פרשני:בבלי:כתובות לג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות לג ב

חברותא[edit]

דלמא עונש מלקות, חמור הוא מן המיתה!?
דהרי אמר רב: אילמלי אילו נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, אילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה ביסורים כדי שישתחוו לצלם - אכן הוו פלחו לצלמא, לא היו הם עומדים בכך והיו עובדים לו בהשתחואה,  1  ואף שלא נרתעו מהשלכה לכבשן האש כדי למות! הרי שהיסורים חמורים הם מן המיתה, ושוב נמצא שהמותרה למיתה אינו מותרה למלקות, ובטלה ההוכחה שהחובל בחבירו הוא משלם ממון ולא לוקה!?

 1.  כתבו התוספות, שאותו הצלם לא היה עבודת כוכבים ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואף על פי כן היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה, והיינו דכתיב (דניאל ג) "לאלהך לית אנן פלחין, ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד" משמע שהצלם לא היה תופס באלהות - ולכן מותר היה להם להשתחוות לו, ואם היו מייסרים אותם אכן היו משתחוים לו. ואולם הקשו על זה מלשון הגמרא "פלחו (היו עובדים) לצלמא", שזה משמע שהיה אלהות ושייך בו עבודה.
אמר הקשה ליה רב סמא בריה "דרב אסי" לרב אשי, ואמרי לה, רב סמא בריה "דרב אשי" הוא שהקשה לרב אשי, על דמיונו של רב אשי שדימה מלקות של בית דין על לאו ליסורים של המלכות, ולמד מזה שהמלקות חמורים מן המיתה:
ולא שני לך וכי אינך רואה הבדל בין הכאה שיש לה קצבה (גבול) כמלקות של בית דין שהן ארבעים חסר אחת, להכאה של המלכות שאין לה קצבה, כזו של חנניה מישאל ועזריה?!
מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד (שם מקום) על הלימוד מפרשת דמי ולדות שהחובל בחבירו לוקה ומשלם:
הניחא לרבנן דאמרי: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" שאמרה התורה, היינו שהוא מתחייב בנפש ממש, שלפי שיטתם אכן בהכרח שהכתוב מדבר בנוגף שהיה מותרה למיתה, שאם לא כן לא יתחייב בנפש ממש.
אלא לרבי, דאמר: אין כוונת התורה לומר שאם תמות האשה יתחייב הנוגף בנפשו, שהרי לא נתכוין לה, ואף שנתכוין לחבירו, הרי לדעת רבי "נתכוין להרוג את זה והרג את זה" אינו מתחייב בנפשו -
וזה שאמרה התורה, שאם תמות האשה "ונתת נפש תחת נפש" היינו שישלם הנוגף את ממון דמי האשה -
ולשיטתו של רבי, הרי אין הכרח לומר שהכתוב מדבר במי שהותרה להתחייב מיתה אם יהרוג את חבירו, ואם כן מאי איכא למימר, מנין שהחובל בחבירו משלם ואינו לוקה!?  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י; ואולם רבינו עקיבא איגר ביאר את קושיית הגמרא בדרך פשוטה יותר, ואפילו אם היתה כאן התראה על חבלת האשה, (ותמה על רש"י שלא פירש כן). כי לפי רבי שהמתכוין להרוג את זה או המתכוין לחבול את זה והרג או חבל את האשה אינו מתחייב עליו, אם כן כשנגף החובל את האשה לא נתחייב מלקות משום שלא נתכוין לו, ולכן חייב הוא בתשלומין; והיינו דמקשה הגמרא דלפי רבי אין להוכיח מכאן שהחובל בחבירו מתחייב ממון ולא מלקות, שהרי פטור הוא ממלקות. וכתב בקובץ שעורים, שרבי לא נחלק לפטור את המתכוין לזה ועשה לזה אלא במיתה דיליף לה מקרא, אבל בחבלה דינה ככל התורה שחייב אפילו בכי האי גוונא, ונתיישבה קושיית רעק"א.
אלא, אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא, מהכא יש ללמוד שהחובל בחבירו משלם ממון ואינו לוקה:
דכתיב: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום (המוכה) והתהלך בחוץ על משענתו (על בוריו, ששב לכחו ולאיתנו הראשון), ונקה המכה (ממיתת בית דין), רק שבתו יתן ורפא ירפא" -
והכתוב טעון פירוש, שהרי וכי תעלה על דעתך שזה המוכה מהלך בשוק וזה המכה נהרג, עד שהוצרכה התורה לומר "ונקה המכה", והרי מכמה מקראות מוכח שלא מתחייב הרוצח אלא אם כן מת המוכה, וכמו שאמרה התורה "מכה איש ומת מות יומת", ועוד מקראות!?
אלא לא נכתב מקרא זה אלא כדי שיהיה הוא מלמד: שחובשין בבית האסורים אותו (את המכה), ואי מית המוכה אז קטלינן ליה למכה כדין רוצח, ואי לא מית המוכה, אז ונקה המכה מידי בית דין לגמרי, ו"שבתו יתן - המכה - ורפא ירפא".
ומאחר שנתבארה כוונת הכתוב שחובשין אותו כדי שאם ימות אז יתחייב המכה בנפשו, אם כן יש ללמוד מכתוב זה שהחובל בחבירו משלם ואינו לוקה:
שהרי היכי דמי שיתחייב החובל בנפשו אם ימות המוכה?
אי דלא אתרו ביה שאם ימות המוכה הוא יתחייב מיתה, אמאי מיקטיל המכה ואפילו אם מת המוכה!?
אלא פשיטא דאתרו ביה למיתה, ומותרה לדבר חמור הרי מותרה הוא אף לדבר הקל דהיינו למלקות של חובל אם לא ימות המוכה -
ובכל זאת אמר רחמנא: "שבתו יתן ורפא ירפא", ואינו נפטר מהתשלומין על ידי המלקות שהתחייב.
הרי לימדך הכתוב שהחובל בחבירו משלם ממון ואינו לוקה.
מתקיף לה רב אשי כדרך שהקשה על הלימוד הקודם:
ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל!? דלמא לא הוי מותרה - ואפילו אם תמצא לומר שהמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל -
ממאי דמיתה חמורה מן המלקות, דלמא מלקות חמור מן המיתה -
דהרי אמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחו לצלמא.
אמר תמה ליה רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי הוא זה שהקשה לרב אשי, כאשר תמה על קושייתו הקודמת של רב אשי:
ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה, להכאה שאין לה קצבה!?
ועוד מתקיף לה רב מרי:
ממאי דהכתוב עוסק במי שהוא מכה במזיד, "ונקה" שאמר הכתוב היינו מקטלא (ממיתת בית דין) שהיא צריכה התראה?
דלמא עוסק הכתוב במי שהכה בשוגג, וכוונת הכתוב היא שחובשין את המכה לידע אם ימות המוכה ויתחייב המכה בגלות שמתחייב בה הורג נפש בשגגה, ואם לא ימות המוכה - ונקה המוכה מגלות.
ומאחר שבשוגג עוסק הכתוב, אין התראה שייכת כאן!?
ומסקינן: אכן קשיא.
וכאן שבה הגמרא לקושיא שהקשתה הגמרא לעיל לב א, על המבואר במשנתנו בבא על חייבי כריתות שיש להן קנס, ואילו במשנה במכות מבואר שהבא על חייבי כריתות יש עליו חיוב מלקות, וכיון דקיימא לן "אינו לוקה ומשלם" למה משלם הוא קנס כשנתחייב במלקות, ומביאה הגמרא ישוב נוסף על קושיא זו.  3 

 3.  ישוב זה הוא הישוב השלישי לקושיא זו, אחר ישובם של עולא (לב א), ורבי יוחנן (לב ב).
ריש לקיש אמר ליישב את הקושיא:
הא מני משנתנו המחייבת קנס לבא על אחותו ואף על פי שהוא חייב מלקות - רבי מאיר היא, דאמר: כל המתחייב מלקות וממון לוקה ומשלם כאחת. וכפי ששנינו במשנה במכות שהובאה לעיל לב ב, ומשום שלא השם המביאו לידי מכות ("ערות אחותך לא תגלה"), מביאו לידי תשלומין ("ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף").
ותמהה הגמרא: אי כרבי מאיר היא משנתנו, אם כן אפילו כשבא על בתו נמי יתחייב הוא קנס, ואילו בסיפא של משנתנו (היא המשנה הבאה) מבואר, שהבא על בתו אינו חייב בקנס כיון ש"קם ליה בדרבה מיניה" ואינו מתחייב מיתה וממון כאחד.  4 

 4.  א. כתב בתוספות הרא"ש, שהיתה הגמרא יכולה לשאול קושיא זו כבר בתחילת הפרק שפירשה הגמרא את המשנה כרבי מאיר הסובר: קטנה אין לה קנס, ותיקשי, אי רבי מאיר, למה פטר בבא על בתו; אלא שהמתינה הגמרא עד כאן, משום דנוח לה יותר להקשות מ"לוקה ומשלם" על "מת ומשלם". ב. מלשון הגמרא שלא הביאה מיד בתחילה ראיה לדבר שלרבי מאיר "מת ומשלם", וכן מלשון רש"י שכתב: "אפילו בתו נמי, דמיקטיל עלה לישלם, דהא לא סבירא ליה לרבי מאיר דפטור משום דרבה מיניה", נראה, שמתחלה סברה הגמרא שהא בהא תליא, כי מאחר ואין אנו מחייבים אותו בחמור בלבד במלקות וממון משמע שהוא הדין במיתה וממון, אלא שכלפי המפקפקים הביאה הגמרא ראיה מן הברייתא.
וכי תימא ליישב, שרבי מאיר "לוקה ומשלם" אית ליה, אבל "מת ומשלם" לית ליה, ומודה הוא לחכמים שאינו נידון אלא במיתה החמורה, ולכן כשבא על בתו אומר רבי מאיר שאינו חייב קנס, ומתיישבת משנתנו כרבי מאיר.
ולא, האם לא סובר רבי מאיר אף "מת ומשלם"!?
הגונב שור או שה או כל חפץ אחר, הרי זה מתחייב לשלם כפל ערך הגניבה דהיינו קרן הגניבה שהוא חיוב ממון, ותשלום נוסף כערך הגניבה (כפל) שהוא קנס על הגניבה. ואם טבח או מכר את השה הרי הוא משלם ארבעה פעמים כערך הגניבה, דהיינו: קרן, כפל על הגניבה, ושתי פעמים קנס על הטביחה. ואם שור טבח או מכר, הרי הוא משלם חמשה פעמים, האחד קרן, והארבעה הם קנס.
והתניא: גנב שור או שה וטבח אותו בשבת, שמיתת בית דין יש בשחיטה בשבת -
וכן מי שגנב שור או שה וטבח אותו לשם עבודת כוכבים שמיתת בית דין יש במקריב לעבודה זרה - או שגנב שור הנסקל (שהרג השור את הנפש ונתחייב השור סקילה) שהוא אסור בהנאה וטבחו.  5 

 5.  ענין שור הנסקל מתבאר בהמשך הסוגיא.
בכל אלו, הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר
וחכמים פוטרין.
נמצא מבואר מן הברייתא, שרבי מאיר מחייב מיתה - דהיינו טביחה בשבת, והקרבה לעבודת כוכבים - וממון כאחד. ואם משנתנו כרבי מאיר תיקשי הסיפא למה פוטרו התנא מתשלומי קנס כשנתחייב מיתת בית דין!  6 

 6.  בפני יהושע נתקשה, לפי מה דסלקא דעתין השתא דרבי מאיר אית ליה מת ומשלם, האיך יפרש את פשטות הכתוב "ולא יהיה אסון ענוש יענש" ומשמע פשוטו של מקרא כמו שביארו חז"ל דאם יהיה אסון לא יענש! ? וראה מה שכתב שם.
ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא ברייתא: אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן -
ואמרי לה: אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש -
וגם רבי אבין ורבי אילעא, וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן, אמרי: אותה ברייתא עוסקת בטובח על ידי אחר, ששלח הגנב אדם אחר לטבוח והוא זה שטבח בשבת או לעבודת כוכבים.
ונמצא שהגנב המתחייב בתשלומי הממון על טביחתו של השליח לא נתחייב מיתה, ולכן משלם הוא ממון. ואולם מודה רבי מאיר שהבא על בתו אינו משלם ממון משום ד"קם ליה בדרבה מיניה".
תמהה הגמרא על פירוש זה בברייתא:
וכי זה - השליח - חוטא בטביחת הגניבה, וזה - הגנב - מתחייב בארבעה וחמשה על חטאו של השליח שטבח!?
והרי קיימא לן: "אין שליח לדבר עבירה"!  7 

 7.  א. נתבאר על פי לשונו של רש"י שכתב: וכי שליח חוטא ושולח מתחייב קנס דארבעה וחמשה, והא קיימא לן בקדושין דאין שליח לדבר עבירה. והקשה רבינו עקיבא איגר, למה הוצרך רש"י להביא ממרחק לחמו, והרי ממקומו הוא מוכרע שאין שליח לדבר עבירה, שאם יש שליח לדבר עבירה נמצא שלא הועלנו בתירוצנו כלום, שכשם שמתחייב המשלח ארבעה וחמשה על טביחתו של השליח כך יש לחייבו מיתה על שחיטה בשבת, ושוב ממילא ייפטר המשלח מדין קם ליה בדרבה מיניה מלשלם את הקנס?! וביאר שזו אינה קושיא ואין מכאן הכרח שאין שליח לדבר עבירה, ומשום שיש לפרש את הברייתא באופן שלא אמר המשלח לשליח לטבוח בשבת או לע"ז אלא אמר לו לטבוח והלך השליח מעצמו וטבח בשבת או לעבודה זרה, וכי האי גוונא אין המשלח חייב אפילו אם יש שליח לדבר עבירה, ולכן הביא רש"י ממקום אחר דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, ורבינו עקיבא איגר דימה זה לדברי המשנה למלך שהביא שם. וראה עוד בהערות להגרי"ש אלישיב שליט"א שרצה לדון בישוב קושיית רעק"א, דלגבי שבת שהמשלח שבת ולא עשה שום מלאכה אין שייך בזה שליחות לחייבו, ועל פי דברי האחרונים בכגון דא, ראה שם. ב. שיטת התוספות היא, שאם היה השליח שוגג אז יש שליח לדבר עבירה, ומשום שטעם דין "אין שליח לדבר עבירה" הוא משום "דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (המשלח) דברי מי שומעין" כמבואר בקדושין מב ב, ואין סברא זו שייכת כשהיה השליח שוגג; ולפי זה כתבו התוספות בבבא קמא עט א, שהיתה יכולה הגמרא כאן לתרץ, שהיה השליח סבור שהוא שלו, וכי האי גוונא יש שליח לדבר עבירה; וראה מה שהוסיף רבינו עקיבא איגר כאן לבאר את דבריהם.
אמר פירש רבא: טביחת גניבה דין אחר לה, ויש בה שליח לדבר עבירה.
ומשום דאמר רחמנא: "וטבחו או מכרו", הרי שהסמיך הכתוב טביחה למכירה, כדי ללמד: מה מכירה מתחייב הוא בה על ידי אחר שאי אפשר למכירת הגנב שתתקיים ללא קונה, אף טביחה מתחייב הוא בה אף על ידי אחר שנשלח על ידי הגנב לטבוח.
דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לחיוב ארבעה וחמשה על ידי שליח:
אמר הכתוב: "וטבחו או מכרו", ולפיכך אמרה התורה "או" ולא אמרה "וטבחו ומכרו", כדי לרבות את הטובח על ידי שליח.  8 

 8.  ראה ביאור הדרשה ברש"ש.
דבי חזקיה תנא מקור אחר:
אמר הכתוב: "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ולכן אמר הכתוב "תחת" השור, ולא אמר: "ישלם בשור", כדי לרבות את הטובח על ידי שליח, כלומר: אף אם יטבחנו מי שהוא תחתיו של הגנב, הרי הגנב חייב לשלם.  9  מתקיף לה מר זוטרא, על הפירוש בברייתא, שכשהיתה הטביחה על ידי שליח מתחייב המשלח, ואף שנתחייב השליח מיתה על טביחתו:

 9.  רש"ש.
מי איכא מידי, דאילו עבד איהו, המשלח,, באותו אופן שהשליח עשה, לא מיחייב משום ש"קים ליה בדרבה מיניה", ועביד השליח ומחייב המשלח!? וכי יהא גדול כחו של שליח מכחו של משלח שהשליח בא מכחו!?
ומשנינן: איהו המשלח, לאו משום דלא מיחייב, אין המשלח מופקע מחיוב טביחה. אלא שפטור הוא לשלם כשטבח בשבת משום ד"קם ליה בדרבה מיניה", וחיוב המיתה הוא שפוטרו, ולכן כששלח שליח והוא עצמו לא נתחייב בחיוב מיתה, הרי הוא חייב לשלם.  10 

 10.  ביארו התוספות, שאין כוונת הגמרא לומר, שהיות ואף המשלח היה חייב לצאת ידי שמים אף ש"קם ליה בדרבה מיניה" (שלא פטרה התורה אלא מתשלום על ידי בית דין), ומשום, שכל זה אינו שייך אלא בממון, אבל כאן שאנו דנים בקנס ובקנס בעינן "אשר ירשיעון אלהים" דהיינו הבית דין, שוב אין שייך לומר שיהיה חייב לצאת ידי שמים. אלא כוונת הגמרא היא: כיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו, מתחייב נמי אממון על ידי שליח כיון שאינו מתחייב בנפשו.
ותמהה הגמרא על פירוש זה בברייתא: אי עוסקת הברייתא בטובח על ידי אחר, אם כן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי!?
הניחא אם הברייתא עוסקת בטביחת הגנב עצמו, מתבארת היטב מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בטביחת שבת או לעבודת כוכבים, שרבי מאיר סובר "מת ומשלם", וחכמים סוברים "אין מת ומשלם".
אבל לפירוש הזה בברייתא, שהמשלח עצמו לא נתחייב מיתה אלא שליחו, אם כן מה הוא טעמם של החכמים הפוטרים את המשלח!?  11 

 11.  כתב הרא"ה, שלא רצתה הגמרא לפרש את טעמם משום שהם סוברים אין שליח לדבר עבירה אף בטביחה, משום דאם יסוד פלוגתתם הוא בשליחות בטביחה, לא היו צריכים לחלוק בזה כשטבח בשבת או לעבודה זרה, וראה גם בתוספות הרא"ש כאן. והתוספות בסוף הסוגיא הקשו כעין זה על הגמרא שם, ותירצו, דלא ניחא לגמרא לומר שנחלקו בשליח; ותמהו האחרונים למה המתינו עד סוף הסוגיא (וכן עשו גם בבבא קמא), ולא הקשו כן כאן! ? וראה מה שכתבו בזה רבינו עקיבא איגר והבית יעקב. ובשיטה מקובצת הקשה המחבר, דנימא דפליגי באתקפתיה דמר זוטרא ובתירוץ הגמרא, וראה מה שכתב שם.
ומשנינן: מאן חכמים, מי הם החכמים שבברייתא הפוטרים -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב