פרשני:בבלי:כתובות עז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עז א

חברותא[edit]

ומוסיפה הגמרא - אמר רב נחמן,  ונכפה (חולה במחלת הנפילה, שיש זמן מסויים שנופל פתאום לארץ) כמומין שבסתר דמי. כיון שיכולה להיזהר שלא לצאת לרחוב באותו זמן, ולא יודע לבעל על מום זה.
והני מילי, דקביע ליה זמן. שיש זמן קבוע שתוקף אותה החולי, ונזהרת שלא לצאת מביתה באותו זמן.
אבל אם לא קביע ליה זמן, אינה יכולה להסתיר את המום, וכמומין שבגלוי דמי. ובודאי ראה ונתפייס.
מתניתין:
האיש שנולדו בו מומין, ואשתו תובעת ממנו לגרשה, כיון שאינה יכולה לסבול את מומיו. ובגמרא נחלקו, האם מדובר כשהיו כבר קודם הנישואין או שנולדו לאחריהן, אין כופין אותו להוציא.
אמר רבן שמעון בן גמליאל - במה דברים אמורים במומין הקטנים. אבל במומין הגדולים, כופין אותו להוציא  158 . ובגמרא יבואר מהן מומין קטנים ומהן מומין גדולים.

 158.  ואף על פי שמוציאה בכפיה, חייב לה כתובה. כיון שמגרשה מחמת מום שנמצא בו. תוספות. אך דעת רבינו גרשום שאינו נותן לה כתובה.
גמרא:
שנינו "האיש שנולדו בו מומין ... ", רב יהודה תני "נולדו", דהיינו שנוצרו אחר הנישואין  159 .

 159.  ויש להקשות - מדוע אם נולדו מומין אחר הגירושין חייב לה כתובה, למה לא יאמר לה - "נסתחפה שדך", כמובא לעיל (עה א) כשנמצאו באשה מומין אחר הנישואין, שחייב הבעל לתת לה כתובה כיון ש"נסתחפה שדהו"? ופרשו התוספות - שרק כאשר הבעל בא לבטל את הקידושין בטענת מום, אזי שייך לומר "נסתחפה שדהו". אך כאן אין האשה תובעל לבטל את הקידושין, אלא רוצה להתגרש כדין. ובזה לא שייכת טענת "נסתחפה שדהו".
אך חייא בר רב תני - "היו", כלומר - שהיו קודם הקידושין אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתרצתה בהם.
ואומרת הגמרא - למאן דאמר שהמשנה מדברת כשנולדו בו המומין אחר הנישואין, ואפילו הכי אינו צריך להוציאה מחמתם  160 , כל שכן שאם היו המומין כבר קודם הנישואין, אינו חייב לה כתובה, דקסברה וקיבלה (ראתה את המומין והתרצתה בהם).

 160.  והטעם שאינה יכולה לתבוע גירושין - כיון שאשה ניחא לה בבעל כל דהו. כמבואר לעיל עה' ע"א. ועיין שיטמ"ק.
אך למאן דאמר שהמשנה מדברת כשהיו בו המומין קודם הנישואין, ואז אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתפייסה,
הני מילי כשהיו בה קודם הנישואין, אבל נולדו לאחר הנישואין, לא. וכופין אותו לגרשה. משום שאומרת - "איני יכולה לחיות עמו".
ומקשה הגמרא: תנן במשנתינו, "אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים במומין קטנים, אבל במומין גדולים, כופין אותו להוציא".
בשלמא למאן דאמר "נולדו", ואפילו אם נולדו אחר הנישואין אינו חייב להוציאה, היינו דשאני בין מומין גדולים לקטנים. כיון שבמומין גדולים יכולה לומר - "אין בכוחי לשאתם".
אלא למאן דאמר "היו", והסברא היא משום שראתה את המומין קודם הנישואין והתפייסה בהן, מה לי גדולים מה לי קטנים? הא לעולם סברה וקיבלה, ואפילו במומין גדולים אינו חייב להוציא!
ומשנינן: אף כאשר היו קודם הנישואין, יכולה היא לטעון "כסבורה היא שיכולה לקבל, ועכשיו אין יכולה לקבל  161  ".

 161.  הקשו התוספות, אם כן כל אחת תינשא לבעל מום, ותאמר אחר כך "כסבורה הייתי:. ", ויצטרך לתת לה כתובה? ותרצו - שבמקום שיש חשש הערמה אינה נוטלת כתובה.
וטענה זו יכולה לטעון רק במומין גדולים, ולא במומין קטנים.
חוזרת הגמרא לבאר את המשנה - ואלו הן מומין גדולים?
פירש רבן שמעון בן גמליאל: כגון ניסמית עינו, נקטעה ידו, ונשברה רגלו  162 .

 162.  דוקא יד אחת, או רגל אחת, אבל אם נקטעו שתי ידיו או שתי ידיו - לכולי עלמא יוציא. שכאילו עבר ובטל מהעולם. שיטמ"ק.
אתמר נאמרה מימרא בבית המדרש: רב אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן - הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. רבא אמר רב נחמן - הלכה כדברי חכמים, שאף במומין גדולים אינו חייב להוציא.
ומוכח מדברי רבי יוחנן, שרק במשנתינו הלכה כרשב"ג, ולא בכל מקום.
ומקשינן - ומי אמר רבי יוחנן הכי?!
והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו, הלכה כמותו! חוץ מדין ערב (המבואר בבבא בתרא קעג ב), וגבי המעשה שהיה בצידן (בגיטין עד א), וגבי דין ראיה אחרונה (בסנהדרין לא').
ומשנינן - אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. (נחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן, וסבר רב אבא בר יעקב בדעת רבי יוחנן - שרק כאן הלכה כרשב"ג).
מתניתין:
ואלו המומין שאם לקה בהן כופין אותו להוציא לכולי עלמא:
מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ,, והמצרף נחושת, והבורסי, כולם יבוארו בגמרא.
בין שהיו עד שלא נישאו, ובין משנישאו נולדו, מכיון שמומין אלו מסריחים ביותר. ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה שעל דעת כן נישאת, יכולה היא שתאמר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל".
וחכמים אומרים: אם התנה, מקבלת היא על כרחה. חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו. שיכולה היא לומר "עכשיו איני יכולה לקבל" לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו, לפי שכשהיא משמשת עמו הולכת וממיקה את בשרו. מה שאין כן באחרים השנויים במשנה, דבענין אחד הן עומדין, וכיון דסברא וקבילה ההיא שעתא, תו לא מצי למימר מאיס עלי  163 . (תלמידי הרבינו יונה).

 163.  ובגמרא לעיל שנזכרה סברת - "סבורה היא שיכולה לקבל", בהא גם חכמים מודים. כיון שלא התנה בפירוש קודם הנישואין. אך אפ התנה בפירוש סברו חכמים שלא שייכת סברא זו. ריטב"א.
מעשה בצידון, בבורסי אחד שמת, והיה לו אח בורסי, ורצה האח ליבם את אשת אחיו המת, אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר, "לאחיך הייתי יכולה לקבל אפילו שהיה בורסי, משום שמידותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו, ולך איני יכולה לקבל, שאיני חפצה בשאר מידותיך" (תלמידי הרבינו יונה).
גמרא:
מבארת הגמרא: מאי בעל פוליפוס?
אמר רב יהודה אמר שמואל: ריח החוטם.
במתניתא (בברייתא תנא - ריח הפה.
רב אסי מתני איפכא (ששמואל אמר "ריח הפה", ובמתניתא תנא - "ריח החוטם).
ומנח בה סימנא (שנזכור ששמואל הוא שאמר "ריח הפה") - שמואל לא פסיק פומיה מכוליה פירקין (פרק זה היה תמיד שגור בפיו. וכמו כן סבר שהמקמץ הוא ריח הפה).
" והמקמץ":
ומבארת הגמרא: מאי מקמץ?
אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים. (לצורך כביסה).
ומקשינן: מיתיבי, הלא שנינו בתוספתא - "מקמץ זה בורסי"?
והוינן בה: ולטעמיך, תיקשי לך מתניתין, ששנינו בה "המקמץ והמצרף נחושת והבורסי", ומוכח שהם שני דברים.
בשלמא מתניתין לא קשיא, כי אפשר לומר, כאן (היינו בורסי) בבורסי גדול. כאן (מקמץ) בבורסי קטן.
אלא לרב יהודה קשיא!?
ומשנינן: תנאי היא. (נחלקו בזה התנאים).
דתניא: "מקמץ" - זה בורסי.
ויש אומרים - זה המקמץ צואת כלבים. וכמוהו סבר רבי יהודה.
"והמצרף נחושת והבורסי":
מבארת הגמרא: מאי מצרף נחושת? רב אשי אמר: חשלי דודי. (מרדדי נחושת. וריחם נורא ואיום).
רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך נחושת מעיקרו. (כורה נחושת, ופניו שחורים תמיד ומכוערים. (תוספות רי"ד)).
תניא כוותיה דרבה בר בר חנה, "איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו".
אמר רב, האומר "איני זן ואיני מפרנס  164  " יוציא ויתן כתובה  165 .

 164.  ולעיל (סג ב) נחלקו הראשונים האם חייב אדם להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו. או דלמא, רק אם יש לו עבודה חייב לזון אותה. אך אינו חייב להשכיר את עצמו למלאכה.   165.  וכל זמן שאינו מוציא מוסיפים על כתובתה שלשה טרפיקין בשבוע. כמבואר לעיל סג ב.
אזל רבי אלעזר, אמרה לשמעתא קמיה דשמואל. (הלך רבי אלעזר, ואמר דין זה לפני שמואל).
אמר שמואל - "אכסוה שערי לאלעזר" (האכילוהו שעורים כבהמה. לפי שאין ממש בדבריו).
עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון  166 !

 166.  וכל זמן שאינו זן, מוסיפין על כתובתה כנ"ל. (תוס' שם).
ורב סבר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה  167 . ולכן אין טעם לכופו לזון. אלא כופין אותו להוציא.

 167.  כלומר, אינה יכולה לחיות עם בעל שאינו רוצה לזון אותה. כמו שאין אדם יכול לחיות עם נחש בסל אחד, שבודאי יכישנו. (על פי רש"י לעיל עב א).
כי סליק רבי זירא (כשעלה רבי זירא לארץ ישראל) אשכחיה (פגש את) לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה את דינו של רב משמיה דרבי יוחנן. אמר ליה - על דא (על דברים אלו) אכסוה שערין לאלעזר בבבל!
אמר רב יהודה אמר רב אסי, מדאורייתא אין מעשין (אין כופין לגרש) אלא לפסולות.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר - כגון, אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר.
אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו להוציא ולקיים פריה ורביה, כיון שיכול לקיים על ידי אשה אחרת.
ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה - כופין אותו לקיים מצות פריה ורביה.
תנן, שנינו במשנה: אלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס.
ומקשה הגמרא, מדוע לא שנה התנא גם את אלו שכופין להוציא, הנזכרים לעיל בדברי רב אסי ורב תחליפא?
בשלמא לרב אסי, שאין כופין להוציא אלא לפסולות, יש לומר שרק את אלו שכופין להוציא מדרבנן (דהיינו בעלי מומין) קתני.  168  אך אלו שחייבים להוציאם מדאורייתא (דהיינו פסולות), לא קתני.

 168.  הקשה הרא"ש - מדוע לא שנינו במשנה גם "שניות" שאיסורן מדרבנן, וכופין אותו להוציא רק מדרבנן? ותירץ - שבמשנה לא נכתבו אלא אלו שחייב לגרשן שלא מחמת פסולן.
אלא לדברי רב תחליפא בר אבימי, שכופין אף כדי לקיים מצות פריה ורביה, וכפיה זו מדרבנן היא (שהרי מדאורייתא יכול לישא אשה נוספת, אלא כפו אותו לגרש, כיון שכל זמן שהוא נשוי לה לא ירצה לקחת אשה אחרת. רש"י) ליתני במשנה גם - נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותו?
אמר רב נחמן: לא קשיא.
הא דאמר רב תחליפא שכופין את מי ששהה עשר שנים בלא ילדים, היינו רק כפיה במילי.
הא, בשוטי. התנא במשנה שנה רק את מי שכופין אותו להוציא את אשתו בשוטין.
מתקיף לה רבי אבא, והלא נאמר במשלי "בדברים לא יוסר עבד" (לעבד סרבן אין פונים במוסר דברים, אלא מיד מצליפים בו מכות נמרצות עד שישמע לאדונו), ואיך תועיל לנו כפייה במילי?
אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב