פרשני:בבלי:כתובות צ ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צ ב

חברותא[edit]

לפיכך תנא נמי ברישא: הראשונה קודמת לשניה, ולא שנינו: אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה.
שנינו במשנה: נשא את הראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא, שניה ויורשיה (הגובים חוב של כתובה) קודמין ליורשי הראשונה (הגובים "כתובת בנין דכרין"):
ומבארת הגמרא: שמע מינה ממשנתנו תלת, שלש הלכות:
א. שמע מינה: אין אומרים ש"כתובת בנין דכרין" נגבית רק כאשר זכות זו ניתנת לכל היורשים, וכגון שמתו שתי הנשים קודם למות הבעל, שנוטלים אלו ואלו "כתובת בנין דכרין" -
אלא אפילו אם מתה רק אחת בחייו שיש רק לבניה זכות בירושה כדין "כתובת בנין דכרין", ואילו אשה אחת מתה במותו (אחר מותו) של בעלה, שיורשיה באים לגבות כתובת אמן מכח חוב של האב, ולא מדין ירושת האב -
יש להן ליורשי האשה שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין" שהיא ירושה, ולא חיישינן לאינצויי (אין חוששים למריבה בין בני שתי הנשים), שמא יאמרו בני האשה השניה: לא תטלו אתם בירושת אבינו מכח דין "יורשים", יותר מאשר אנחנו.
ומפרשת הגמרא ממאי? מהיכן יש ללמוד דין זה ממשנתנו?
מדקתני במשנתנו: שניה ויורשיה "קודמים" ליורשי ראשונה, דמשמע: אם אין בירושה אלא כדי כתובת האחת, אז יגבו יורשי השניה את כתובת אמן, ולא יורשי הראשונה.
הרי רק מיקדם הוא דקדמי, דין קדימה בעלמא ליורשי השניה כשאין בנכסים כדי שתי הכתובות, הא איכא, אבל אם יש בנכסים כדי כתובות שתי הנשים - שקלי (נוטלים) יורשי הראשונה בירושה כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", למרות שיורשי השניה אינם זכאים לכך, ואין אנו חוששים למריבה עם יורשי זו שמתה במותו.  1 

 1.  כתבו התוספות: הא איכא שקלי, מדקתני לשון "קודמין", דהוה ליה למימר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי ראשונה, וראה עוד שם.
ב. ושמע מינה עוד ממה ששנינו: שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה, דמשמע: אם היה בנכסים כדי שתי הכתובות, יטלו יורשי הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואף שהגבילו חכמים תקנה זו שלא יטלו "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש שם "מותר דינר" לקיים דין ירושה דאורייתא:
ומזה אתה למד: כתובה של אשה שמתה אחרי בעלה הנגבית בתורת חוב מנכסי יורשי האב נעשית "מותר" לחברתה היא כתובת הבנין דכרין; כלומר: אף אם אותו "מותר דינר" משועבד הוא לכתובת אשה אחרת, חשוב הוא "מותר דינר", וזכאים יורשי האשה המתה ל"כתובת בנין דכרין".
והטעם בזה הוא, משום שבני שתי הנשים עושים מצוה בירושתם לפרוע את חובת אביהן לבני בעלת חוב הכתובה, והיא היא ירושתם; ונמצא שמתקיימת נחלה דאורייתא וחלוקה שוה בין היורשים באותם נכסים הנגבים על ידי יורשי בעלת חוב הכתובה.
ומפרשת הגמרא: ממאי, מנין אנו מדייקים מן המשנה שכשיש בנכסים כדי שתי הכתובות בלבד - מקבלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואין צריך שיהא בנכסים דינר נוסף מעבר לשתי הכתובות, כדי שיתקיים באותו דינר ירושה דאורייתא, והרי אפשר שאף אם יש בנכסים כדי לשניהם אין נוטלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש מותר דינר מעבר לשתי הכתובות?
מדלא קתני במשנתנו - שמשתמע ממנה שאם יש כדי שתי הכתובות יטלו בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" - שדין זה הוא דוקא: "אם יש שם מותר דינר".  2 

 2.  א. ביארו התוספות, שאף על גב שבעיקר דין המשנה דהיינו "שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה" אין צריך מותר דינר, שאין שייך זה אלא לענין הדיוק מן המשנה דמשמע שאם יש בנכסים כדי שתי הכתובות נוטלים בני הראשונה, מכל מקום היתה צריכה המשנה לשנות "אם יש שם מותר דינר"; וראה תוספת ביאור בדבריהם ב"פני יהושע". ובפשוטו כוונתם היא, שתשנה המשנה: "בני השניה קודמין לבני הראשונה אם יש שם מותר דינר", ואף שלענין הקדימה אין צריך מותר דינר, מכל מקום הדיוק אינו אלא כשיש שם מותר דינר, ואולם אי אפשר לפרש כן, שהרי אם יש שם מותר דינר שוב לא שייך קדימה לשניה, שהרי אלו ואלו נוטלין כתובת אמן, (ודוחק לומר בכוונתם: "אם יש שם מותר דינר ממטלטלין" שאינם משתעבדים לכתובה). ובהכרח שכוונתם לומר, שתכתוב המשנה את הדין המשתמע מן הדיוק בהדיא, ותכתוב בדין זה שהוא דוקא "אם יש שם מותר דינר". ב. כתב הרא"ש בסימן ב, שאם היתה כתובת האשה שמתה בחייו סך אלף זוז, וכתובת זו שמתה אחריו בסך תשע מאות זוז, וירושת האב היתה בסך אלף זוז, אין אומרים שיטלו בני החיה את כתובתם, ואת המאה הנותרים יטלו בני המתה כחלק מ"כתובת בנין דכרין" שלהם, ואף שיש כאן מותר דינר היינו אותן תשע המאות שנטלו בני החיה, "כיון דאי הוו שקלי - בני המתה - כתובת אמן, מיעקרא נחלה דאורייתא, כי לא היה שם מותר דינר, אף על פי שפרעו כתובת השניה לית כאן כלל כתובת בנין דכרין, כיון שלא היה שם מותר דינר יתר על כתובת אמן".
ג. ושמע מינה עוד ממשנתנו ששנינו: שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה:
כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי (אין לטרוף מנכסים משועבדים שביד אחרים בשביל "כתובת בנין דכרין"), היות וזכות "כתובת בנין דכרין" הינה ירושה ("ירתון תנן"), ולא חוב הנגבה מנכסים משועבדים ("יסבון תנן").
דאי סלקא דעתין "כתובת בנין דכרין" טרפה ממשעבדי כי היא נגבית בתורת חוב ("יסבון תנן") ולא בתורת ירושה, אם כן ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה (יבואו בני הראשונה ויטרפו את מה שגבו בני השניה),  3  שהרי בני הראשונה הם, וחובם קדם לחוב בני השניה.  4  מתקיף לה רב אשי:

 3.  הקשה בספר "הפלאה", והרי יתירה מכך היתה צריכה הגמרא להקשות, למה קודמין בני השניה לראשונה, והרי אם "יסבון תנן", כיון שאמם קדמה יטלו הם תחילה, ובהכרח ש"ירתון תנן", וממילא נדע שלא טרפה ממשעבדי! ? וראה שם מה שכתב בזה; ומדברי הר"ן והריטב"א נראה, שאכן הבינו כן את קושיית הגמרא, ראה שם, וראה היטב ב"פני יהושע".   4.  א. לכאורה צריך ביאור עיקר הנידון אם כתובת בנין דכרין טרפא ממשעבדי, שהרי בהכרח שלא הוריש האב קרקעות ליתומים, שאם לא כן בלאו הכי אי אפשר לטרוף ממשועבדים, וכיון שכן הרי אין כאן "מותר דינר", והניחא לתנא קמא במשנה הבאה שאף דינר מטלטלין נעשה מותר, משכחת לה בדינר מטלטלין, אבל לרבי שמעון שם שרק דינר מקרקעי נעשה מותר, איך משכחת לה! ? וביאר רבינו עקיבא איגר (ראה דבריו כאן, ולעיל נב ב), היות ואף אם לא יגבו את כתובת הבנין דכרין אין כאן ירושה דאורייתא, שוב ממילא אין צריך "מותר דינר", שהרי בין כך ובין כך אין כאן נחלה דאורייתא, (וראה עוד לעיל נב ב בדבריו), וכן כתב בספר הפלאה ריש דף צא א, וראה עוד שם. ואין ליישב שאכן למאן דאמר "יסבון תנן" אין צריך "מותר דינר", ומשום שהרי חוב הוא, וכשם ששאר חובות האב אינם צריכים "מותר דינר" כך חוב זה, זה אינו, שהרי משנה היא לקמן שצריך "מותר דינר", ואילו הנידון אם "ירתון תנן" או "יסבון תנן" היא מחלוקת אמוראים לעיל נה א ולא נחלקו על המשניות. ב. עוד כתב רבינו עקיבא איגר (כאן), שהוכחת הגמרא היא רק באופן שיש בנכסים כדי כתובת הראשונה ועוד דינר אחד שיישאר לבני השניה, שאז אכן תיקשי: למה לא יגבו בני הראשונה את כתובתם, ואותו מותר דינר שיגבוהו בני השניה תתקיים בו נחלה דאורייתא בפריעת כל היורשים את חוב הכתובה של אביהם ש"כתובה נעשית מותר"; אבל אם אין שם מותר דינר מעבר לכתובת הראשונה, אין יכולים בני הראשונה לגבות, שהרי לא נפרע במותר הדינר חוב של אביהם, ואין כאן נחלה דאורייתא. (ובפשוטו נראה מדבריו, שאפילו אם גבו כבר בני השניה את חובם, ושוב חזרו בני הראשונה וטרפו מהם, אף בכי האי גוונא צריך שישאר בידם מותר דינר) ; ורעק"א הוסיף שם דברים לבאר את ראיית הגמרא גם למאן דאמר "כתובה אינה נעשית מותר לחברתה", ויובאו דבריו בהמשך הסוגיא בהערות. ולמדנו מדבריו, שאף אם "יסבון תנן" - ו"כתובת בנין דכרין" היא פריעת חוב - יש לדון ש"כתובה נעשית מותר לחברתה"; ואין אומרים: לא תהא הכתובה לבני החיה שהיא חשובה נחלה דאורייתא עדיפה מן הכתובה לבני המתה, שאם בפריעת חוב מתקיים נחלה דאורייתא, הרי אף בפריעת "כתובת בנין דכרין" היא מתקיימת; וכדבריו משמע פשטות סוגייתנו, והטעם בזה הוא על פי הנראה מהגמרא לעיל נב ב, שלכולי עלמא "כנחלה שויוה רבנן", ומטעם זה אין זוכים בנות ב"כתובת בנין דכרין", ראה שם; (ואולם ראה מה שנכתב בזה בהערות לקמן על דברי רש"י צא א ד"ה ואנא ידענא).
ממאי, מנין לך להוכיח את כל זאת ממשנתנו!? והרי:
א. דלמא לעולם אימא לך: אחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת בנין דכרין כדי שלא יבואו לריב ביניהם.
ומאי הוא זה ששנינו: שניה ויורשיה "קודמין" ליורשי ראשונה, דמשמע קדימה בעלמא ואולם לא נפקע זכותם של בני הראשונה אם נותרו נכסים בירושה לאחר גביית בני השניה, ואשר מלשון זה באנו להוכיח ש"אחת בחייו ואחת במותו" יש להן "כתובת בנין דכרין" -
לא כאשר הבנת שבני השניה קודמים ביחס ל"כתובת בנין דכרין" של בני הראשונה, אלא יורשי השניה קודמין ביחס לנחלה של יורשי הראשונה קתני, שאם נותר בירושה אחר גביית יורשי השניה, יטלו אף יורשי הראשונה עם יורשי השניה נחלה שוה בשוה במותר הירושה. אבל דין "כתובת בנין דכרין אכן לא קיים כאן כלל.
וכי תימא אם אין המשנה עוסקת בקדימה ל"כתובת בנין דכרין", אלא בקדימת השניה ויורשיה לנחלת יורשי הראשונה, הרי אין משמעות כלל בענין זה לעובדה שהם "יורשי הראשונה", שהרי אין הם באים לירש מכח היותם בני אמם, אלא מכח היותם יורשי המוריש שהוא האב בלבד, ואם כן: שניה ויורשיה קודמין ל"יורשי הראשונה" - למה לי!?
איידי דתנא: "שניה ויורשיה", תנא נמי: "ליורשי הראשונה", כלומר: היות ולגבי כתובת השניה אנו מתיחסים לבניה כ"יורשיה", שהרי מכחה הם באים ליטול את כתובתה, כך גם לגבי הנחלה ליורשי האב מן הראשונה אנו מתיחסים כ"יורשי הראשונה", ואף שעיקר כוחם בנחלה היא מחמת היותם יורשי האב בלבד.
מוסיף רב אשי ומקשה:
ודקאמרת להוכיח ממשנתנו, שכתובה נעשית מותר לחברתה, מדלא שנינו בהדיא שיש שם מותר דינר - דלמא לעולם אימא לך: אין כתובה נעשית מותר לחברתה.  5 

 5.  כתבו התוספות, שבדחיית הגמרא לראיה לדין הראשון נדחתה ממילא הראיה ממשנתנו לדין השני, ולא היתה צריכה הגמרא לדחות באופן אחר.
והכא  6  הוא דאיכא מותר דינר (משנתנו כשיש שם מותר דינר) ואף שלא שנתה זאת המשנה כאן, הרי שנויה היא לקמן צא א  7  "היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן".  8  מבארת הגמרא: ודין אחת בחייו ואחת במותו אם יש לבני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין", או דחיישינן לאינצויי, מחלוקת תנאי היא.  9 

 6.  ראה מה שכתב בביאור לשון הגמרא "והכא הוא דאיכא", בהגהות רבי אלעזר משה זצ"ל.   7.  כן פירש רש"י; ולדבריו חסר קצת העיקר מן הספר. ומדברי הריטב"א נראה שהוא מפרש, כי היות ואין אנו צריכים למותר דינר אלא לענין הדיוק שבמשנתנו, ולא לעיקר הדין השנוי במשנתנו (וכמבואר בהערה לעיל בשם התוספות), אם כן אין ראיה כל כך ממה שלא הזכירה המשנה שאין הדיוק נכון אלא כשיש שם מותר דינר; ולדבריו מתבאר היטב לשון הגמרא "והכא הוא דאיכא מותר דינר", והיינו שכאן באופן שאנו מדייקים מן המשנה אכן מיירי כשיש מותר דינר, אבל עיקר דין המשנה אינו כשיש שם מותר דינר.   8.  הסוגיא אינה מתיחסת להוכחת הדין השלישי מן המשנה, שכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי כי "ירתון תנן", שאם לא כן למה קודמין בני השניה לראשונה, אדרבה יטלו בני הראשונה תחילה - אם "יסבון" תנן, (וראה היטב מה שכתבו התוספות לעיל נה א ד"ה יסבון תנן). ובפשוטו הוכחה זו נדחית ממילא לפי מה שדחתה הגמרא ש"כתובה אינה נעשית מותר לחברתה", שהרי משנתנו עוסקת כשאין שם אפילו כדי שתי הכתובות, שאם לא כן אין שייך קדימה, ואם כן בני הראשונה אינם יכולים ליטול קודם לשניה היות ואין מותר דינר שאינו נגבה לכתובה של השניה, ודינר זה שהוא של כתובה הרי אינו נעשה מותר, (אלא שמכל מקום יש הוכחה, שהרי אם יהיה שם דינר מטלטלין שאינו משתעבד לכתובה, שוב יגבו בני הראשונה מן הקרקעות קודם לשניה, ואילו במשנתנו סתמא קתני). ואולם רבינו עקיבא איגר ביאר לעיל שהוכחת הגמרא לדין השלישי היתה גם למאן דאמר כתובה אינה נעשית מותר, וז"ל: ולמאן דאמר "אין כתובה נעשית מותר", הקושיא (היינו ראיית הגמרא מדלא טרפי בני שניה מן הראשונה) בהיפוך דאם ליכא מותר דינר לטרפה הראשונה (תטרוף הראשונה), כלומר: שלפי מאן דאמר "כתובה נעשית מותר", היתה הראיה מאופן שיש שם מותר דינר, וכפי שנתבאר לעיל בהערה ; ואילו למאן דאמר "אין כתובה נעשית מותר", הקושיא היא בדוקא כשאין שם מותר דינר, כיון דאם יגבו בני שניה נמי לא יקויים נחלה דאורייתא, והוי כמו בלקוחות (היינו למאן דאמר "יסבון תנן" ו"כתובת בנין דכרין" טרפא ממשעבדי, אף על גב שאין מותר דינר ביד היתומים, וכפי שנתבאר לעיל בהערה), דהא כתובה לא נעשית מותר". ביאור דבריו: למה קודמים בני השניה אדרבה יקדמו בני הראשונה כיון שאין מותר דינר, שהרי אף אם לא יגבו בני הראשונה אלא בני השניה נמי לא תתקיים נחלה דאורייתא, כיון שכתובה אינה נעשית מותר והיינו שאין בזה קיום נחלה דאורייתא, והיות וכל המעכב לגביית בני הראשונה הוא אי קיום נחלה דאורייתא, ונחלה זו בין כך ובין כך לא תתקיים, אם כן קודמין בני הראשונה, וזה דומה לטריפה ממשעבדי אף שאין שם מותר דינר, כיון שבלאו הכי אין שם מותר דינר; וכל זה הוא דוקא בשאין שם מותר דינר, אבל אם יש שם מותר דינר, כיון שאם לא יגבו בני הראשונה אלא בני השניה הרי ישאר שם מותר דינר לקיום נחלה דאורייתא, ואילו אם יגבו בני הראשונה, הרי יטלו את מותר הדינר בני השניה, ובזה הרי אין קיום נחלה דאורייתא, ולכן יטלו בני השניה ולא בני הראשונה, (ודברי רעק"א הם באופן ששתי הכתובות שוות). ולכאורה לשונו "לטרפה הראשונה" אינו מדוקדק, כי בני הראשונה לעולם לא יגבו יותר מבני השניה, שהרי אם פקחים הם בני השניה, יאמרו לבני הראשונה: מוחלים אנו על כתובת אמנו, ושוב ממילא לא תקחו אף אתם, שהרי בכך תתבטל נחלה דאורייתא, והבה נחלוק את כל הירושה שוה בשוה; וכך היה לו לומר: למה קודמין בני השניה, לא יקדם לא זה ולא זה ויחלקו הכל בשוה. וצריך לומר שסובר רעק"א שאם ימחלו בני הראשונה לאחר מיתת אביהן, לא תתבטל כתובת בני הראשונה, כי זה דומה למרובין בשעת מיתה ונתמעטו, שיש בנכסים דין "כתובת בנין דכרין".   9.  כתב רש"י: תנאי היא אי שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין אי לא, בפשוטו כוונתו שנחלקו תנאים בסברת "אתי לאינצויי", ואולם ראה מה שכתב בעל שיטה מקובצת בביאור דברי הגמרא ובלשון רש"י זה.
דתניא:
מי שהיה נשוי שתי נשים, והיתה כתובתה של האחת גדולה משל חברתה, ומתו שתי הנשים אחת - זו שכתובתה מרובה - בחייו, ואחת - זו שכתובתה מועטת - במותו, ואין בנכסים יותר מכדי שתי הכתובות:
בן ננס אומר: יכולין בני הראשונה (זו שמתה ראשונה) לומר לבני השניה: אתם, היות ובני בעלת חוב אתם, ואינכם באים לגבות מדין "כתובת בנין דכרין", הרי כשתיטלו את הכתובה מדין חוב מתקיימת בכתובתכם ירושה דאורייתא שאנו ואתם פורעים מן הירושה את חוב אבינו -
ולכן: טלו כתובת אמכם הקטנה וצאו מן הירושה, כי את מותר הירושה ניטול אנו מדין "כתובת בנין דכרין", שהרי יש כאן "מותר דינר" בנכסים שגביתם לפרעון חובכם. (ועיין ברש"י שביאר כי בהכרח מדובר כאן שאין מותר דינר מלבד שתי הכתובות).
רבי עקיבא אומר:
כבר באותה שעה שמת הבעל בחייה של השניה, ושוב לא יגבו בניה "כתובת בנין דכרין", קפצה לה הנחלה  10  מלפני בני הראשונה מלהיות "נחלת כתובת בנין דכרין" להם לבדם -

 10.  א. ראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר בדרוש וחדוש לבאר לשון "כבר קפצה נחלה", וראה גם בספר "הפלאה". ב. לשון "נחלה" האמור כאן על כתובת בנין דכרין, מורה שתנא זה סובר "ירתון תנן".
ונפלה הנחלה להיות נחלה דאורייתא כשאר ירושה ואף לפני בני השניה, שיטלו בה אף הם שוה בשוה עם בני הראשונה (לאחר שיגבו בני השניה את חוב כתובת אמן); כלומר: בטלה מכאן "כתובת בנין דכרין", היות ויורשי השניה אינם זוכים ב"כתובת בנין דכרין".
מאי לאו, האם לא, בהא קא מיפלגי בן ננס ורבי עקיבא? דמר בן ננס - סבר: אפילו אחת בחייו ואחת במותו, יש להן "כתובת בנין דכרין"
ומר - רבי עקיבא - סבר: אחת בחייו ואחת במותו, אין להן "כתובת בנין דכרין",
וזה הוא שאמר רבי עקיבא: מיד באותה שעה שמת הבעל בחיי השניה, והתברר שלא יזכו בני השניה ב"כתובת בנין דכרין", בטלה מכאן דין "כתובת בנין דכרין".
אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי (מצאתי את חכמי הישיבה כשהם יושבים ואומרים) לדחות את הפירוש הזה בברייתא:
דכולי עלמא בין לבן ננס ובין לרבי עקיבא: אחת בחייו ואחת במותו יש להן לבני הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואילו היה שם "מותר דינר" מעבר לשתי הכתובות, אכן לדעת כולם היו זכאים יורשי הראשונה ל"כתובת בנין דכרין" -
אלא שברייתא זו הרי עוסקת באופן שאין שם מותר דינר, שהרי אומרים בני הראשונה לבני השניה: טלו כתובת אמכן "וצאו", כי יותר אין לכם מה לירש שהכל ניטול בכתובת אמנו -
והכא בכתובה האם היא נעשית מותר לחברתה, והוא הדין למותר דינר המשועבד לבעל חוב אם נעשה הוא מותר ל"כתובת בנין דכרין" הוא דקמיפלגי.
מר - בן ננס - סבר: כתובה נעשית מותר לחברתה, והוא הדין לבעל חוב; והיות ויש כאן מותר דינר שנגבה בכתובת השניה, הרי שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין".
ומר רבי עקיבא - סבר: אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב,  11  והיות ואין כאן מותר דינר אחר, לכן אין גובים בני הראשונה את כתובת אמן.

 11.  כתב הריטב"א: מה שאמרו "והוא הדין לבעל חוב" מסברא בעלמא הוא, ולא שיש על כך ראיה מן המשנה.
והיינו שאמר רבי עקיבא: כבר בשעה שמת האב בחיי השניה, ומותר ירושתו הלוא תינתן לאשה השניה בכתובתה, ונמצא מותר הדינר הנצרך ל"כתובת בנין דכרין" משועבד לכתובה, לכן אין זוכין בני הראשונה ב"כתובת בנין דכרין".
ואמינא להו אנא (ואמרתי להם אני) רבה - לרבנן דבי רב:
במותר דינר המשועבד לבעל חוב כולי עלמא - בן ננס ורבי עקיבא - לא פליגי, דהוי מותר, כי אף באותו דינר שנפרע לבעל החוב נתקיימה ירושה דאורייתא, שאלו ואלו עושים בו מצוה לפרוע בו את חוב אביהם, וזו היא ירושתם.
כי פליגי - בן ננס ורבי עקיבא - רק בכתובה אם נעשית היא מותר, ומשום שאת הכתובה הרי נוטלים היורשים בני השניה בעצמם, ואין הם פורעים חוב אלא נוטלים בתורת גביית חוב, ולא מתקיימת כאן ירושה דאורייתא המתחלקת שוה בשוה בין היורשים בתורת ירושה.  12 

 12.  א. לשון רש"י בביאור החילוק שבין חוב לכתובה, הוא: בבעל חוב כולי עלמא לא פליגי דהוה מותר, הואיל והשטר יוצא על כולם, נמצאו כולם פורעין, והיא נחלה שלהן שעשו בהן מצות פריעת חוב אביהם; כי פליגי בכתובה וכו', רבי עקיבא סבר לאו כשאר חוב דמי, כיון דאינהו גופייהו קא שקלי, והלכך הנך בני שניה מקבלין ולא פורעין, נמצא שאין כאן נחלה דאורייתא ; והריטב"א כתב בשם רש"י: ורבי עקיבא סבר אינה כשאר חוב, לפי שיכולין בני השניה לומר: אנו הרי המוציאין שטר חוב והנפרעין, ואין כאן עלינו מצות פריעת בעל חוב, ונמצא שאין כאן נחלה דאורייתא. ב. ראה תשובת רבינו עקיבא איגר חלק א סימן קפ"ה (הובא בליקוטים כאן) שתמה בזה, כיון שבשעת מיתת האב קודם מיתת אשתו השניה שהיא היתה בעלת החוב הנוטלת מן היורשים, הרי היה כאן מותר דינר, ואם כן אף שמתה אחר כך יש להם "כתובת בנין דכרין"! ? וראה שם שמפרש באופן אחר.
מתקיף לה רב יוסף על הפירוש שפירשנו בטעמו של רבי עקיבא שהוא משום שאין כאן מותר דינר לקיים בו נחלה דאורייתא:
אי הכי זו שלמדנו בברייתא "רבי עקיבא אומר: כבר קפצה נחלה", דמשמע שבטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין" אינו בדקדוק, שהרי לדבריך אינו כן, כי אילו היה שם "מותר דינר" הרי אף רבי עקיבא היה מודה שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין", ואם כן: "אם יש מותר דינר הרי הם נוטלים, ואם לאו אינם נוטלים" - מיבעי ליה למימר!?  13 

 13.  תמה ב"פני יהושע": וכי למה לו לרבי עקיבא לומר "אם יש שם מותר דינר", והרי כל הענין אינו מדבר אלא בשאין שם מותר דינר, וכל דברי בן ננס על זה הענין הוא, וזה הוא שאמר "וצאו", וכמו שנתבאר לעיל! ? וראה שם מה שביאר.
אלא אמר רב יוסף: באחת בחייו ואחת במותו קא מיפלגי, וכאשר סברנו בתחילה לפרש את מחלוקתם של בן ננס ורבי עקיבא, ואם כן לדעת רבי עקיבא אכן "כבר קפצה נחלה" מבני הראשונה ובטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין".  14 

 14.  לפי דברי רב יוסף סוברים הן בן ננס והן רבי עקיבא ש"כתובה נעשית מותר לחברתה", שהרי אם אין כתובה נעשית מותר לחברתה למה סובר בן ננס שגובין בני הראשונה את כתובת אמן, ורבי עקיבא הרי לא בזה הוא שנחלק עליו. אלא דלא משכחת לה - לדעת רבי עקיבא - לדין זה, כיון שבלאו הכי אין "כתובת בנין דכרין" כדי דלא ליתי לאינצויי, אך ראה מה שכתב בזה רש"י במהדורא קמא, ובמה שכתב בזה הרש"ש.
והני תנאי - בן ננס ורבי עקיבא החולקים בדין "אחת בחייו ואחת במותו" - כי הני תנאי שנחלקו אף הם בדבר!
דתניא:
נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא, (היינו "אחת בחייו ואחת במותו") -
באין בניה של זו השניה לאחר מיתה של אמן, ונוטלין כתובת אמן, ואילו בני הראשונה אינם זכאים ל"כתובת בנין דכרין" ואפילו אם היה שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אלא חולקים את שאר הירושה שוה בשוה עם בני הראשונה, (הכי סלקא דעתין לפרש).
רבי שמעון אומר: אף בני הראשונה זכאים ליטול כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", ולכן:
אם יש מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, הרי אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן.
ואם לאו שאין שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אין בני הראשונה נוטלין כנגד כתובת אמן, אלא חולקין בני שתי הנשים בשוה את כל מה שנותר לאחר גביית בני השניה את כתובת אמם.
מאי לאו בהא קא מיפלגי:
דמר - רבי שמעון - סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין".  15 

 15.  פירוש: אבל כתובה אינה נעשית מותר לחברתה לכולי עלמא, ולכן אף לרבי שמעון לא יטלו בני הראשונה אלא אם יש שם מותר דינר, רש"י במהדורא קמא. ולפי זה מה שאמרו "והני תנאי כי הני תנאי" היינו דבענין "אחת בחייו ואחת במותו" אכן הני תנאי כי הני תנאי, אבל אין הם הולכים בשיטה אחת, שהרי בין לבן ננס ובין לרבי עקיבא כתובה נעשית מותר לחברתה, ואילו לדעת תנא קמא ורבי שמעון כתובה אינה נעשית מותר לחברתה, שיטה מקובצת.
ומר - תנא קמא - סבר: אחת בחייו ואחת במותו, אין להם "כתובת בנין דכרין", ולכן אף אם יש שם מותר דינר לא יטלו בני הראשונה כנגד כתובת אמן.  16 

 16.  בשיטה מקובצת הביא בשם תלמיד הרשב"א שכתב, שלא הקפידה כאן הגמרא לפרש תחילה את דברי תנא קמא (וכדרך שעשתה הגמרא בכל האוקימתות) ; וראה מה שכתב בזה בעל ה"שיטה מקובצת".
דוחה הגמרא: לא כאשר פירשת את מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, דפליגי בדין "אחת בחייו ואחת במותו" וכפלוגתת בן ננס ורבי עקיבא!
אלא דכולי עלמא - תנא קמא ורבי שמעון - סברי, שאחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין" כשיש שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב