פרשני:בבלי:כתובות מח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות מח א

חברותא[edit]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כך דורשים מהמילים "שארה כסותה": לפום שארה - תן כסותה.  13 

 13.  פירש רשב"ם, דמכל מקום, אף רבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דאורייתא. דהכי איתא בסיפא דברייתא: מזונות מנין? אמרת ק"ו, ומה דברים שאין בהן קיום נפש - כך, דברים שיש בהן קיום נפש - על אחת כמה וכמה. דרך ארץ מנין? אמרת ק"ו, ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה, אינו רשאי למנוע ממנה, דברים שנישאת עליהם לכתחילה - אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה?! וכתבו, דלפי זה תימה הברייתא דלעיל, דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה, דמשמע דחיוב מזונות - תקנתא דרבנן היא, כמאן אתיא?
והיינו, שלא יתן לה לאשתו, לא בגדים של ילדה, שהם רחבים - לזקינה, לפי שקשה לה משאוי, ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים. וכן לא יתן של זקינה, שהם צרים יותר, לילדה, לפי שהיא צריכה בגדים רחבים, להתנאות בהם.
ומ"כסותה ועונתה" דורשים: לפום עונתה, לפי העונה, אם היא חמה או קרה - תן כסותה. והיינו, שלא יתן בגדים חדשים בימות החמה, מפני שהם חמים יותר מבגדים שחוקים. ולא יתן שחקים בימות הגשמים, לפי שבגדים חדשים חמים יותר.
תני רב יוסף: שארה - זו קרוב בשר. והיינו, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.
ואמרינן, שדברי רב יוסף - מסייע ליה לרב הונא.
דאמר רב הונא: האומר אי אפשי בתשמיש אלא כשאני בבגדי והיא בבגדה - יוציא ונותן כתובה.
שנינו במשנתינו: רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל וכו'.
מכלל דתנא קמא סבר שהני, שני חלילים ומקוננת - לא יתן!
היכי דמי?
אי דאורחה, שדרך בני משפחתה בכך, מאי טעמא דתנא קמא דאמר לא? ואי דלאו אורחה, מאי טעמא דרבי יהודה שאומר שצריך ליתן לה?
ומבארינן: לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה, שכך דרך בני משפחת הבעל, ולאו אורחה דידה (של בני משפחתה)  14 .

 14.  כך פירש רש"י. והקשו התוס', אם כן, אמאי נקט: לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת, הוה ליה למינקט: לא יפחות לה מדרכו! ואומר רבינו תם, דאורחיה דידיה, היינו שלזכרים, אפילו לעני שבישראל, אין פוחתין משני חלילין ומקוננת. אבל לנקיבות - יש שפוחתין. וקאמר ר' יהודה דלא יפחות לה משני חלילין, אע"ג דאם לא היתה נישאת שמא היו פוחתין לה, מכל מקום כיון דנישאת - לא יפחות לה, כמו שאין פוחתין לו. עיי"ש.
תנא קמא סבר: כי אמרינן שלמדים מהפסוק "בעולת בעל", שהאשה עולה עמו - ואינה יורדת עמו, הני מילי מחיים, וכגון אם הוא אומר שהיא תניק בעצמה את בנה, והיא אינה רוצה. ודרך בנות משפחתה להניק, אבל בנות משפחתו אינן מניקות בעצמן, אז אומרים שהיא עולה עמו, לדרגתו, ואינה מניקה. אבל לאחר מיתה - לא אומרים כך, ולכן אין צריך ליתן לה שני חלילים ומקוננת.
ורבי יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה אומרים שעולה עמו, ולכן צריך ליתן לה כדרך שנוהגים במשפחתו.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כרבי יהודה.
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה, ואינו יכול יותר לנהל את ביתו ולפרנס את משפחתו, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין (בלבוש וכסות) את אשתו, ובניו ובנותיו, ודבר אחר (ולהלן יתבאר מהו דבר אחר).
אמר ליה רבינא לרב אשי, מאי שנא מקרה זה, שנשתטה, מהא דתניא: מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות מנכסיו שהשאיר, הדין הוא שבית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא את בניו ובנותיו, ולא דבר אחר?!
אמר ליה: ולא שאני לך בין ההולך למדינת הים, שיוצא לדעת הוא, למי שנשתטה, שיוצא שלא לדעת הוא?!  15 

 15.  בקצוה"ח (סי' שנ"ח) הקשה, אמאי אין דין זה תלוי ביאוש שלא מדעת? הרי התוס' במס' בבא מציעא (גבי ההיא דמרי בר איסק, דף כ"ב ע"א) כתבו, שאף שמרי הסכים למה שאכל מר זוטרא, מכל מקום כיון שבשעה שלקח לא ידע בעל הבית, הוי חסרון מצד יאוש שלא מדעת. ואם כן, היה צריך להיות כך גם כאן, דאף שאנו יודעים שמסתמא ניחא ליה שיזונו, מכל מקום הוי יאוש שלא מדעת! (ובאמת הש"ך חולק על התוס', וס"ל דאם לא סירב, מותר לכו"ע). ועיי"ש בקצוה"ח מה שתירץ.
הרי ודאי שיש חילוק ביניהם. שזה שהלך למדינת הים, הרי היה יכול לצוות לפני שיצא, שיפרנסו את אשתו ובניו ובנותיו. וכיון שלא ציוה, גילה בדעתו שאינו רוצה לפרנסם. ולכן, אשתו, שנתחייב לה בתנאי כתובה, נשתעבדו נכסיו לפרנסתה. אבל בניו ובנותיו - לא.
מה שאין כן בזה שנשתטה, הרי יצא מן העולם שלא מדעת, ומסתמא היה נוח לו שייזונו אשתו ובניו ובנותיו, ולכן מפרנסין אותם  16 .

 16.  עיי' בתוס' שדנים היאך מדובר בשני מקרים אלו, האם זן אותם קודם לכן, או לא.
מאי "דבר אחר"?
רב חסדא אמר: זה תכשיט (בשמים שהנשים מתקשטות בהם)  17 .

 17.  והא דאמרינן לקמן (ע"א ע"ב): פוסקין קישוטין לאשה, היינו כל זמן שהוא עמה, כדי שלא תתגנה עליו. תוס'.
רב יוסף אמר: זו צדקה  18 .

 18.  הר"ן מביא בשם הרמב"ם, דמי שנשתטה, בית דין פוסקין עליו צדקה כמו שראוי ליתן. והקשה עליו הר"ן, מנליה להרמב"ם, דמה שאמר מר עוקבא שמי שנשתטה וכו' "ודבר אחר" - היינו צדקה, אולי כוונתו כמו שביאר רב חסדא בברייתא דהכא, דדבר אחר - היינו תכשיט! ? והכסף משנה (בסוף הלכות נחלות) כתב, דכיון שיש לנו אומדנא דניחא ליה בתכשיט, מסתמא שניחא ליה גם בצדקה, דדרך בני אדם לתת צדקה. ועוד, שממונו של אדם משועבד לעשות בו צדקה. עיי"ש.
ואמרינן: מאן דאמר שאין נותנין לה תכשיט, אף שהיא מתנוולת על ידי כך שאין נותנין לה, כל שכן שאין נותנין צדקה מנכסיו.
ואילו מאן דאמר שצדקה אין נותנין, אבל תכשיט - יהבינן לה, ואף על פי שלא ציוה כן, אנן סהדי דלא ניחא ליה דתינוול. אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים, ומתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו.
ותמהינן: דווקא לפי כבודו קוברין אותה - ולא לפי כבודה, ואף אם כבודה רב יותר? והרי אף למאן דאמר שאינה עולה עמו לאחר מיתה, על כל פנים אינה יורדת עמו!
ומבארינן: אימא: לא רק לפי כבודה קוברין אותה, אלא אף לפי כבודו, אם הוא רב יותר. והא קא משמע לן רב הונא, שעולה עמו ואינה יורדת עמו - ואפילו לאחר מיתה.
אמר רב מתנה, האומר בשעת מיתתו: אם מתה אשתו, לא תקברוה מנכסיו - שומעין לו. שכיון שהוא מת בחייה, והיא גובה כתובתה, אינו חייב לקברה. כדתנן לקמן (צה ב): יורשיה יורשי כתובתה - חייבין בקבורתה.
ומקשינן: מאי שנא כי אמר כך, דאמרינן דנפלי נכסי קמי יתמי, ואין מוטל עליהם לקברה, הרי כי לא אמר כך נמי, סוף סוף נכסי קמי יתמי רמו מדין ירושה, והרי ודאי שלא מוטל עליהם לקברה!
אלא, כך אמר רב מתנה: האומר על עצמו: אם מת הוא - לא תקברוהו מנכסיו, אלא מן הצדקה, אין שומעין לו  19 . משום שלאו כל הימנו שיעשיר את בניו על ידי שלא יצטרכו להוציא הוצאות על קבורתו - ויפיל את עצמו על הציבור.

 19.  הגמ' במס' סנהדרין (מ"ו ע"ב) מסתפקת אם קבורה משום בזיונא, דהיינו, שלא יתבזה לעין כל, או משום כפרה, דהיינו שהטמנה זו, שמורידים ומשפילין אותו - כפרה היא לו. ונפקא מינה אם אדם אומר שלא יקברוהו, שאם קבורה משום כפרה, הרי אדם זה לא בעי כפרה. ואף אם יקברוהו, לא תהיה לו בזה כפרה. אבל אם משום בזיוני, לאו כל כמיניה, שהרי בזיון הוא לקרוביו! וכתבו התוס' במס' בכורות (נ"ב ע"ב, ד"ה באין), דאין להביא ראיה מהכא, דאמרינן שאם אמר שלא יקברוהו מנכסיו - אין שומעין לו, שבאמת רוצה הוא שיקברוהו, אלא שמתכוין להפיל עצמו על הציבור, ולהעשיר את בניו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב