל יעבור". א. הריב"ם מבאר שהאשה הינה בגדר "קרקע עולם", שאין היא עושה מעשה אלא הבועל עושה מעשה בה, וכל שאין מעשה מצד האדם לא נאמר בו "יהרג ואל יעבור". (כך היא הבנת הגר"ח, בדברי הריב"ם. עיין בחידושי ר' חיים הלוי הלכות יסודי התורה, אך עיין בחידושי רבי שמואל כאן סימן ד' בביאור החולקים עליו. ועיין בהגהות חזון איש על הגר"ח שם). ב. רבינו תם מבאר שאין ביאת עכו"ם נחשבת ביאה האסורה משום גילוי עריות, אלא היא נחשבת כביאת בהמה, שאינה בכלל גילוי עריות. הקשו האחרונים, כיצד אומרת הגמרא "ולדרוש להו דאונס שרי", והרי אסור לו לאדם להכניס עצמו למצב של אונס! ? והגר"ש שקופ תירץ, שההיתר בגמרא אינו היתר של "אונס" אלא היתר של "פיקוח נפש", והיינו, שאם היא תנשא ביום רביעי היא לא תהיה אנוסה להבעל להגמון אלא יהיה לה את ההיתר של פיקוח נפש (כי אינה חייבת למסור את עצמה, אלא הדין הוא שתעבור ואל תהרג, וכדברי התוס' בתירוצו השני). ואם כי יש גם איסור להכניס את עצמו למצב של היתר משום פיקוח נפש, אין זה אלא איסור דרבנן, ובמקום עיגונא אפשר לחכמים להקל בו. אבל להכניס את עצמו לאונס הוא איסור דאורייתא, כי בכך שמכניס את עצמו לאונס לא נקרא מעשהו מעשה באונס. ולכן, מי שמכניס עצמו למצב של אונס בשלשת העבירות שנאמר עליהן יהרג ואל יעבור, וכגון שבידו להמלט ואינו נמלט, הרי כיון שלא נמלט (ואין לו את ההיתר של פיקוח נפש), אינו נקרא "אנוס" אלא "מזיד", אלא שבית דין של מטה אינו מחייבו מיתה, אבל הוא נענש בעונשי שמים כמזיד (עיין ביאור הענין בהרחבה בחידושי רבי שמואל סימן ד).
ומשנינן: איכא נשים "פרוצות", שאם נדרוש להם שמותר להבעל להגמון באונס, הן תבואנה להבעל לו ברצון, והן תאסרנה על בעליהן.
ואיכא נמי כהנות (והיינו, נשות כהנים) שנאסרות על בעליהן הכהנים אם נבעלו על ידי אדם אחר, אפילו אם היה זה באונס. והן ימסרו עצמן למיתה.
ומקשה הגמרא, כיון שיש סכנה בדבר לצנועות ולכהנות שמוסרות נפשן -
וליעקריה! יעקרו חכמים את התקנה להנשא ביום רביעי, כדי שלא תבואנה הצנועות והכהנות לידי סכנה, ויתקנו להם ימים אחרים לנישואין.
ומשנינן: גזירה של הגויים, עבידא דבטלא, עשויה היא להתבטל, ותקנתא דרבנן מקמי מפני גזירה של גויים - לא עקרינן.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שנהגו העם לכנוס ביום שלישי משום שההגמון בועל את הבתולות הנישאות ברביעי, מה הועילו בכך למנוע את הגזירה? והרי אם ישאו נשים ביום שלישי - נמי אתי יבוא ההגמון ובעיל אז!
ומשנינן: מספיקא, שאינו יודע ההגמון בודאי שהן נישאות ביום שלישי, שהרי אין תקנת חכמים בדבר, אלא שהן נישאות כך רק ממנהג, לא עקר ההגמון נפשיה, לבוא ביום שלישי ממקומו אל העיר.
עוד שנינו בברייתא: וביום שני לא יכנוס. ואם מחמת האונס - מותר. והוינן בה: מאי, מה הוא האונס שדיברה בו הברייתא?
אילימא אם תאמר שהכונה של הברייתא היא הא, לאותו האונס דאמרן, שמגיע ההגמון ובועל את הבתולות הנישאות ביום רביעי, ולכן מותר לכנוס גם ביום שני. תיקשי -
למה התם, בנישאות ביום שלישי מחמת אונס זה, קרי ליה התנא "סכנה".
ואילו הכא, באלו הנישאות ביום שני, קא קרי ליה התנא שמחמת ה"אונס" מותר להן להנשא ביום שני!
ותו תיקשי, שהתם, בנישאות ביום שלישי, שנה התנא בלשונו "נהגו העם לכנוס בשלישי"", ומשמע שרובם נהגו כך, אבל לא כולם.
ואילו הכא, בנישאות בשני, שנה התנא "מותר"! ומשמע מהלשון הזאת שרק לאדם יחיד, הבא לשאול בבית דין בנוגע לעצמו, אומרים לו שמותר לו לישא אפילו ביום שני, אך העם ברובו לא היה נוהג לישא נשים ביום שני.
אלא בהכרח, שהנישאות ביום שני, מדובר באונס מחמת סיבה אחרת -
אמר רבא, כגון דאמרי, שהכריזו: שר צבא בא לעיר! ויחטפו אנשי הצבא את צרכי הסעודה.
ודנה הגמרא: היכי דמי אונס זה?
אי דאתי וחליף, אם בא שר הצבא רק לזמן קצר, ולאחריו הוא עוזב את העיר, מדוע יש לבטל תקנת חכמים ולהתיר לישא ביום שני. ליעכב! יתעכבו האנשים מלישא נשים עד יום רביעי בשבוע הבא, שאז יעזוב שר הצבא את העיר, וישאו כתקנת חכמים ביום רביעי.
אלא, לא צריכא, מדובר באופן דאתי וקבע, שהוא בא וקובע בעיר הזאת את מקום מושבו, ואינו עוזב את העיר בשבוע הבא.
אך עדיין מקשה הגמרא: למה התירו להקדים ולישא בתולה ביום שני, ולבטל בכך יומיים מתוך שלשת הימים שקבעו חכמים להכנת הסעודה: ביום שלישי בשבת, לפני ביאתו של שר הצבא, מיהא, לכנוס! ותהיה שהות של יומיים להכנת הסעודה!?
ומשנינן: אספרווא דידיה, חיל משרתיו של שר הצבא המכינים לו את צורכי הסעודה, יום קודם לפני בואו, ביום שלישי - קאתו, באים הם, ואם יכנסו אז הם יחטפו מהם את צרכי הסעודה.
ואיבעית אימא: מאי, מהי כונת הברייתא האומרת ש"מחמת האונס" כונס אפילו ביום שני? -
כדתניא: הרי שהיה פתו של החתן אפוי, ומוכן לסעודה, וטבחו טבוח, הבשר שהוכן עבור החתונה היה כבר מוכן, ויינו היה כבר מזוג במים, ואם תידחה החתונה יתקלקלו הפת והבשר והיין המזוג -
ומת אביו של חתן (שהוא הטורח בצרכי הסעודה עבור בנו), או אמה של כלה (שהיא ההמכינה לה את תכשיטי החופה) -
מכניסין את המת לחדר, ומשהים אותו שם, ואין קוברים אותו עתה. כי אם יקברוהו, יחולו על החתן או הכלה דיני אבלות, ולא יוכלו להנשא אז, כי דיני אבלות מתחילים מן הקבורה ואילך.  3  ואת החתן ואת הכלה מכניסים לחופה.

 3.  הקדמה לסוגיית אבלות בסוגיא שלקמן יתבארו עניני אבלות ואנינות בחתן וכלה. מן התורה מצינו במפורש את דין האנינות (הנוהגת במי שמת לו אחד מקרוביו) רק בענין עבודה במקדש ובענין אכילת מעשר שני. האנינות, לפי רוב הראשונים, נוהגת אפילו ביום המיתה רק עד שעת הקבורה, ולאחר הקבורה מתחיל האבילות. החילוק בין אנינות ובין אבילות הוא חילוק מהותי, כי האנינות הוא מצב שבו הקרוב של המת אסור לאכול בשר ולשתות יין, ואסור להקריב קדשים או לאכול אותם, וכמו כן אסור לו לאכול מעשר שני, אך אין הוא צריך לנהוג בשום מנהג אבלות. כמו כן אסור אז האונן בתשמיש המטה, אך דין זה הוא חיוב הנהגה של אונן ולא הנהגה של אבל. לעומת זאת האבל, לאחר הקבורה, מותר באכילת בשר ובשתיית יין, וכן בעבודה במקדש ובאכילת קדשים ומעשר שני, אך חייב הוא לנהוג במנהגי אבלות, כמו ישיבה על מקום נמוך, אסור נעילת הסנדל, ושאר מנהגי אבלות. ונחלקו רבותינו האם מצות אבילות היא מהתורה או תקנת חכמים. שיטת הגאונים שהאבלות היא מצוה מהתורה, והרמב"ם למד את מצות האבלות מן התורה (בספר המצוות מצות עשה לז) מדין טומאת הכהנים לקרוביהם, שהחיוב הוא מצד מצות אבלות על קרוביהם, אלא שבכהנים, שאסורים להטמא למת חייבה בהם התורה את מצות הטומאה כביטוי לאבלות, ואילו בכל ישראל המצוה היא לנהוג במנהגי אבלות. אך הרבה ראשונים סוברים שמצות זו היא רק מדרבנן. גם אם מצות האבלות היא מן התורה, אין היא נוהגת מן התורה אלא ביום הראשון, ואילו שבעת ימי האבלות הם תקנה שתיקן משה לישראל, כשם שתיקן להם את שבעת ימי השמחה לנישואין (רמב"ם בתחילת הלכות אבלות), וסמך לכך הוא האבלות על יעקב אבינו שנהג יוסף, וכדברי הכתוב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב