פרשני:בבלי:כתובות נד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נד ב

חברותא[edit]

ההוא דאמר להו  ארבע מאה זוזי מן חמרא - לברת בנדונייתה.
לסוף אייקר חמרא.
אמר רב יוסף: רווחא ליתמי, ואין אומרים שצריכים ליתן לה יין כשיעור שהיה שוה ביום הצוואה, אלא יתנו לה מדמי מכירת היין ארבע מאות זוז.
קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני (שהיתה מרבה לאכול).
אתו לקמיה דרבי יוחנן.
אמר להו: איזילו ואמרו ליה  91  לאבוכון דנייחד לה ארעא בצוואת שכיב מרע ובפני עדים - לצורך מזונה, שמא תסכים לכך, ואז לא יהיו חייבים במזונותיה, שהרי אפילו גבי כתובה עצמה שנינו שאם כתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה  92 .

 91.  אע"ג דלעיל (נב ב) אמרינן שנתחרט רבי יוחנן על מה שנתן עצה, ואמר: עשינו עצמינו כעורכי הדיינים, הכא אין בזה גנאי, כיון שהדבר תלוי בדעתה, אם תרצה לקבל את ייחוד הקרקע. תוס'.   92.  לישנא אחרינא כתב רש"י, שאז יהא כמחלק נכסיו על פיו, ונתן שאר הנכסים לבניו, והוו כמשעבדי, ואין הבנות והאשה נזונות ממשועבדים.
אתו לקמיה דריש לקיש, אמר להו: אדרבה, אם יעשה כך, כל שכן שריבה לה מזונות, שאין ייחוד קרקע זו - אלא להעדפה, שאם יתנו לה מזונות מצומצמין, תטול תוספת מקרקע זו. שודאי שלא נתכוין לשעבד קרקע זו למזונותיה, שהרי כל נכסיו משועבדים לכך.
אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי? אמר להו: זילו הבו לה מזונות ! ואי לא - מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו.
אתו לקמיה דרבי יוחנן. אמר להו: מה אעשה, שכנגדי (אנוש כערכי, וראוי לחלוק עלי) - חלוק עלי. אמר רבי אבהו, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: אם אמר הבעל: קרקע זו למזונות - אזי ריבה לה מזונות  93 . אבל אם אמר: קרקע זו במזונות - קצץ לה מזונות, שלשון "במזונות" משמע, בחוב מזונות שיש לי עליך, שקרקע זו תהא פרעון חובי.

 93.  תימה, דבמס' בבא מציעא (קד ב) מסיק דלא שנא אם אמר "לכתובתה", לא שנא אמר "בכתובתה", לגבי ההוא דאמר: הבו לה ארבע מאה זוזי לברת! ותירצו התוס', דדווקא הכא, לפי שהיא מוחזקת במזונות, אמרינן שכשאמר "למזונות" - ריבה לה מזונות. משא"כ התם - שאין הבת מוחזקת. אי נמי, התם לא הוה ליה למימר אלא "הבו לה ארבע מאה זוזי", ומדהוסיף ואמר "לכתובתה", משמע דעם של בעל קאמר דליהוי ארבע מאה זוזי. אבל הכא דצריך לפרש "למזונות" - יש לחלק. עיי"ש.



הדרן עלך פרק נערה שנתפתתה





פרק חמישי - אף על פי




מתניתין:


אף על פי שאמרו חכמים: בתולה אינה גובה אלא מאתים זוז בכתובתה, ואלמנה אינה גובה אלא מנה (מאה זוז).
בכל זאת אם רצה הבעל להוסיף לה בכתובתה אפילו מאה מנה, שיתן אותם לכשימות או יגרשנה - הרי זה יוסיף.  1 

 1.  ובגמרא יתבאר מה החידוש בזה.
ואם נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין (אחר האירוסין וקודם הנישואין), בין מן (לאחר) הנשואין, הרי זו גובה את הכל בין את עיקר הכתובה, ובין את התוספת שהוסיף לה משלו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין, הרי זו גובה את הכל.
אבל נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין: בתולה אינה גובה אלא מאתים זוז, והאלמנה מנה, אבל את התוספת אינן גובות.
ומשום שלא כתב לה הבעל את התוספת שהוסיף לה מדעתו אלא על מנת לכונסה, והרי לא כנסה.
רבי יהודה אומר:  2 

 2.  אף ששנינו: רבי יהודה "אומר", אין הוא מתיחס למחלוקת הקודמת, ומחלוקת חדשה היא בין רבי יהודה ורבי מאיר.
אם רצה הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו בלשון שובר: התקבלתי ממך מנה,  3  ואף שנמצא שאינו חייב לה אלא מנה.

 3.  א. יש לפרש בשני אופנים: האחד: מוחלת אני על מנה, והריני כאילו כבר התקבלתי אותו ממך, וכן נראה מדברי רש"י שכתב: "אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שטר". השני: שהוא לשון הודאת בעל דין, והיינו שהוא מועיל מדין "אודיתא" (ראה בקצות החושן סימן מ), וכן נראה בריטב"א על המשנה (נדפס לקמן נו א): "ואע"פ דידעי ודאי שלא נתקבלה, הודאתה זהו שוברה כאילו נתקבלה, ואינה צריכה לומר הריני כאילו התקבלתי". וביותר מבואר כן בפירושו לגמרא על ענין זה, ושם נראה שמבין הוא כן גם בדעת רש"י, (ראה דבריו בדף נו א על דברי הגמרא "טעמא דכתבה ליה"). ב. לאו דוקא "מנה" אלא כל סכום שיקבעו ביניהם.
וכן אם רצה הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל כותב לאלמנה שטר של מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז.
רבי מאיר חולק ואומר:
כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות
גמרא:
שנינו במשנה: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף:
תמהה הגמרא: פשיטא, מה חידוש יש בדבר, שאם רוצה הוא להתחייב לה כל הון שבעולם הרי הוא יכול!?
ומפרשינן: מהו דתימא: קיצותא עבדו רבנן (קיצבה עשו חכמים) לכתובה של בתולה שתהא מאתים בלבד ולכתובת אלמנה שתהא מנה בלבד - כדי שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף.  4 

 4.  כתב הר"ן: מכאן ראיה שיכול הוא לכתוב בכתובה "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך", כלומר, יכול הוא שלא להפריד בין העיקר ובין התוספת כלל, ולכתוב במקום מאתים זוז את כל הסכום כולל התוספת, כי אם תמצי לומר שאינו מותר אלא להוסיף את התוספת בנפרד מעיקר הכתובה, אם כן מה סלקא דעתין שיהא אסור, ומה בושה יש בדבר, וכי אילו אם רוצה הוא להתחייב לה משלו כל מה שירצה, אין הוא יכול?! אלא ודאי שהנדון הוא כשכותב סתם, ובזה היה מקום לומר שיש לחוש לכיסופא, כיון שלזו כותבים מוהר כזה ולזו מוהר כזה. וכן כתב הריטב"א, אלא שהוסיף בזה דברים, וז"ל: "ולפום האי פירושא הא דנקט: שלא לבייש את מי שאין לו, ולא קאמר: שלא לבייש את מי שאין לה, יש לומר דכולה חדא היא, והכי קאמר: שלא לבייש את מי שאין לו (לאבי האשה) נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה"; וכתב על זה ב"שיטה מקובצת", דברש"י במהדורא קמא מבואר בהדיא ד"שלא לבייש את מי שאין לו" היינו שלא לבייש את הבעל שאין לו להוסיף, וראה ב"שיטה מקובצת" במשנה בשם תלמידי רבינו יונה.
קא משמע לן, שאם רצה להוסיף הרי זה מוסיף!
שנינו במשנה: אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף:
מדייקת הגמרא: רצה "לכתוב" לה - דמשמע: שהוא מתנה מדעתו, ואין שם
, כתובה" עליה - לא קתני, אלא רצה "להוסיף" דמשמע: יש שם של "כתובה" גם על מה שהוא נותן מדעתו כמו על העיקר!  5 

 5.  פירש הריטב"א: ד"רצה לכתוב" משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו בדין כתובה, אבל השתא דקתני "מוסיף" משמע שנעשה טפל לכתובה, וכאילו הם דבר אחד, וכדאמרינן (סנהדרין ב א) "מוסיפין על העיר ועל העזרה", שקדושת התוספת כקדושת העיר, וכעין זה במאירי.
ונמצאת משנתנו מסייעת ליה לרבי איבו אמר רבי ינאי!
דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי:
תנאי כתובה דהיינו התוספת שהוא מתנה להוסיף לה  6  ככתובה דמי! ומבארת הגמרא: נפקא מינה:

 6.  כתב רש"י: "תנאי כתובה, תוספת שהוא מתנה להוסיף לה, וכן מזונות, וכל הנך דתנן בפירקין דלעיל"; (ובהמשך דברי הגמרא לא הזכיר רש"י אלא את התוספת). וכתב הר"ן על דברי רש"י: ונראה לי שמה שכתב "וכן מזונות" לא בא לומר שיהא שמן "כתובה", דאם כן היכי שקלינן וטרינן לעיל (נג א) מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא, והרי מחלה הכל! ? אלא ודאי כי קאמר רש"י "וכן מזונות", היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה, כגון: שבח, קרקע וזיבורית נוהגים במזונות, אבל לא שיהיו בכלל שם כתובה. והריטב"א הביא דברי רש"י והקשה עליו, וכתב: אלא הנכון דלענין תוספת איירי בלחוד, דעליה עסקינן השתא, וקרי ליה " (תנאי) כתובה" מפני שהוא דבר שמתנה מעצמו"; וראה עוד שם בדברי הריטב"א לענין הנדוניא שהכניסה לו.
א. למוכרת את "כתובתה" סתם, שאף תנאי הכתובה היא בכלל המכירה.
ב. ולמוחלת את "כתובתה" סתם, שהכל בכלל המחילה.
ג. ולמורדת על בעלה (מסרבת להישמע לו)  7  שפוחתין לה מכתובתה סכום מסוים בכל שבוע, ומלמדנו רבי ינאי שאם כלתה הכתובה - פוחתין לה גם מתנאי הכתובה.

 7.  שנינו במשנה לקמן סג א: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין; ובגמרא שם נחלקו אמוראים אם מורדת היא מתשמיש או ממלאכה.
ד. ולפוגמת  8  את התוספת, וכגון שאמרה: כבר התקבלתי מקצת ממנו, ובעלה טוען שהיא התקבלה את כל כתובתה, הרי זו לא תיפרע אלא בשבועה, וכמו הפוגמת את עיקר כתובתה.  9 

 8.  שנינו במשנה לקמן פו ב: הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה וכו', הפוגמת כתובתה כיצד: היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה; ומתבאר בגמרא שם (פו ב), ששבועה זו מדרבנן היא.   9.  כן פירש רש"י. ואם תאמר: הלוא משנה היא: היתה כתובתה "אלף זוז" והיא אומרת לא התקבלתי "אלא מנה", הרי שאף הפוגמת מן התוספת - פוגמת היא! ? זה אינו, שהרי יש לפרש שהיא אומרת התקבלתי מנה על חשבון עיקר כתובתי, ולא על חשבון התוספת. אבל התוספות ישנים דחו פירוש זה, שהרי אף הפוגם שטרו אין המלוה נפרע אלא בשבועה, נמצא שאין זה דין מסוים בכתובה אלא בכל חוב, ואין שייך לומר שהתוספת שם כתובה עליה ולכן מועילה פגימתה. והתוספות פירשו באופן אחר: איצטריך, דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה, אפילו אם היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר.
ה. ולאלמנה התובעת תוספת כתובתה בבית דין, שאין לה מזונות כמו התובעת את עיקר כתובתה בבית דין.  10 

 10.  כמבואר בגמרא לעיל נד א "אמר רב יהודה אמר שמואל, התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות".
ו. ולאשה העוברת על דת משה ויהודית שהיא מפסדת אף את התוספת.  11 

 11.  שנינו במשנה לקמן עב ב: ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית (שנהגו בנות ישראל, ואף על גב דלא כתיבא, רש"י), ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר וכו', ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וכו"'.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב