פרשני:בבלי:כתובות סז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות סז ב

חברותא[edit]

וכן יתום ויתומה  שבאו לינשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש:
תנו רבנן: יתום שבא לישא אשה, שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה, וכל כלי תשמישו. ואחר כך משיאין לו אשה,
שנאמר (דברים ט"ו) "די מחסורו אשר יחסר לו" - "די מחסורו" זה הבית. "אשר יחסר" זה מטה ושלחן. "לו" זו אשה  46 .

 46.  וכן הוא דרך ארץ, שקודם יבנה לו אדם בית ואחר כך יקח אשה. כמבואר בסוטה (מד' ע"א) - לימדה תורה דרך ארץ, שקודם יבנה בית, ואחר יטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, ונצבה בשדה מלאכתך לך, ואחר ובנית ביתך". הכן בחוץ מלאכתך - זה בית, ועתדה בשדה לך - זה כרם. ואחר ובנית ביתך - זו אישה. ועיין מהרש"א.
וכן הוא אומר (בראשית ב) "אעשה לו עזר כנגדו". ומוכח ש"לו" משמעו אישה.
תנו רבנן: "די מחסורו" אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אך אתה מצווה לתת לו את כל "אשר יחסר לו",  47  אפילו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו, אם היה רגיל בכך קודם שנעשה עני  48 .

 47.  נחלקו הפוסקים, האם חיוב "די מחסורו" מוטל על כל אדם ואדם או רק על קופה של צדקה. ועיין בבית יוסף (יו"ד ר"נ ד"ה והעני) 48.  כתבו הגאונים - שרק בעני שעדיין לא התפרסם בעניותו צריך לתת לו סוס לרכב ועבד לרוץ כמו שהיה רגיל, כדי שלא תתפרסם עניותו. אך אם התפרסם לכל שהעני, אינו נוטל אלא כשאר העניים. ועיין שיטמ"ק.
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין  49 .

 49.  הקשה היעב"ץ - מתי היה אותו מעשה, הרי ידוע שהלל היה בתחילה עני מרוד, המתפרנס מן הצדקה, ואז ודאי שלא היה לו כסף לקנות סוס, ואחר כך שנעשה נשיא, היאך זילזל בעצמו לרוץ לפניו, והלא נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואם כן מתי היה אותו מעשה? ותירץ - שהלל גר בתחילה בבבל, ושם היה עשיר, ואז היה אותו מעשה, ואחר כך כשעלה לארץ ישראל העני, ושוב העשיר כשנהיה לנשיא. ובקובץ שיעורים כתב - שהיה כבר נשיא, ומדובר במקום שלא הכירוהו, ולכן יכל לזלזל בעצמו.
תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי, ליטרא בשר בכל יום.
ומקשינן: ליטרא בשר, מאי רבותא?
אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות, שדמיהם יקרים.
ואיבעית אימא, בליטרא מעות היו קונים לו בשר ממש (ולא עופות). והיינו, שהיה הבשר מאד ביוקר.
רב אשי אמר: באמת היו נותנים לו משקל ליטרא בשר. ובכל זאת היה רבותא בדבר - כיון שהתם, כפר קטן היה, ולא יכלו למכור את שאריות הבשר, ובכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה (בכל יום היו שוחטים בהמה שלמה בשביל לספק לו את ליטרת הבשר שהיה רגיל לה, והיה הבשר הנשאר נפסד). ההוא עני דאתא לקמיה דרבי נחמיה, וביקש ממנו לפרנסו.
אמר ליה רבי נחמיה, במה אתה סועד?
אמר לו, בבשר שמן ויין ישן.
אמר לו רבי נחמיה: רצונך ש"תגלגל" תנהג עמי באכילת עדשים,  50  כדרך שאני נוהג, שאוכל אני עדשים?

 50.  ומדייק המאירי - שאין אדם מחוייב לתת לעני יותר ממה שאוכל הוא עצמו, אפילו אם היה העני רגיל ליתר מכך.
גלגל עמו בעדשים, ומת.
אמר רבי נחמיה - אוי לו לאדם זה, שהרגו נחמיה.
ומקשינן: אדרבה, "אוי לו לנחמיה, שהרגו לזה", מיבעי ליה, היה צריך רבי נחמיה לומר, שהרי מחמת הצעתו שיגלגל עמו בעדשים הוא מת, והאשמה במותו מוטלת עליו!?
ומשנינן: אלא, משום כך אמר רבי נחמיה שאוי לו לאדם זה, שהוא בעצמו אשם במותו ולא רבי נחמיה - איהו, האדם ההוא אשם במותו, היות דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.  51  ההוא גברא עני, שהיה ניזון מן הצדקה, דאתא לקמיה דרבא, שבא לבקש צדקה ממנו.

 51.  דוקא בפינוק מוגזם אמרינן "לא איבעי ליה לפנוקי נפשיה", אבל סוס לרכב וכו' אם הוא עשיר יכול לפנק את עצמו. מהרש"א.
אמר לו רבא: במה אתה סועד?
אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן.  52 

 52.  וכתב המהרש"א, שאיש זה לא היה מורגל תמיד בתרנגולת פטומה, דאם כן, לא הוה ליה לפנוקי נפשיה, כדלעיל. אלא היה סועד בזה כעת מחמת צורך מיוחד, כגון לבריאותו. וכן מדוייק מהמשך הגמרא - "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - שלכל אחד ואחד הקב"ה מספק פרנסה לפי מצבו באותו זמן. וכיון שהיה חולה באותו זמן, סיפק לו הקב"ה תרנכולת פטומה ויין ישן.
אמר ליה, ולא חיישת לדוחקא דציבורא (האם אינך חושש לדוחק הציבור, שיצטרכו לתת לך אוכל יקר כל כך)?
אמר לו: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! (וכי אוכל אנכי מן הציבור?! הלא הקב"ה הוא המאכיל אותי!).
דתנינא על דברי הכתוב בספר תהלים (קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו". "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו".
מלמד הכתוב שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו.
אדהכי, אתאי אחתיה דרבא, דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן (עוד הם מדברים, והגיעה אחותו של רבא לבקרו, אחר שלא ראתה אותו שלש עשרה שנה, והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן).
אמר רבא: מאי דקמא? (מהו דבר זה שבא לפנינו, הלא סימן משמים הוא).
אמר לו רבא: נענתי לך (דיברתי אליך יותר מדי), קום אכול.
תנו רבנן: מי שאין לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, נותנין לו לשום הלואה, כדי שלא יתבייש לקחת, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה (אין גובים ממנו את ההלואה), דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה.
ומקשינן: היאך נותנים לו לשום מתנה, הא לא שקיל (הרי אינו רוצה להתפרנס מן הצדקה)?
אמר רבא: כוונת חכמים - לפתוח לו לשום מתנה, ואם אינו רוצה ליטול, נותנים לו הלואה  53 .

 53.  ואף לדעת חכמים, אין נפרעים ממנו את ההלואה, רק שרבנן סברי שמצוה לפתוח לו לשם מתנה בתחילה, אף על פי שאנו יודעים שאינו רוצה להתפרנס. ואילו רבי מאיר סבר, שאם אינו רוצה להתפרנס, מיד פותחים לו לשם הלואה. ונראה דבקראי פליגי - רבי מאיר סבר, כיון שכתוב בפסוק בתחילה "העבט תעביטנו", ואחר כך "נתון תיתן לו", לכן פותחים בתחילה לשם הלואה. ואילו רבנן סברו - כיון שקודם "העבט תעביטנו" נאמר "פתח תפתח את ידך", שהוא לשון מתנה, לכן פותחים לשום מתנה תחילה. ועיין עוד ברד"ל.
ואם יש לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, ומסגף את עצמו ברעב כדי שיתנו לו - נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין ממנו.
ומקשינן: אם חוזרין ונפרעין הימנו, מה הועלנו בנתינה, הרי תו, שוב לא שקיל, וימות ברעב?
אמר רב פפא: חוזרים ונפרעים מנכסיו לאחר מיתה.
רבי שמעון אומר: מי שיש לו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, אין נזקקין לו. וימות ברעב.
ואם אין לו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, אומרים לו "הבא משכון, וטול", כדי שתזוח דעתו עליו, ויחשוב שהלוו לו כדרך שאר בני אדם. ובאמת לא יתבעו ממנו את ההלואה.
תנו רבנן: נאמר בתורה (דברים ט"ו פסוק ז - ח) "כי יהיה בך אביון ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".
וביארו חכמים: "העבט" - זה שאין לו, ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה, שנותנים לו לשום הלואה, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה.
"תעביטנו" - זה שיש לו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, שנותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה. דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא מן הצדקה, אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים "תעביטנו"
- דברה תורה כלשון בני אדם  54 .

 54.  חכמים אלו, הוא רבי שמעון הנזכר לעיל. ורק בסוגיין סבר "דיברה תורה כלשון בני אדם", כיון שלא היה נראה לו לדרוש את הפסוק במי שיש לו, כיון שלשון "די מחסורו", משמע שאין לו. אבל במקום שיש אפשרות לדרוש מודה רבי שמעון דדרשינן, ולא אמרינן "דיברה תורה כלשון בני אדם".
ואגב שהובאו דיני צדקה, מביאה הגמרא כמה מעשיות ללמדנו מעלת הצדקה:
מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה (היה עני גר בשכונתו), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (והיה מר עוקבא נותן לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו).
יום אחד, אמר העני לעצמו - איזיל, איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (אלך לראות מיהו העושה לי טובה זו).
ההוא יומא, נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא  55 , ואתיא דביתהו בהדיה (אותו היום, התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש, ובאה אשתו עמו, כדי לתת את הצדקה לשכנם העני), כיון דחזיוה (גירסת רש"י "דחזא") דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו, רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא. (כיון שראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם, וברחו ממנו, ונכנסו לתוך תנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).

 55.  בעין יעקב גרס - "בבי מדרשא".
הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, (נכוו רגלי מר עוקבא מהחום, אך אשתו לא חשה בחום). אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך, אותיב אכרעאי (אמרה לו אשתו, הרם רגליך, והניחם על רגלי).
חלש דעתיה (חלשה דעתו של מר עוקבא, ותמה במה זכתה אשתו שלא תרגיש בחומו של התנור).
אמרה ליה - אנא שכיחנא בגויה דביתא, ומקרבא אהנייתי (כיון שאני מצויה יותר בבית, יש לי יותר הזדמנויות לגמול חסד. ואני מהנה את העניים בהנאה מזומנת, שאני מחלקת להם לחם ובשר ומלח. אבל אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח לקנות במעות את צרכי הסעודה. ולכן זכיתי למעלה גדולה יותר ממך).
ומקשינן: ומאי כולי האי? (מדוע הקריבו מר עוקבא ואשתו את עצמם כל כך?)
ומשנינן: משום דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה, אמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה, אמר רב יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי - נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים  56 .

 56.  הקשה היעב"ץ - הרי כאן לא הלבינו פניו ברבים? ותירץ - ששלשה איקרי רבים, וכיון שהיה מר עוקבא עם אשתו, והעני, הרי יש כאן שלשה. עיי"ש. והריטב"א כתב - ואף על פי דההיא במלבין פני חברו ברבים, מה שאין כן בזו של מר עוקבא, מכל מקום למדנו ממנו כי הלבנת פנים הוא דבר קשה מאד.
מנא לן, ממעשה תמר.
דכתיב (בראשית ל"ח) "היא מוצאת,  57  והיא שלחה אל חמיה, לאמר: לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה. ותאמר: הכר נא, למי החותמת והפתילים והמטה האלה". שלא רצתה להלבין פניו ולומר "ממך אני מעוברת", אלא אמרה תמר "לאיש אשר אלה לו". אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו, ישרפוני, ואל אלבין פניו! מכאן אמרו חכמים שנוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש  58 , ואל ילבין פני חברו ברבים.

 57.  רבינו חננאל גרס - "היא מוצת" - לשון הצתה ושריפה. ועיין פני יהושע.   58.  והטעם הוא - כי כבשן האש מאבד ומפסיד את הדבר שהוא גוף וגשם בלבד, כי אין לדבר גוף גשמי קיום בכבשן האש יהיה מה שהוא. ואילו במלבין פני חברו ברבים שהוא מכבה אור צלם אלקי, הוא פני האדם אשר דבר זה אינו הפסד הגוף רק הפסד הצלם האלקי, ובשביל כך נחסר מעולם הבא. וכצו שאמרו - המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. והבן זה גם כן. מהר"ל.
מעשה נוסף מובא בגמרא: מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא (היה עני בשכונתו של מר עוקבא, שהיה מר עוקבא רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוז בכל ערב יום כיפור  59 ).

 59.  דקדק לתת צדקה זו הגדולה בערב יום כיפור, כדי שזכות זה יהא מכריע לטובה. אי נמי - בו ביום צריך העני ביותר לסעודתו. מהרש"א.
יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד בריה (פעם אחת, שלח מר עוקבא את הכסף ביד בנו).
אתא, אמר ליה לא צריך (חזר הבן, ואמר, שהעני כבר אינו זקוק לכסף).
אמר לו מר עוקבא: מאי חזית (במה ראית שאינו צריך)?
אמר לו בנו: חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן (ראיתי שמזלפים לפניו יין ישן).
אמר מר עוקבא, מכך אני נוכח לדעת שהעני הזה מפונק כולי האי.
עייפינהו, ושדרינהו ניהליה (הכפיל מר עוקבא את סכום הכסף, ושלח לו, כדי לתת לו די מחסורו).
כי קא ניחא נפשיה דמר עוקבא, אמר - "אייתו לי חושבנאי דצדקה" (לפני מותו, אמר מר עוקבא "הביאו לי את חשבונות הצדקה שעשיתי בחיי). אשכח (מצא) דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי ("סיאנקי" הוא שם מקום  60 ).

 60.  נראה שרצה לומר - דינרים של מדינת סינה. יעב"ץ.
אמר - זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא  61  (צידה קלה הכנתי לדרך רחוקה שאני יוצא בה, וחייב אני לעשות מהר עוד מצוות). קם, בזבזיה לפלגיה ממוניה  62  (חילק לצדקה את מחצית ממונו).

 61.  כי הצדקה מצלת מדינה של גיהנם לעולם הבא. והיו בעיניו הנך ז' אלפים שנתן מועטין הם לפי עושרו. כדאמרינן לעיל - "לפום גמלא שיחנא". מהרש"א.   62.  בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת כי תישא, סוף סי' סד) גרס - "אמר הוו תילתא (שליש) מנכסי לעניים, והא אמר מר המבזבז על יבזבז יותר מחומש? הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה תילתא. וכן הלכתא. " ומשמע מדבריו - שאף לאחר מיתה אסור לבזבז יותר משליש. אך הרמ"א ביו"ד (ריש סימן רמט) כתב - "אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה". ומשמע אפילו כל נכסיו.
ומקשינן: היכי עבד הכי, והאמר רבי אילעאי - באושא התקינו:  63  המבזבז נכסיו לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש! והיאך בזבז מחצית נכסיו?

 63.  באושא התקינו - זהו אחר החורבן, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם גם כן. רבי צדוק הכהן מלובלין (ספר הזכרונות כד' ע"א עיי"ש).
ומשנינן: הני מילי שאל יבזבז יותר מחומש, מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה - לית לן בה.
ומביאה הגמרא הנהגות נוספות שהיו החכמים נוהגים בצדקה:
רבי אבא, הוה צייר זוזי בסודריה, ושדי ליה לאחוריה, וממצי נפשיה לבי עניי, ומצלי עיניה מרמאי (היה צורר זוזים בסודרו, ומשליכו לאחוריו, כדי שיוכלו העניים ליטול ממנו בלא בושה, והיה עובר באזור מוכה עוני, והיה מציץ לאחוריו, שלא יקחו רמאים את הכסף).
וכן מעשה ברבי חנינא, דהוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא (רבי חנינא היה שולח ארבעה זוזים לעני אחד בכל ערב שבת).
יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד דביתהו (אשתו).
אתאי, אמרה ליה: לא צריך (חזרה אשתו, ואמרה לו שהעני כבר אינו נזקק).
שאל אותה רבי חנינא - מאי חזית (במה ראית שאינו נזקק)?
אמרה לו - שמעי, דהוה קאמרי ליה במה אתה סועד?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב