פרשני:בבלי:כתובות נז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות נז א

חברותא[edit]

אירכס כתובתה (אבדה לה שטר כתובתה)!
אתו רב אויא ואשתו לקמיה דרב יוסף.
אמר להו רב יוסף: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל על משנתנו:
זו ששנינו במשנתנו: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואפילו במקום שאין התנאי קיים - הרי זו בעילת זנות, מפני שלא סמכה דעתא של האשה:
דברי רבי מאיר הם, ולשיטתו אכן הוא הדין אם אבד שטר כתובתה, אף על פי שיכולה היא לגבות בלא שטר כיון שהכתובה תנאי בית דין היא, מכל מקום כיון דלא סמכא דעתה, כי היא חוששת שמא יאמר "פרעתי", הרי בעילתו בעילת זנות.
אבל חכמים אומרים: משהא אדם את אשתו אפילו שתים ושלש שנים  1  בלא שטר  2  כתובה, ואין הם חוששים לסברת "לא סמכה דעתא", והלכה כמותם.

 1.  "שתים ושלש שנים" לאו דוקא, אלא אפילו יותר, אלא שדיברו בלשון בני אדם, תוספות.   2.  נתבאר על פי הריטב"א.
אמר ליה אביי לרב יוסף: והא אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו!?  3 

 3.  פירש רש"י: בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. והקשה הריטב"א: והרי לא שייך לשון גזירה אלא בדבר שהוא אסור משום גזירת דבר אחר, ואילו כאן בכתובה אין זו גזירה משום דבר אחר! ? ותירץ: "דהכא נמי צד גזירה איכא קצת, דגזר היכא דתנאו בטל אטו היכא דתנאו קיים", (וראה מה שתמה עליו רבינו עקיבא איגר בדרוש וחדוש, ובמה שביאר). וצריך לפרש, דגם כשנאבד שטר הכתובה הוא משום אותה גזירה, שאם לא כן לא היה לנו לאסור להשהות את האשה בלא שטר כתובה.
מששמע רב יוסף כן, אמר לרב אויא: אי הכי שהלכה כרבי מאיר, זיל כתוב לה, לך וכתוב לאשתך כתובה חדשה.
כי אתא רב דימי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא:
מחלוקת דרבי יהודה ורבי יוסי בפוחת לבתולה ממאתים זוז ולאלמנה ממנה - בברייתא שהובאה לעיל נו ב, שרבי יהודה סובר אם לא כתבה לו התקבלתי, ואמרה על פה אין התנאי קיים, ורבי יוסי סובר, שאפילו בעל פה התנאי קיים - אינו אלא בתחלה.
אבל בסוף שכבר זכתה בחיוב הכתובה, לדברי הכל - ואפילו לרבי יוסי - אינה מוחלת  4  בעל פה אלא אם כן תכתוב שובר,  5  ומפרש לה ואזיל מאי "תחלה" ומאי "סוף".

 4.  מלשון הגמרא משמע שלרבי יוסי מועלת אמירתה בעל פה מדין מחילה ולא מדין הודאה (ראה בזה בהערות שבמשנה), וראה היטב בריטב"א מה שכתב כאן בסוגיא.   5.  כי רק בתחלה שעל מנת כן היא נכנסת לביאה היא מוחלת בלב שלם, אבל בסוף שכבר זכתה בכתובה, אמירתה לאו כלום עד שתכתוב שובר, ריטב"א בהבנת רש"י.
ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו בין בתחלה ובין בסוף מחלוקת, שאפילו בסוף סובר רבי יוסי שיכולה היא למחול בעל פה!
אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן (לי פירש רבי יוחנן), דאנא (רבי יוחנן) ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי (איננו חלוקים), כי:
מאי "בתחלה" דקאמר רבי יהושע בן לוי שבו בלבד הוא שנחלקו: היינו תחלת חופה.
ומאי "סוף" דקאמר רבי יהושע בן לוי שבו לא נחלקו ולכולי עלמא אינה מוחלת: היינו סוף ביאה.
כלומר: לפי שיטתו של רבי יהושע בן לוי: מחלוקתם היא מתחלת חופה ועד סוף חופה, אבל אם כבר בא עליה - לא.  6 

 6.  רש"י.
וכי קאמינא אנא: בין בזו ב"תחילה" ובין בזו "בסוף" מחלוקת, היינו:
"תחלה" היינו תחלת חופה, ו" סוף" היינו: סוף חופה דהיא תחילת ביאה כלומר: שהיא קודם ביאה,  7  ונחלקו בין בזו ובין בזו, אבל ב"סוף" של רבי יהושע בן לוי דהיינו סוף ביאה, לעולם לא נחלקו שאינה מוחלת, וכרבי יהושע בן לוי.

 7.  כן משמע מלשון רש"י; אבל לכאורה אפשר לפרש ד"סוף חופה" היינו תחילת ביאה כפשטות לשון הגמרא, ואין מודה רבי יוסי אלא בסוף ביאה.
כי אתא רבין, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא באופן אחר מדברי רב דימי:
מחלוקת דרבי יהודה ורבי יוסי לבסוף, אבל בתחלה, דברי הכל - ואפילו רבי יהודה מודה שהיא - מוחלת ואפילו בעל פה!
ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו - בין "בתחלה" ובין "בסוף" - מחלוקת.
אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא (רבי יוחנן) ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, כי:
מאי "לבסוף" דאמר רבי יהושע בן לוי שנחלקו בה: היינו סוף חופה.  8 

 8.  כלומר, ובתחלת ביאה, וכדמוכח מהמשך הדברים.
ומאי "תחלה" דרבי יהושע בן לוי שלא נחלקו בה, אלא לכולי עלמא מוחלת היא: תחלת חופה.
וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת:
"תחלה" היינו תחלת ביאה, ו" סוף" היינו סוף ביאה.
אמר רב פפא:
אי לאו דאמר רבי אבהו (אם לא שהיה אומר רבי אבהו):
לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי; אני לא נוח לי בכך לומר שרבי יוחנן ורבי יהושע לא נחלקו, ואילו רב דימי ורבין נחלקו בהבנת דברי רבי יהושע בן לוי; אלא:
הוה אמינא (הייתי אומר):
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אכן פליגי בביאור מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי ושלא כדברי רבי אבהו -
ורב דימי ורבין הוא דלא פליגי כיצד אמר רבי יהושע בן לוי, כי:
מאי "סוף" דקאמר רבין אליבא דרבי יהושע בן לוי שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי: היינו סוף חופה שהיא תחילת ביאה, אבל בתחילת חופה לכולי עלמא הרי היא מוחלת, ואילו לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת.
ומאי "תחלה" דקאמר רב דימי אליבא דרבי יהושע בן לוי שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי: היינו תחלת ביאה שהיא סוף חופה, אבל בסוף ביאה לא נחלקו שאינה מוחלת; ואילו לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת.  9 

 9.  נמצא לפי דעת רבי יהושע בן לוי: בתחלת חופה לדברי הכל הרי היא מוחלת בעל פה, ובסוף ביאה לכולי עלמא אינה מוחלת בעל פה, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בסוף חופה שהיא תחילת ביאה, וזה מתבאר מדברי רב דימי ורבין כאחד. ולפי דעת רבי יוחנן: מתחלת חופה ועד סוף ביאה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי.
מאי קא משמע לן רב פפא בדבריו, והרי סוף סוף אמר רבי אבהו שלא נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ולא בא רב פפא לחלוק עליו!?
ומפרשינן: הא קא משמע לן רב פפא:
דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו (עדיף לומר שחלוקים שני אמוראים בסברא שזה אומר הדין הוא כך וזה אומר שהדין הוא כך), ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא (ולא לומר שנחלקו שני אמוראים בדבריו של אמורא אחר, אם הוא אמר כך או אחרת)!
כלומר: אם שמעת שתי לשונות, לפי לשון אחד נחלקו שני אמוראים בדין מסוים זה אומר שהדין כך וזה אומר שהדין כך (וכפי שלדעת רב פפא נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן), ושמעת גם לשון אחרת שלא נחלקו אמוראים בדין אלא שאמורא אחד אומר: כך אמר פלוני והשני אומר: כך אמר פלוני, (וכפי שלדעת רבי אבהו נחלקו רב דימי ורבין בדעת רבי יהושע בן לוי כיצד הוא אמר), בחר לך את הלשון הראשון, כי לפי הלשון השני נמצא שאחד מהם משקר, ואילו לפי הלשון הראשון בסברא הוא שנחלקו ואין כאן שקר.  10 

 10.  כתב רש"י את הסברא בזה: כי כאשר נחלקים שני אמוראים אליבא דאמורא אחר, שהאחד אומר: כך אמר פלוני והשני אומר: כך אמר פלוני, נמצא שהאחד מהם משקר, אבל כאשר נחלקים שני אמוראים בדין או באיסור והיתר, כל אחד מהם הרי הוא אומר שכך מסתבר, ואין כאן שקר, שכל אחד ואחד מהם אומר את סברת עצמו, זה נותן טעם להתיר וזה נותן טעם לאסור, האחד מדמה דבר לדבר באופן אחד, והשני מדמה באופן אחר, ויש לומר שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם, כי לפעמים שייך טעם זה ולפעמים שייך טעם זה, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. והריטב"א הוסיף: ואע"ג שנחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי (רבי יהודה ורבי יוסי) במה נחלקו, התם נמי בסברא הוא שנחלקו, "שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם, אלא שאומר כל אחד מהאמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו בו התנאים.
מתניתין:
נותנין לבתולה זמן שנים עשר חודש עד שתכנס לחופה, מיום שתבעה הבעל - לאחר שקידשה ולא קבעו זמן לנישואין  11  - להינשא.  12  וזאת, כדי לפרנס את עצמה בזמן זה בתכשיטין.

 11.  ריטב"א ומאירי. וכשם שנותנין לאשה זמן שנים עשר חודש, כך נותנין לאיש זמן שנים עשר חודש - אם האשה תבעה אותו להנשא - כדי לפרנס את עצמו בצרכי סעודה וחופה.   12.  א. ענין התביעה של האיש ושל האשה הוא תביעה להנשא, וכפי שמשמע בברייתא שהובאה בגמרא לקמן בעמוד ב "המארס את הבתולה, בין שתבעה הבעל והיא מעכבת, ובין שתבעה היא והבעל מעכב, נותנין לה שנים עשר חודש משעת תביעה", ומשמע שהוא או היא תובעים להנשא והיא או הוא מעכבים, וכן פירשו הרמב"ם והמאירי את דברי המשנה. ואולם לשון רש"י הוא: "נותנין לבתולה זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה; לפרנס את עצמה, בתכשיטין", ומשמע שהתביעה היא לפרנס את עצמה בתכשיטין, ולפי זה תביעת האשה היא, שיכין הבעל צרכי סעודה וחופה; אבל בשיטה מקובצת ביאר שאין רש"י חולק על הביאור שנתבאר, ואין הוא והיא צריכין תביעה רק על הנישואין; ולשון רש"י בתחילת המסכת הוא: "נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין". ב. לדעת רש"י, הזמן שנותנים לאיש הוא כדי להכין צרכי סעודה וחופה, אבל הרא"ה ביאר בעמוד ב על הברייתא: ובין שתבעה היא נותנין לה שנים עשר חודש, ואע"פ שלא אמרו שנים עשר חודש אלא לקשט את עצמה, אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס את עצמה", ובפשוטו גם במשנה מבאר הוא כן. ולשון הברייתא "נותנין לה שנים עשר חודש" משמע, שגם בתבעה היא הזמן הניתן הוא לה כדי שתפרנס את עצמה, ולא לו כדי להכין צרכי סעודה וחופה, וצריך תלמוד. ג. נחלקו הראשונים, אם הזמן שנותנים לאנשים הוא בבתולה שנים עשר חודש ואפילו היה הוא אלמן ולאלמנה שלשים יום ואפילו היה הוא בחור, או שהדבר תלוי בו, שאם היה בחור נותנים לו שנים עשר חודש, ואם היה אלמן שלשים יום, ראה ברמב"ם פרק י מאישות בריטב"א ברא"ש בר"ן, ובטור ושולחן ערוך סימן נו.
ולאלמנה מן הנשואין  13  אין נותנין אלא שלשים יום בלבד כדי לפרנס את עצמה בתכשיטין,  14  כיון שהאלמנה אינה טורחת כל כך בתכשיטין, שהרי כבר יש לה מנישואיה הקודמין.

 13.  תוספות יום טוב, ולשון הר"ן הוא: אלמנה "בעולה", ולאו דוקא הוא.   14.  בפשוטו שלשים יום של אלמנה הוא משעת תביעה כמו שנים עשר חודש של בתולה, ואולם הב"ח סימן נו הבין בדעת רש"י שאין נותנין לה אלא שלשים יום משעת אירוסין, ראה בזה בהערות בעמוד ב גבי בוגרת.
הגיע זמן שנים עשר החדשים מאז שתבעה הבעל  15  ולא נישאו הנשים להם,  16  הרי הנשים אוכלות משלו משל הבעל, וכן נותן הוא להם כסות ופרנסה.

 15.  נתבאר על פי לשון רש"י ב א ד"ה הגיע זמן; ובשולחן ערוך סימן נו פירש: הגיע זמן שנתנו לאיש.   16.  ובלבד שהיה הבעל המעכב, ומבואר בגמרא לעיל ב ב, שאע"ג שהקרי הוא "נישאו" דהיינו הנשים (הכתיב הוא "נשאו" כדמוכח מדברי התוספות שם), אין זה אלא משום שמתחלה דיבר התנא על הנשים, ולכן המשיך ודיבר עליהן, אבל עיקר הכוונה היא שלא נשאו האנשים את הנשים משום שהם היו מעכבים.
ואוכלות הנשים בהגעת הזמן בתרומה אם היה הבעל כהן והיא ישראלית.  17 

 17.  רש"י; ומשום שכשהיא בת כהן הרי היא אוכלת בתרומה מכח אביה הכהן.
רבי טרפון אומר: אם היתה בת כהן שנתקדשה לכהן  18  שמותרת היא בתרומה -

 18.  כן מבואר בגמרא לקמן נח א.
נותנין הבעלים לה בשביל מזונותיה לאחר הגעת הזמן  19  - אם ירצו - את הכל (את כל מזונותיהן) מן התרומה, וכשיגיעו ימי טומאתה שאינה יכולה לאכול תרומה, תלך תטרח ותמכור את התרומה ותקנה בהם חולין.  20 

 19.  כן מבואר בגמרא לקמן נח א.   20.  בברייתא לקמן נח א מתבאר, כי לפי שיטת רבי טרפון אין נותנין לה תרומה (שהיא זולה מן החולין) בשיעור מספיק שתוכל לקנות בהם חולין (שהם יקרים מן התרומה) כדי מזונותיה בימי טומאתה, אלא נותן לה אותה כמות של תרומה כפי שהיה צריך ליתן לה אילו היה נותן לה חולין, ואף על פי שכשהיא מוכרת את התרומה בימי טומאתה אין היא יכולה לקנות בדמים אלו חולין כדי מזונותיה.
רבי עקיבא אומר: מחצה נותן לה חולין כדי שיהיה לה לאכול בימי טומאתה, ומחצה בלבד הוא נותן לה תרומה.
היבם אינו מאכיל את מי שהיא שומרת יבם שלו בתרומה.
עשתה ששה חדשים - מתוך שנים עשר החדשים שנקבעו לה - בפני הבעל דהיינו שהיה עדיין חי, וששה חדשים בפני היבם אחר שמת הבעל -
ואפילו עשתה את כולן בפני הבעל, ורק חסר יום אחד שעשתה בפני היבם  21  -

 21.  לשון רש"י הוא: או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם, אע"ג דרובא בפני הבעל, סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו. עוד כתב רש"י: והוא הדין אם נתחייב נמי בחייו לא אכלה משמת (הבעל), דקנין הבעל פקע, אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו. והתוספות (נדפס לקמן נח א ד"ה ואפילו) חולקין עליו וסוברים, שאם הגיע הזמן בחיי הבעל הרי זו אוכלת אפילו אחר שמת, "מדקתני ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת", ומראיות אחרות.
או שעשתה כולן בפני היבם חסר יום אחד שאותו עשתה בפני הבעל -  22 

 22.  א. בריטב"א מבואר שרש"י גורס במשנתנו "או כולן בפני היבם" ותו לא. ב. פיסקא זו נראית מיותרת, ובגמרא יתבאר לשם מה שנאוה.
בין כך ובין כך הרי זו אינה אוכלת בתרומה.
זו - שאמרנו שלאחר הגעת הזמן בת ישראל שנתקדשה לכהן אוכלת בתרומה - משנה ראשונה היא!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב