פרשני:בבלי:כתובות טו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות טו ב

חברותא[edit]

והתנן: גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה אם  מצא בה באותה העיר תינוק מושלך ואינו יודע אם התינוק הזה ישראל או עובד כוכבים, הדין הוא:
אם רוב התושבים שבעיר עובדי כוכבים, הרי הוא עובד כוכבים.
אם רוב התושבים שבעיר ישראלים, הרי הוא ישראל.
ואם יש מחצה ישראלים על מחצה עובדי כוכבים, הרי הוא ישראל. (ובהמשך תבאר הגמרא מה ההבדל בין אם יש רוב ישראל, לבין אם יש מחצה על מחצה, הרי בשניהם הדין שהוא נדון כישראל, אם כן מדוע חילקו אותם במשנה לשני מקרים)
ואמר רב בביאור משנה זו: לא שנו שאם יש רוב ישראל דינו כישראל אלא לענין להחיותו שבית דין מצווים לפרנסו משום "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה).
אבל לענין יוחסין, לא נחשב הוא כישראל, שאם בת היא התינוקת שמצא, אסורה לכהן, ואפילו אם אין חשש שהיא אסופית  1  (כגון שאיבריה מתוקנים ומיושרים שאם היתה אסופית לא היו מתקנים את איבריה. וכן בשאר אופנים שהובא במסכת קדושין עג ב), מכל מקום חוששים שמא היא בת עובד כוכבים. ולפי מאן דאמר שגיורת פסולה לכהונה, אפילו קטנה זו אסורה לכהן, ואפילו שיש שם רוב ישראל פסולה לכהונה.

 1.  אסופי - תינוק שנמצא מושלך שאין מכירים לא את אביו ולא את אמו, הרי הוא ספק ממזר, שמא הושלך מחמת שנולד לאשת איש שבעלה הלך למדינת הים ולא יכלה לתלות אותו בבעלה. ואף על פי שהאסופי מותר מן התורה, שדורשים מ"קהל ה"', בקהל ודאי לא יבוא אבל בספק קהל יבוא, והאסופי ספק קהל הוא, אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו ספק ממזר לבא בקהל ולפיכך האסופי אסור לבא בקהל ישראל.
ושמואל אמר אף לענין שמותר לפקח עליו את הגל בשבת כדי להצילו תוך חילול שבת, נחשב התינוק לישראל כשיש רוב ישראלים בעיר.
ואם כן, רואים מדברי רב שלא מועיל רוב אחד ליוחסין של כהונה.
ואומרת הגמרא על קושיתו של רבי ירמיה:
אשתמיטתיה לרבי ירמיה הא דאמר רבי יהודה אמר רב, שבשעת קרונות של צפורי הוה המעשה של משנתינו, שהיה שם "תרי רובי", ולכן הכריעו שם כהרוב.
ומקשינן: ולרב חנן בר רבא, דאמר בשם רב, הוראת שעה היתה, והרי לפי דברי רב יהודה אמר רב היה שם "תרי רובי", אם כן יוצא, שלדורות נפסק שלא צריך "תרי רובי". וקשיא הא דאמר רב אבל ליוחסין לא, שמשמע ממנו שמצריך לדורות "תרי רובי".
ומתרצינן: מאן דמתני הא דרב, שאמר אבל ליוחסין לא - לא מתני הא דאמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה, וסובר שהיה שם רק רוב אחד, ולכן סובר שהיתה זו הוראת שעה.
גופא: שנינו לעיל מצא בה תינוק מושלך בעיר.
אם רוב בני העיר עובדי כוכבים הרי הוא עובד כוכבים.
אם רוב בני העיר ישראל הרי הוא ישראל.
אם בני העיר הם מחצה ישראל על מחצה עובדי כוכבים, הרי הוא ישראל.
אמר רב, לא שנו שהוא נחשב ישראל אלא לענין להחיותו, אבל לענין יוחסין לא.
ושמואל אמר, לפקח עליו את הגל.
והבינה הגמרא כוונתו, שגם לענין לפקח עליו את הגל בשבת הולכים אחר הרוב להכשירו כישראל.
ומקשינן: ומי אמר שמואל הכי, שלענין פיקוח נפש צריך רוב להחשיבו לישראל כדי לחלל עליו את השבת? והאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל, אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב! ובספק עובד כוכבים ספק ישראל אפילו אם הרוב עובדי כוכבים מפקחים עליו את הגל בשבת.
אלא על כרחך, כי איתמר דשמואל - ארישא אתמר, שנאמר ברישא: אם רוב בני העיר עובדי כוכבים הרי הוא נחשב עובד כוכבים.
ועל כך אמר שמואל: ולפקח עליו את הגל בשבת אינו כן. שאין הולכים אחר הרוב בספק נפשות, ומפקחין.
וכיון שאמר שמואל שמפקחים עליו את הגל אפילו כשרוב בני העיר עובדי כוכבים, אם כן רואים אנו שאינו נחשב כעובד כוכבים לכל הדברים. ולכן הוינן בה:
אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים - למאי הלכתא? לענין מה הוא נחשב כעובד כוכבים?
אמר רב פפא: לענין להאכילו נבילות בידים נחשב הוא כגוי, וכל שכן שנחשב כגוי לענין שלא צריך להחזיר לו אבידה, ושלא צריך לשלם לו בנזקין  2 .

 2.  הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה כו) כתב שאף אין מפקחים עליו את הגל בשבת. אבל הרמב"ן והרשב"א חולקים וסוברים שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, ומפקחים אפילו ברוב עכו"ם. ואין מצווים להחיותו, היינו לפרנסו כשאר עניי ישראל, אבל אם מת ברעב, כתב השיטמ"ק שמחוייבים להחיותו ועדיף מפקוח הגל. ואם נגח שורו אפילו שהוא תם, את שור ישראל, כתב השטימ"ק, שמשלם נזק שלם, משום שאף על פי שאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, וישראל הרי אינו חייב על תם אלא חצי נזק, מכל מקום כיון שהוא מסופק בעצמו אם הוא עכו"ם או ישראל, אין לו חזקת ממון, שכל שיש ספק בעיקר החזקה הולכים אחר הרוב, ולנכרי אין חזקת ממון. (ועיין שב שמעתתא, שמעתתא ד' פרק ז'). ובמאירי כתב, שלא אמרו שאין הולכים בממון אחר הרוב אלא בישראל גמור, ובמגיד משנה (פט"ו מאיסו"ב הכ"ו) הוסיף, כיון שהוא עצמו מסופק אם הוא גוי או ישראל. ובהפלאה הסביר: שכיון שתיכף כשנולד כבר החזקנוהו לנכרי לשאר דינים, שהולכים בהם אחר הרוב, שוב הוחזק לנכרי אף כשנוגע אחר כך לממון. (ועיין בית שמואל אהע"ז סי' ד' ס"ק נ"ה וס"ק נ"ו שכתב טעם אחר, ועיין בשב שמעתתא ש"ד פ"ו שדחהו) אבל השיטה ישנה בשיטמ"ק חולק וסובר שאף כאן אין הולכים בממון אחר הרוב, ואינו משלם בתם אלא חצי נזק.
אם רוב ישראל הרי הוא ישראל - למאי הלכתא (מה חידוש יש בהלכה זו)?
אמר רב פפא: נתחדש שצריך להחזיר לו אבידה.  3  וחידוש הוא שמוציאין מיד ישראל הזוכה בה כדי לתתה לזה. ועוד חידוש, שאמרו חכמים בסנהדרין (עו, ב) המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה - לא יאבה ה' סלוח לו". ועם כל זה, לזה שיש לו רוב בספיקו, צריך להחזיר לו את האבידה  4 .

 3.  כתב המגיד משנה (פט"ו מאיסורי ביאה הל' כ"ו) שאם נגח שורו של ישראל לשורו, אין הישראל חייב לשלם לו, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב. אבל התוספות ביומא (דף פה. ד"ה לא צריכא) כתבו שחייב לשלם, וביאר הים של שלמה בסוגין, לפי שכבר הוחזק משעה שנולד לישראל לשאר דינים. וכן כתב בעל ההפלאה. ומכל מקום אם הרגו ישראל, כתב הרמב"ם (שם הל' כ"ה), שאינו נהרג עליו, וביאר המגיד משנה שם, לפי שיש מקצת עכו"ם קבועים בעיר, וחשוב כמחצה על מחצה, ובהל' כ"ז כתב עוד טעם, לפי שאין דיני נפשות גרועים מיוחסין, ואין הולכים בהם אחר רוב אחד.   4.  הביאור בזה שצריך להחזיר את האבידה, כתב בקונטרס הספיקות (כלל ו' סי' ח' בדעת התוס' הרשב"א והרא"ה בסוגין), שמאחר שהאבידה לא באה לידי המוצא מדעת הבעלים, מעמידים אותה בחזקת מרא קמא של האסופי בצירוף הרוב של ישראל ומוציאים מיד המוחזק. ודוקא כשהמוחזק טוען שמא, כמו באבידה זו שהמוצא אינו יודע אם זה הוא ישראל, אבל כשהמוחזק טוען ברי אין מוצאין מידו אפילו שהרוב מסייע לחזקת מרא קמא.
מחצה על מחצה הרי הוא ישראל - למאי הלכתא?
אמר ריש לקיש: לנזקין,  5  ששנינו במשנה בבבא קמא (לז, ב) שור של ישראל שנגח לשור של גוי פטור, ושור של גוי שנגח לשור של ישראל, בין תם ובין מועד משלם נזק שלם. ושור של ישראל שנגח שור של ישראל, תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

 5.  כתב הרמב"ם (שם הל' כ"ו) וחייבים להחיותו ולפקח עליו את הגל בשבת, וכן כתב המחבר בשו"ע (אהע"ז סי' ד' סעיף ל"ד), ועיין ביאור הגר"א (שם ס"ק צ"ג). אבל הרמ"א שם כתב בשם יש אומרים, שסוברים שאין חייבים להחיותו אלא אם כן יש שם רוב ישראל, וכ"כ רש"י ותוס', והשיטמ"ק בשם הרא"ש והרשב"א. וכתבו התוספות ביומא (דף פה. ד"ה להחזיר), שכמו כן אין מחזירים לו אבידה, שאנו אומרים לו הבא עדים שישראל אתה. וכתב הר"ש במכשירין (פ"ב מ"ז) על פי תוספתא בסוף פרק א' שם, שנותנים עליו גם חומרי עכו"ם, שלא לעסוק בתורה, או אם קידש אשה ובא ישראל וקידש, תפסו גם קדושי שני.
והוינן בה: היכי דמי? באיזה אופן נדון כישראל לענין נזקין? אי נימא באופן דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה (שנגח שור של ישראל את שורו), שהוא הניזק, ודנים אותו כישראל, וחייב המזיק לשלם לו חצי נזק.
הרי לימא ליה, יכול הישראל לומר לו לניזק אייתי (הבא) ראיה דישראל את, ושקול! (קודם הבא ראיה שישראל אתה, ורק אחר כך תקבל את התשלום) כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה, שהרי מדובר באופן שהתינוק נמצא בעיר שהיא מחצה על מחצה, ויש ספק הוא אם הוא ישראל.
לא צריכא, שנחשב כישראל לענין נזקין באופן דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן (שורו נגח שור של ישראל), והניזק תובע ממנו נזק שלם לשור תם כדין שור של גוי שהזיק.
והשמיענו התנא, שפלגא (חצי) משלם ממה נפשך, שאם המזיק הוא גוי, חייב נזק שלם, ואם הוא ישראל חייב חצי נזק בתם.
ואידך פלגא (ועל החצי השני), אמר להו המזיק לניזק, כיון שיש ספק אם אני גוי וחייב לך עוד חצי נזק, או שאני יהודי ופטור, לכן אייתי (הבא אתה) ראיה דלאו ישראל אנא, ואתן לכון. שהרי הניזק הוא המוציא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.



הדרן עלך פרק בתולה נשאת





פרק שני - האשה שנתארמלה




מתניתין:


האשה שנתארמלה (שנתאלמנה) או שנתגרשה, ובאה לתבוע את כתובתה מבעלה או מיורשיו, היא אומרת: בתולה נשאתני והרי כתובתי מאתיים. והוא או יורשיו אומרים: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך  1 , וכתובתיך מנה  2 .

 1.  החתם סופר הסתפק בגוונא שטענו היורשים - "גרושה נשאך אבינו" ובכהאי גוונא הרי נפסלת לכהונה, ואינם נאמנים לפוסלה לכהונה. האם אמרינן שמכיון שאינם יכולים לפוסלה לכהונה אינם נאמנים אף לממון. או דילמא - פלגינן דיבורא, ונאמנים רק לעניין הממון ולא לענין האיסור.   2.  ומדובר ששטר הכתובה אבד, דאי לאו הכי, נעיין בשטר הכתובה כמה היה כתוב בו. וכתבו התוספות - שכששטר הכתובה בפנינו אינו נאמן לטעון אלמנה נשאתיך במיגו שהיה טוען פרוע, אפילו למאן דאמר שהטוען אחר מעשה בית דין ואמר פרוע נאמן, משום שמיגו במקום עדים הוא, שהרי השטר סותר את דבריו. ומיגו במקום עדים לא אמרינן. אך הר"ן כתב שלמאן דאמר שהטוען אחר מעשה בית דין נאמן, אכן יהיה הבעל נאמן לטעון אלמנה נשאתיך במיגו שהיה טוען פרוע, אפילו אי איכא עידי הינומא כנגדו. וכתב הב"ח שסבר הר"ן שעידי הינומא אינם בירור גמור, ולכן מהני מיגו כנגדם, אך לעולם לא מהני מיגו נגד עדים. ולפי באור זה, אפשר לומר שמודה הר"ן לתוספות, במקום דאיכא שטר הכתובה, דחשיב מיגו במקום עדים. כיון שהשטר נחשב כעדים אף לדעת הר"ן.
אם יש עדים, שיצאת האשה בשעת נישואיה בהינומא, וראשה היה פרוע כמנהג הבתולות שיוצאות מביתן לחופה ושערן פרוע  3 , כתובתה מאתים. אבל בלא עדים, הבעל נאמן  4 . ובגמרא יבואר.

 3.  הקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - והלא אף קודם החופה כבר הייתה אשת איש, ומדוע התירוה ללכת בגילוי ראש? ודקדק מדברי רש"י - שרק בזמן החופה היו מגלים את ראשה, וגם אז לא היו מגלים את כל הראש אלא רק "שערה על כתפיה", כלומר - לא את כל השער רק את קצהו. ודבר זה מותר מעיקר הדין, כמבואר ברמ"א (אורח חיים סימן עה') 4.  וכתב הרא"ש, שנאמן אפילו בלא שבועה, למרות שלכאורה מודה במקצת הוא, שהרי הודה שחייב לה מנה, מכל מקום כיון שיש בכתובה שיעבוד קרקעות, אין נשבעים עליה, משום שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות. אך הרמב"ם (בפרק ז' מאישות, הלכה כ"ה) פסק שכשהבעל קיים נשבע שבועת התורה, משום שהודה במקצת הטענה. והקשה עליו הראב"ד, והלא אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות? ותירץ על זה המגיד משנה - שאחר שתקנו הגאונים שכתובה נגבית אף מן המטלטלין, הרי יש כאן ג"כ כפירת מטלטלין, ולכן מתחייב שבועה. ומכל מקום הקשה המגיד משנה - שהרי אנן קיימא לן ש"הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום", ואם כן אין הבעל נאמן לומר פרוע על המנה שחייב בתור אלמנה, ונחשב אותו מנה כממון שאינו יכול לכפור, ובממון שאינו יכול לכפור מבואר בגמרא שנחשב כ"הילך", ואין נשבעים עליו? ויעויין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם הנ"ל, שיישב את הקושיות הללו.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף אם יעידו רק על חילוק קליות שהיה בנישואיה כדרך הבתולות, הוי ראיה.
ומודה רבי יהושע - במי שאומר לחבירו - שדה זו שאני מחזיק בה, של אביך היתה ולקחתיה הימנו. שהוא נאמן, אף בלא ראיה על קנייתו,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב