פרשני:בבלי:כתובות ג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ג א

חברותא[edit]

זימנין דלא אניס, שעיכובו מלחזור לא היה באונס אלא מרצונו לא חזר, ואז התקיים התנאי, וגיטו הוא גט, ואשתו מותרת להנשא לאדם אחר.
ואילו היא, הצנועה, סברה דאניס, שאינו בא מחמת אונס המעכבו, ואין גיטה גט, כי יש אונס בגיטין, ומיעגנא, ויתבה מבלי להנשא.
ומן הדין אין לה לחשוש שמא הוא נאנס ולכן לא חזר, כי אצל רוב האנשים לא קורים מקרי אונס המונעים מהם לחזור, אך היא בצניעותה תחמיר על עצמה ולא תנשא.  1 

 1.  כך מבארים התוס' בד"ה וסברה דאניס. ועיין בשיטה מקובצת מה שכתב בביאור שיטת רש"י.
ולכן, תיקנו חכמים שלא תהא טענת אונס בגיטין, והרי היא גרושה גם אם נאנס ולכן לא בא.
ומשום פרוצות -
דאי אמרת שעיכוב באונס לא ליהוי גיטא, כי יש אונס בגיטין -
זימנין דאניס בעיכובו מלחזור, וכיון שיש אונס בגיטין, אין גיטו גט, ואמרה הפרוצה שהוא לא אניס, וגיטה הוא כן גט. ויש לנו לחוש שתאמר כך גם במקום שיצא הקול שהוא אינו חוזר מחמת אונס, או שתאמר כך אפילו כאשר היא עצמה תדע שהוא אנוס.  2 

 2.  כך מבארים התוס' בד"ה וסברה דאניס.
ואזלא ומינסבא, והיא הולכת ונישאת לאדם אחר. ואם יבוא בעלה ויתברר שעיכובו מלחזור היה בגלל אונס, ואונס מבטל את הגט -
נמצא גט בטל, ובניה מהבעל השני הם ממזרים.
ולכן תיקנו חכמים שלא תהא טענת אונס בגט, ולעולם לא יבטל האונס את הגט.
ותמהה הגמרא: האיך יתכן שיתקנו חכמים תקנה שכזאת?
ומי איכא מידי, האם יש כדבר הזה, דמדאורייתא לא להוי גט, היות ומן התורה יש אונס בגיטין, ומשום תקנת צנועות ומשום החשש להתנהגותן של פרוצות - שרינן, מתירים אנו אשת איש להנשא לעלמא!? ומשנינן: אין, אכן יתכן כדבר הזה.
היות וכל אדם מישראל דמקדש אשה - אדעתא דרבנן, על דעת מה שהנהיגו חכמי ישראל בישראל, הוא מקדש אותה לאשה.
ובדעתו של המקדש, שיהיו קידושיו קיימים או בטלים לפי התקנות שתיקנו חכמים. ואם ירצו חכמים לבטל את קידושיו על ידי גט שהוא ראוי לגרש בו רק מדבריהם, יתבטלו קידושיו למפרע, על אף שהגט שהוא נותן לה - בטל הוא מן התורה.
ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. הפקיעו חכמים את קידושיו למפרע באם יתן גט בתנאי, ויארע אונס, ואינו יכול לקיים את התנאי.
ואף על פי שמן התורה יש אונס בגיטין, והגט הזה בטל, באו חכמים והפקיעו את קידושיו הראשונים, ועשו את המעות שנתן לה בקידושיה למעות מתנה, וקבעו שאינן מעות קידושין.
דהיינו, שיש כח ביד חכמים לעקור את מעשה הקידושין למפרע, ולומר שלא היו כאן כלל קידושין, לפי שהפקיעו את כסף הקידושין, ועשאוהו למתנה במקום כסף קנין של קידושין.
אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח אם קדיש את האשה בכספא, שפיר הפקיעו חכמים את המעות, ואמרו שאינן מעות קידושין אלא הן מעות מתנה.
שהרי אין דומה גט מן התורה לגט מדרבנן, לפי שגט מן התורה כורת את האישות שביניהם מכאן ולהבא.
אך גט מדרבנן, אינו יכול לכרות את האישות. אלא, שבעקבות נתינתו של גט מדרבנן, משתמשים חכמים בכוחם, ומפקיעים למפרע את הקידושין, כאילו לא היו כלל.
שהיות וכל המקדש אשה מקדש אותה על דעתם, יכולים הם לקבוע, גם לאחר זמן, שמעות הקידושין לא היו מעות קנין אלא מעות מתנה. וממילא האשה אינה מקודשת, ומותרת לשוק כמו כל אשה שלא התקדשה.
אבל אם קדיש את האשה בביאה - מאי איכא למימר? מה יעשו חכמים עם קידושי הביאה, וכי הם יכולים לעקור אותה למפרע, לומר שהיא ביאת זנות ולא ביאת קידושין?
והניח רבינא, שהבועל אשה לשם קידושין אינו מוכן להסכים שיפקיעו חכמים את ביאתו כביאת קידושין, ויחשיבו אותה לביאת זנות. וכיון שאינו מסכים לכך, אין בכח חכמים לעשות זאת.
אמר ליה רב אשי לרבינא: גם המקדש בביאה עושה זאת על דעת חכמים, שיגדירו את ביאתו לפי רצונם, ולכן במקום שגירש בגט שאינו גט מהתורה אלא רק מדרבנן -
שויוה רבנן לבעילתו שלא תהיה ביאת קידושין, אלא בעילת זנות שאינה קונה.
והיינו, יש בכוחם של חכמים לעקור למפרע אפילו את ביאת הקידושין, ולהחשיבה כביאת זנות בעלמא לפי שהוא מקדש על דעתם גם כשהוא מקדש את האשה בקידושי ביאה, כמו בקידושי כסף.  3 

 3.  רש"י מבאר את האפשרות של חכמים להתיר אשה בגט שהוא פסול מן התורה, שהיא בנויה על שני דברים: האחד, לפי שכל אדם המקדש אשה מקדש אותה על דעתם של חכמים. והשני, שבכוחם של חכמים להפקיע את קידושיו. והיינו, שאין הקידושין שעושה האדם על דעת חכמים מחשיב אותם כקידושין על תנאי גרידא, כמו המקדש אשה בתנאי "על מנת שירצה אבא". אלא הם קידושין גמורים, אך הוא עושה אותם לדעת חכמים, שאם ירצו, יפקיעו אותם למפרע, ומכח זה יכולים חכמים להפקיען (שיטה מקובצת בדעת רש"י, והוא חולק בכך על הריטב"א והרא"ה). ולכן מבאר רש"י (במסכת יבמות צ ב) את שאלת הגמרא "תינח דקדיש בכספא", שיש כח ביד חכמים להפקיע את הכסף ולעשות את כסף הקידושין לכסף מתנה, מכח הפקר בית דין הפקר, ואין הוא מסתפק בכך שהוא קידשה לדעתם. וגם כאן כתב רש"י ש"גט זה עוקר הקידושין, ועושה מעות מתנה מעיקרן". וכוונתו לומר, שאין הפקעת הקידושין נעשית משום שנעשו הקידושין על תנאי שיסכימו חכמים גרידא, אלא שיש כח ביד חכמים לעשות את מעות הקידושין מעות מתנה למפרע באמצעות הנתינה של הגט הזה. ושאלת הגמרא "קדיש בביאה מאי" היא, כיצד יכולים חכמים להפקיע את קידושי הביאה, כי אין די בכך שהיא נעשית לדעתם. ותירוץ הגמרא הוא שיש כח ביד חכמים להפוך את ביאת הקידושין לביאת זנות. הביאור שהבאנו בגמרא, שהדיון בקידושי ביאה הוא עד כמה מוכן האדם לקדש על דעת חכמים, הוא לפי הרמב"ן, בשיטה מקובצת, ויתכן להתאימו עם לשון רש"י. בקידושי שטר לא דנה הגמרא, ובמסכת יבמות (קי ב) כתב המאירי שבקדושי שטר "איני יודע במה מפקיעים אותם, אלא שמכל מקום לא חילקו". וההפלאה כתב כאן שביטלו חכמים את בעלותו על השטר, ואין אדם יכול לקדש בשטר אלא בשטר השייך לו.
ועתה מביאה הגמרא שיטה הפוכה בדברי רבא:
איכא דאמרי - כך אמר רבא על מה שאמר רב יוסף שיש טענת אונס בענין חיוב מזונות בנישואין ו"לפיכך חלה הוא או שחלתה היא, אינו מעלה לה מזונות" -
וכן לענין גיטין, יש בהן טענת אונס כמו לענין נישואין, ועיכוב באונס אינו נחשב לקיום התנאי, ובטל הגט.
אלמא, מוכח מכאן שקסבר רבא: יש אונס בגיטין.
ומעתה, כל הראיות שהביאה הגמרא לעיל לדברי רבא, נעשים לקושיות עליו.
מיתיבי על רבא מהא דתנן: האומר לאשה הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש - אינו גט, והרי היא זקוקה ליבום לאחיו.
ומדייקת הגמרא: כיון שמת - הוא דאינו גט, היות ואין המתים מגרשים.
הא אם חלה - הרי זה גט!
ומוכח שאפילו עיכוב לחזור מחמת אונס הרי הוא נחשב כקיום התנאי, ואינו מבטל את הגט, היות ואין טענת אונס בגיטין!
ומתרצת הגמרא: לעולם, אימא לך, שאפילו אם חלה, נמי אינו גט. כי יש אונס בגיטין.
והיא גופה קא משמע לן המשנה - דאין גט לאחר מיתה. ולכן נקטה המשנה בלשונה "מת". ואין כוונתה לומר דוקא "מת" ולא "חלה".
ופרכינן: והרי דין זה ש"אין גט לאחר מיתה" - הא כבר תנא ליה, שנה התנא דין זה ברישא! ואין צורך לסיפא לחזור ולשנות זאת. ובהכרח, שכונת הסיפא באומרה "מת" היא להוציא מ"חלה", וללמד שאין טענת אונס בגיטין.
ומשנינן: דלמא כונת המשנה שנקטה את הסיפא "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, ומת, אינו גט" היא לאפוקי מד"רבותינו", הסוברים שכוונתו להצילה מן היבום, ומשמעות דבריו היא שיחול הגט מעכשיו. ולכן, אין מכאן ראיה לענין טענת אונס בגט.
ומביאה הגמרא ראיה אחרת נגד דברי רבא:
תא שמע מהא דתנן שם בהמשך המשנה: האומר לאשתו הרי זה גיטך מעכשיו, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש - הרי זה גט.
מאי לאו, האם לא נאמר, כמו שאונס מיתה, שהוא האונס הגדול ביותר אינו נחשב לבטל את הגט, הוא הדין לאונס של "חלה", שהוא אונס פחות ממנו, שאינו מבטל את הגט!
ומוכח שאין אונס בגיטין!
ומשנינן: לא תאמר שמת והוא הדין חלה.
אלא, אם מת דוקא, אין הגט מתבטל, היות דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם, ורצונו בגט מעכשיו באם ימות, ולכן עשה את התנאי הזה בגט.
אבל אם חלה, אינו רוצה שיתקיים הגט, אלא אדקבה, רוצה הוא בביטולו, וכיון שיש טענת אונס בגיטין - אם חלה, מתבטל הגט.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת, מדברי שמואל, נגד דברי רבא:
תא שמע ראיה מהמעשה בההוא גברא דאמר להו לעדים: אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום - ליהוי גט זה שאני נותן לאשתי גיטא.
אתא בסוף תלתין יומין, ופסקיה מברא
ואמר להו "חזו דאתאי! חזו דאתאי!".
ואמר שמואל: כיון שלא הגיע תוך שלשים יום לעיר עצמה, אם כי היה עיכובו באונס של המעבורת, לא שמיה מתיא! אין זו ביאה לעיר, וגיטו גט. ומוכח שאין טענת אונס בגט.
ודוחה הגמרא את הראיה: אונסא דשכיח - שאני.
דכיון דאיבעי ליה לאתנויי שאם יארע אונס זה לא יתקיים הגט אלא יבטל, שהרי יכול הוא לעלות על הדעת שיארע אונס שכזה.
והיות ולא אתני, אם כן - איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
ועתה באה הגמרא לבאר את ענין התקנה שתיקנו חכמים שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי:
אמר רב שמואל בר יצחק: לא שנו, שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי, אלא מתקנת עזרא ואילך, לפי שמתקנת עזרא ואילך אין בתי דינין קבועין בכל העיירות אלא בשני ובחמישי.
אבל קודם תקנת עזרא, שבתי דינין קבועין בכל יום בשוה, שלא היו קבועים ליום מסויים אלא היו מתכנסים בכל יום שהיה בו צורך, לפי הענין - אשה נשאת בכל יום מימות השבוע.
ותמהה הגמרא: מה זה עניננו לדעת אימתי היו נושאים אשה קודם תקנת עזרא? - מאי דהוה, הוה! מה שהיה היה, ואין זה נוגע לנו.
ומשנינן: הכי קאמר רב שמואל בר יצחק: אי איכא אם יש בתי דינין דקבועין האידנא עתה, בכל יום ויום בשוה, כקודם תקנת עזרא - אשה נשאת בכל יום.
ותמהינן: כיצד אשה נישאת בכל יום, הא בעינן, הרי צריך לטרוח בסעודה שלשה ימים לפני החתונה, וזה יתכן אם טורח בשלושת הימים הראשונים בשבוע, וכונס ביום רביעי או חמישי ושישי, אך לא בכל יום. שהרי שנינו (וכפי שיבואר להלן היכן שנינו זאת) "שקדו חכמים על על תקנת בנות ישראל שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה"!  4 

 4.  נחלקו הריטב"א והרא"ה אם מועילה מחילה של האשה לתקנת "שקדו". ולהלכה כתב החלקת מחוקק בסימן סד ב כתב שמועילה מחילתה של האשה על תקנת שקדו. וכתב בחידושי רבי שמואל (סימן א) שיתכן ודבריו של החלקת מחוקק הם לפי השולחן ערוך, הפוסק שבזמן הזה אין קביעות לנישואין ביום רביעי אלא יש רק חיוב סעודה, ועל כך מועילה מחילה. אך לדעת הטור, שגם עתה יש קביעות זמן לנישואין, הרי במחילה על הסעודה (שמצד עצמה מועילה) לא תתבטל קביעות הזמן.
ומשנינן: במקום דטריח ליה, בכגון שטרח והכין סעודה קודם לכן, לפני השבת, ואז יכול לכונסה גם באחד בשבת או בשני בשבת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב