פרשני:בבלי:כתובות ל ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ל ב

חברותא[edit]

דין ארבע מיתות - לא בטלו.
כלומר, עונש הדומה לארבע מיתות לא בטל.  1  והיינו:

 1.  כתב המאירי: לעולם יזהר אדם מן העבירות, ואל יקל ראשו להיות בטוח בעשייתם, אם מצד שאין שם עדים אם מצד שאין בית המקדש קיים וכלו הסנהדרין ועונש בית דין בטל, שמכל מקום דין שמים במקומו עומד, הוא עד הוא דיין הוא בעל דין. ב. הקשו התוספות: הרי רואין אנו כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותיהם! ? ויש לומר, שעל ידי תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי. או שיש זכות שתולה לו, ואינו נפרע ממנו בחייו.
א. מי שנתחייב סקילה, ומן הדין יש להפילו מגג בית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות, הרי סופו שהוא -
או נופל מן הגג, ונהרג מהנפילה.
או חיה מפילה אותו על הארץ, ודורסתו (הורגתו בדריסה).
ב. ומי שנתחייב שריפה, על ידי יציקת עופרת רותחת אל תוך גרונו. סופו שהוא -
או נופל בדליקה.
או נחש מכישו, וארס הנחש שורפו.
ג. ומי שנתחייב הריגה בסייף, סופו שהוא -
או נמסר למלכות, והן מתיזין את ראשו בסייף, כמנהגם.
או ליסטים באין עליו, והן ממיתין אותו בסייף, כמנהגם.
ד. ומי שנתחייב חנק. סופו שהוא -
או טובע בנהר, ומיתתו באה על ידי חנק.
או מת בסרונכי (מחלת האסכרה) שהיא חונקתו בגרון מבפנים.  2 

 2.  המאירי ביאר שהם בועות הנעשות בגרונו של אדם וחונקות אותו.
הרי מבואר שארי הבא על האדם, הוא במקום סקילה, וגנבים הבאים על האדם הוא משום שנתחייב סייף, ולכן לסטים (גנבי) באים עליו, ואם כן אלו הן בידי שמים.
אלא איפוך את דברי רב אדא בר אהבה, וכך הוא שהקשה:
ממאי דכי מזהר יעקב לבניה על אריא וגנבי, דבידי שמים נינהו, דילמא על צינים פחים דבידי אדם נינהו.
ונמצא שה"אסון" של יעקב הוא אסון בידי אדם, ולא תלמד ממנו לאסון בידי שמים שהוא פוטר מן הממון.
רבא אמר: טעמא דרבי נחוניא בן הקנה - הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין - הוא מהכא, מהפסוק הזה הוא נלמד:
"ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך (ולא ימיתוהו כדינו), ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרתי אותו" -
אמרה תורה: כרת שלי - היא כמיתה שלכם! במקומה של המיתה הוא בא, והרי הוא חילופה.
מה מיתה שלכם, מי שנתחייב בה, הרי הוא פטור מן התשלומין, אף כרת שלי, מי שנתחייב בו, הרי הוא פטור מן התשלומין.
א. הגונב או הגוזל דבר מחבירו, הרי הוא חייב להשיבו. ואם אינו משיבו, כגון שנאבד, הוא חייב לשלם את דמיו.
ב. חובת התשלום של דמי החפץ הנגנב, היא רק כאשר עשו הגנב או הגזלן "מעשה קנין" בחפץ הנגנב. כגון, שהגביהו את החפץ ממקומו, כדי לגונבו או לגוזלו, וכוונו בהגבהתו של החפץ לקנותו לעצמם.
אך גניבת חפץ על ידי הוצאתו מרשות הבעלים גרידא, בלי עשיית מעשה קנין, היא רק מעשה איסור, אך אין היא מחייבת את השבת הדמים (אלא שאם החפץ קיים, יש חובה להשיבו היות והוא עדיין שייך לבעליו).
"מעשה הקנין" של הגנב או הגזלן בחפץ הנגנב, יש לו שתי משמעויות, האחת כלפי זכותו של הגנב, והשניה לגבי חובתו:
המשמעות האחת שבמעשה הקנין, היא יצירת זכות מסוימת של בעלות הגנב בחפץ. וכגון, אם יחול שינוי בחפץ, יהיה הגנב לבעליו המוחלט, ללא מעשה קנין נוסף מצדו.
והמשמעות השניה שבמעשה הקנין, היא לחובת הגנב, שהוא חייב בתשלום דמי החפץ הנגנב על ידו אפילו אם נאבד ממנו החפץ באונס. כי נחשב הדבר, מכח קנייתו של הגנב בחפץ, שהחפץ הנגנב הוא שלו, ואינו יכול להפטר בטענה שאבד החפץ של הבעלים באונס.
ג. האוכל דבר של חבירו, באופן שאין לחייבו על הזיקו או על גזילתו (מטעם כל שהוא), הרי הוא חייב לשלם את ערך הנאתו מן האוכל, הואיל ו"נהנה" מדבר של חבירו.
חיוב זה חל כשנהנה גרונו ומעיו.
ד. זר האוכל תרומה במזיד, חייב מיתה בידי שמים.
ואם אכל תרומה של חבירו -
אם גנב אותה ו"קנה" את התרומה בהגבהה ובכיוצא בזה לפני שאכלה, הוא חייב כדין גזלן. ואם אכלה בלי לעשות בה "מעשה קנין" של גניבה, אז הוא חייב כדין נהנה מכילוי ממון של חבירו, שצריך לשלם לו את דמי הנאתו.  3 

 3.  נחלקו הראשונים, האם גם חייבי כריתות שוגגין פטורים מן התשלומין כמו חייבי מיתות שוגגין, שהם פטורים. דעת רש"י בפסחים כט א שאין כרת כמיתה לענין זה אפילו לרבי נחוניא, ואילו שיטת התוספות בפסחים ובסוגייתנו, שדין כרת כדין מיתה. חייבי מלקיות פטורין מן התשלומין, ואם היו שוגגין נחלקו בו אמוראים בפירקין לקמן.
ומפרשת הגמרא: מאי איכא בין רבא, הלומד שכרת פוטר מן התשלומין מ"כרת שלי כמיתה שלכם", לאביי, הלומד דין זה מ"אסון אסון"?
איכא בינייהו חיוב מיתה בידי שמים, האם הוא פוטר מן התשלומין לדעת רבי נחוניא בן הקנה -
וכגון זר שאכל תרומה של חבירו במזיד, שהוא חייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה!
לאביי - הלומד כל אסון בידי שמים מגזירה שוה של אסון בידי אדם - הרי הוא פטור מלשלם על גזילת התרומה, היות ונתחייב מיתה בידי שמים.
ואילו לרבא - שלא נתרבה מהכתוב אלא רק עונש כרת, להיות כמיתת בית דין ולפטור מן התשלומין - הרי הוא חייב לשלם על הגזילה, לפי שאין חיוב מיתה בידי שמים, פוטרו מן התשלומין.  4  ותמהה הגמרא: וכי לאביי אכן פטור זר האוכל תרומה של חבירו מלשלם לו את דמי הגזילה!?

 4.  הרמב"ם אינו סובר כרבי נחוניא, וכתב (תרומות ו ו): זר שאכל תרומה בזדון, חייב מיתה בידי שמים. שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו", ולוקה על אכילתה, ואינו משלם דמי מה שאכל, לפי שאינו לוקה ומשלם.
והאמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה, הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין,  5  בגונב חלבו של חבירו, ואכלו - שהוא חייב בתשלומי הגניבה, אף שנתחייב כרת על אכילת החלב.

 5.  נתקשו האחרונים: למה נקט רב חסדא את דינו לפי רבי נחוניא בן הקנה (שאין הלכה כמותו) ? והרי את אותו דין עצמו יכול היה רב חסדא להשמיענו לפי חכמים, כי כל האוכל חלב הרי הוא חייב מלקות, ומלקות לכולי עלמא הרי הם פוטרים מן התשלומין, והיה לו לרב חסדא לומר, שמכל מקום, אם גנב חלבו של חבירו ואכלו, אינו נפטר מן התשלומין, מפני שנתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב המחייבו מלקות! ? וראה ב"משכנות הרועים" כאן שהביא כמה ישובים לקושיא זו, וראה גם בהערות להגרי"ש אלישיב שליט"א.
ואין כאן את הפטור של קים ליה בדרבה מיניה, לפי שלא נעשו שני המעשים באותה שעה, היות שכבר נתחייב בשעת הגבהתו בתשלום דמי הגניבה - עוד קודם שבא לידי עונש על איסור אכילת חלב, שאינו חייב עליו אלא בשעת הנאת גרונו ומעיו.
אלמא, הרי מוכח, כיון דמעידנא דאגביה - קנייה (משעה שהגביה את הדבר הגנוב קנאו להתחייב בתשלומיו). ואילו מתחייב בנפשו בחיוב כרת לא הוה עד דאכיל ליה. ונמצא שלא באו עליו שני החיובים כאחת, ולכן אין הכרת פוטר את הממון.
ואם כן, הכא - בגונב תרומתו של חבירו ואכלה - נמי יש לנו לומר שלא תפטור המיתה את החיוב שהוא מתחייב על גזילתה, היות ואף כאן, בעידנא דאגביה לתרומתו של חבירו, קנייה להתחייב בתשלומיה. ואילו מתחייב בנפשו לא הוי, עד דאכיל ליה.
ותיקשי מה שאמרנו לדעת אביי שזר האוכל תרומה, הרי הוא פטור מתשלומי גזילת התרומה מחבירו!?
ומשנינן: הכא, במאי עסקינן, כגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך פיו, ולא הגביה האוכל את התרומה להתחייב על גזילתה על ידי קנין הגבהה, ואין הוא חייב אלא רק על ש"נהנה" מתרומתו של חבירו כשבלעה.
ומאחר שכל חיובו הוא על הנאת מעיו, הרי על אותה הנאה מתחייב הוא באותה שעה מיתה בידי שמים (שחייב זר האוכל תרומה), ולכן פוטרת אותו המיתה מחיוב "נהנה" על אכילת התרומה.
ועדיין תמהה הגמרא על שאנו פוטרים זר שאכל תרומה בצורה שכזאת מחיוב תשלומין מדין גזלן:
סוף סוף, אף אם תחב לו חבירו לתוך פיו, כיון דלעסיה - קנייה. כיון שלעס את התרומה קנה אותה אז להתחייב בתשלומיה  6  -

 6.  קושיית הגמרא יש לפרשה על פי דברי הראשונים והאחרונים בשלשה אופנים: האחד: כיון דלעסיה, קנייה להתחייב באונסיה ובתשלומיה (וזה דומה ללשון הגמרא "מדאגביה קנייה"). וביאור הענין הוא, שקנין הגזילה נעשה בכך שהתרומה היא בתוך פיו, שהוא קנין "יד". ומה שאמרו "כיון דלעסיה קנייה", דמשמע שנתחייב משום לעיסתו, הוא על פי שיטת רש"י (בבא מציעא י ב), שאדם אשר נמצא בידו או ברשותו חפץ של חבירו, והוא רוצה לגוזלו ולקחתו לעצמו, אין הוא יכול לגוזלו על ידי שיכוון לקנותו בקנין חצר לעצמו, אלא אם כן עשה גם מעשה, כגון שנכנסה בהמתו של חבירו לחצירו, ונעל את הדלת בפניה, בנוסף לכך שכיוון לקנותה לעצמו בקנין חצר. השני: כיון דלעסיה, קנייה לגמרי (ואינו דומה ללשון הגמרא "מדאגביה קנייה" שהוא קנין להתחייב באונסין ובתשלומין). וביאור הענין הוא, שתוצאות הלעיסה הן היזק הניכר, ולכן נחשבת הלעיסה כ"שינוי מעשה", הקונה בגזילה. וכיון ששינה את החפץ, נחשב שינוי המעשה עצמו מעשה גזילה (על פי ריטב"א סוכה לה א ומקור חיים סימן תנד א, וראה שם בגליון רבינו עקיבא איגר). ולפי שיטה זו, ביאר בהערות להגרי"ש אלישיב שליט"א את הטעם שהוצרכה הגמרא לשינוי מעשה, ולא כפשוטו, שהחפץ בפיו הוא עצמו קנין גזילה להתחייב באונסין, היות וחבירו שהכניס לתוך פיו, כבר נעשה עליו גזלן, ושוב אין השני נעשה עליו גזלן אם לא הוסיף בגזילתו. ולכן צריך שינוי מעשה, שהוא תוספת בגזילה, כי הראשון גזל את החפץ רק מרשותו של הנגזל, ואילו השני קנה את גוף החפץ (וכעין זה בנתיבות המשפט סימן לד ה בענין אחר) ואופן שני זה יש להעמיס בדברי רש"י בסוגייתנו, שכתב לשון "מזיק" ביחס ללעיסה, ואילו בריטב"א מבואר משמו של רש"י שהוא מדין גזלן. וכן בלשונות רש"י גופיה משמע שהוא מדין גזלן. ולפי פירוש זה שניהם עולים לדבר אחד; ובזה מתבארים דברי רש"י בד"ה שתחב לו חבירו, דמשמע שאין המצאות הגזילה בפיו כשלעצמה מהווה קנין גזילה. אלא שביאורו של הגרי"ש אינו עולה יפה לדעת רש"י הסובר בסוגייתנו, שהראשון אינו נעשה גזלן, וכפי שהעיר שם. אופן שלישי: כיון דלעסיה קנייה, לאו דוקא, אלא מדין מזיק הוא מתחייב. וזו היא פשטות לשונו של רש"י, וזו היא שיטתו של בעל השיטה מקובצת בהבנת דברי רש"י, ראה דבריו בדף לא א. והטעם שלפי רש"י אין הוא מתחייב על ידי מה שהגניבה הוא בפיו, הוא לפי מה שנראה כשיטת רש"י שאי אפשר לקנות גניבה בפה. ואפילו כשהגניבה בידו, שיטת רש"י היא שהוא דין חדש הנלמד, מדברי רבא, שאמר "ידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה", ראה דברי רש"י לקמן לא א ד"ה על הגמרא "דאי בעי גחין ואכיל". ובמה שתמהו עליו התוספות. וראה גם לא ב על הגמרא "כגון שצירף ידו, וכדרבא, דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו וכו"', ובמה שתמהו עליו התוספות, ובמה שביאר בשיטה מקובצת (דף קמא טור א ד"ה והתוס') שיטת רש"י שאין דרך קנייה בפה.
ואילו מתחייב בנפשו על אכילת תרומה, לא הוי עד דבלעה לתרומה, כשנהנו גרונו ומעיו מן התרומה, שהרי הלעיסה כשלעצמה אינה נחשבת עבירה של אכילת תרומה.
ואכתי תיקשי, האיך יפטור חיוב המיתה המאוחר, את חיוב הגזילה הקודם לו!?
ומשנינן: כאן מדובר בכגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה, וכמו שממשיכה הגמרא ומבארת.
היכי דמי? באיזה אופן, ועד איזה מקום בבית בליעתו תחבו לו חבירו? אי דמצי לאהדורה, אם גם לאחר שתחבו חבירו לבית בליעתו יכול הוא להחזיר את התרומה ולהקיאה מבית בליעתו -
אם כן תיקשי: ניהדר (יחזירנה)!
כלומר: היה לו להחזירה ולא לבולעה, ואם בלעה, הרי נתחייב בתשלומיה.  7  ואי מדובר בכגון שתחב לו חבירו עמוק לתוך בית בליעתו עד שלא מצי לאהדורה (אין יכול האדם להחזירה), ובעל כרחו נבלעת היא במעיו, ולכן אין אתה יכול לחייבו ממון על כך שלא החזירה, אלא אתה מחייבו ממון על הנאת גרונו ומעיו, ועל הנאה זאת הוא חייב גם מיתה בידי שמים.

 7.  א. לשון רש"י הוא: איבעי ליה לאהדורה, וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה. ומשמע בדעת רש"י שאין לחייבו על מעשה גזילה אלא מדין מזיק, ולפי זה גם לעיל כשלעסה, בפשוטו אין הוא מדין גזלן אלא מדין מזיק. וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן לא א בדעת רש"י; ואולם הריטב"א הביא בשם רש"י "וכיון דלא אהדרה, נעשה עליו גזלן לאלתר, ומתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה". וכן נראה מלשון רש"י בד"ה ע"י הדחק, שקושיית הגמרא היתה משום גזילה ולא משום מזיק; ומלשון רש"י בד"ה שתחב לו חבירו יש ללמוד שעל עצם המצאות הגזילה בתוך פיו אין לחייבו. ב. המשך לשון רש"י הוא: "איהו מזיק לה, דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום", ומשמע מלשון רש"י שאילו היה הראשון מתחייב שוב לא היה השני חייב עליו, וראה בחידושי רבינו עקיבא איגר שתמה בזה על דברי רש"י, שבאמת הראשון חייב ומכל מקום אין לשני ליפטר, וראה בתוספות.
תיקשי: אמאי חייב הוא עונש מיתה בידי שמים על הנאתו הזאת? והרי באונס נבלעה התרומה במעיו, ו"אונס - רחמנא פטריה"!
וכיון שהוא פטור מן המיתה בידי שמים, הרי לכולי עלמא אין כאן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מן התשלומין על הנאת גרונו ומעיו מהתרומה.  8 

 8.  א. לדעת רש"י קושיית הגמרא היא שייפטר מן המיתה, ולפי שיטתו נתבאר בפנים; אבל התוספות תמהו עליו בזה, כי אם מרצונו הניח לו לתחוב יש לחייבו במיתה בידי שמים, ופירשו באופן אחר, ראה שם. ב. נסתפק רבינו עקיבא איגר בדרוש וחדוש, אם מה דמבואר בסוגיין לפי שיטת רש"י שאם היה אנוס אינו נפטר מן התשלומין, היינו דוקא רש"י לשיטתו שהוא סובר שאפילו חייבי כריתות ומיתה בידי שמים כשהן שוגגין אין נפטרין מן הממון, וכל שכן כשהן אנוסין, או אפשר שאפילו לשיטת התוספות שבשוגג פטור הוא מן התשלומין, מכל מקום אונס שאני. ונפקא מינה לדינא בחייבי מיתות בית דין כשהם אנוסים, וסיים בצ"ע לדינא.
ומשנינן: לא צריכא, כלומר: קיימת אפשרות שיתחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה, ולא יתחייב על שגזלה ולא החזירה, בכגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך בית בליעתו, עד מקום דמצי לאהדורה (יכול האוכל להחזירה) רק על ידי הדחק -
ובמקום זה, שאך בקושי יכול הוא להחזירה, כבר נמאסה התרומה, ואין הוא חייב ממון על שבלעה ולא החזירה. ומיהו, כיון שסוף סוף יכול הוא להחזירה, אין הוא נחשב אנוס על בליעתה, וחייב הוא מיתה בידי שמים.
ומאחר שלא נתחייב מדין גזלן או מזיק קודם שנהנו מעיו מן התרומה, ואין אתה יכול לחייבו אלא מדין "נהנה", בשעה שנהנו מעיו מן התרומה, לכן פוטר חיוב המיתה (שבא גם הוא כאשר נהנו מעיו) את חיוב התשלומין.  9 

 9.  לפי האופן השני שנתבאר לעיל, שמעשה הלעיסה הוא שינוי מעשה לקנות את הגזילה משום שהוא היזק בחפץ, אם כן אף מעשה הבליעה הוא שינוי מעשה לקנות את החפץ, ונמצא שבשעה שבאה התרומה לתוך מעיו כבר שלו היא, ומכל מקום מתחייב הוא משום דין "נהנה" משל חבירו (אם לא שקים ליה בדרבה מיניה), והוא דבר הצריך ביאור.
רב פפא אמר, כך יש ליישב שלא תיקשי מדברי רב חסדא בגונב חלבו:
אין הבדל בין אביי לרבא בזר "שאכל" תרומה, אלא רק בזר ששתה משקין של תרומה. ולא תיקשי לך "מדאגבייה קניה, ואילו מתחייב בנפשו לא הוה עד ששתי לה" -
כי מדובר בכגון שלא הגביה תחילה את התרומה, אלא שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו, ואף שלא הכניסם עמוק לתוך בית בליעתו - כי היות והמשקין נמאסים מיד כשבאים לתוך פיו, שוב אין לחייבו על שלא החזירם, ואינו חייב אלא כשבאו לתוך מעיו מדין "נהנה" (וכדין אוכל שתחב לו חבירו למקום דלא מצי לאהדורה אלא על ידי הדחק), והרי בשעת הנאתו מתחייב הוא מיתה בידי שמים, והיא פוטרתו מחיוב התשלומין.
רב אשי אמר ליישב, כדי שלא יקשה מדברי רב חסדא:
איכא בינייהו בזר שאכל תרומה משלו - שירש אותה מאבי אמו הכהן, ואין אנו דנים על תשלומי התרומה, כי שלו היא, אך נתחייב מיתה בידי שמים היות והוא זר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב