פרשני:בבלי:כתובות פד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פד ב

חברותא[edit]

ומקשינן, וכי לדעת רבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל? והלא שנינו לעיל (דף פ ב) לגבי שומרת יבם, שאם קדמה היא ותפסה מטלטלין זכתה בהן, אע"פ שמטלטלין לא משתעבדי לכתובה. אלמא מועילה תפיסה. ולא מסתבר לומר שהמשנה לעיל סתמה את דבריה שלא כרבי עקיבא  53 .

 53.  כך פרשו התוספות את קושיית הגמרא. אך רש"י כתב - "ור"ע תפיסה לא מהניא כלל. לשון שאילה הוא זה: ". ודקדקו הראשונים, שלדעת רש"י אין הקושיא מכח המשנה לעיל, אלא כך קיבל רב נחמן מרבו שיש לחלק בין תפיסה מחיים לתפיסה שלאחר מיתה. וסברת רש"י - כמו שכתבו התוספות לעיל (פב' ע"א ד"ה והתלושין) שיש לחלק בין מתניתין דהתם למשנתינו, דהתם תפסה רק כדי לשעבד, ולכך אפשר לומר שמועילה תפיסתה. משא"כ במשנתינו שתפסו כדי לגבות, בהא סבר רבי עקיבא שלא מועילה תפיסתם.
ומשנינן: אמר רבא אמר רב נחמן - והוא שתפס מחיים. כלומר - מה שמועילה תפיסה, היינו דוקא היכא שתפסה בחיי הבעל  54 , ואז אינה נחשבת כבאה להפרע מנכסי יתומים שלא תפרע אלא בשבועה, ולכן מודה רבי עקיבא שמועילה תפיסתה, כיון שאין כאן שבועה.

 54.  אמנם בשומרת יבם תועיל תפיסתה אפילו אם תתפוס אחר מיתת בעלה ובחיי היבם, כיון שיבם במקום אחיו עומד, וכיון שעדיין אינה גובה בפועל את כתובתה עד מות היבם, לא שייכת שבועה, עד שתבא להפרע בפועל, בשעת מיתת היבם. רבינו תם. אך ברש"י לעיל (דף פ ב) מבואר שגם שומרת יבם צריכה לתפוס בחיי הבעל ממש, ולא אמרינן "יבם במקום אחיו קאי". ונראה, שרש"י סבר כדעת הירושלמי הנזכרת לעיל הערה 46, שאפילו היכא שאין שבועה בפועל, מכל מקום כיון שהאלמנה מחוסרת גוביינא לא מועילה תפיסתה, כיון שכבר זכו היתומים בנכסים. ור"י הקשה על רבינו תם - הלא מבואר בריש פרק אלמנה (צו' ע"א) שבכתובה לא מועילה תפיסה מחיים, כיון שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וא"כ כיצד גובה האלמנה את כתובתה מחיי בעלה? ולכן פירש ר"י, שלא מועילה תפיסה מחיים בכתובה אלא רק בבעל חוב. אמנם רבינו חננאל ועוד ראשונים לא פסקו כדברי הגמרא לקמן, וסבירא להו כר"ת, ומועילה תפיסה מחיים בכתובה.
אבל במשנתינו שעוסקת כשתפסו לאחר מיתה, בהא סבר רבי עקיבא שלא מועילה תפיסתם, כיון שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה.
וחוזרת הגמרא לבאר את דברי רבי טרפון, שאם הניח פירות תלושים כל הקודם בהם זכה.
והוינן בה: ולרבי טרפון, דמנחי היכא? היכן היו מונחים אותם הפירות בשעת מיתתו, שלא זכו בהם היורשים, ואמר רבי טרפון שכל הקודם זוכה בהם  55 ?

 55.  בפשטות קושיית הגמרא היא רק על הסיפא - "הניח להם אביהם פירות תלושים כל הקודם בהן זכה בהן", אבל ברישא שהניח מלוה או פיקדון, נראה שפשוט לגמרא שעדיין לא זכו בהם היורשים. והעיר הגר"א וסרמן בקובץ שיעורים: לפי מה שכתב הרשב"ם (ב"ב פה') שחצר הנפקד קנויה למפקיד, אם כן אף בהניח להם אביהם פיקדון צריך להעמיד שמדובר במקרה שמונח הפיקדון ברשות הרבים או בסימטא. שאם לא כן, כבר זכו בו היתומים.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו - והוא שצבורין ומונחין אותם הפירות ברשות הרבים. אבל אם היו מונחים בסימטא (קרן זוית בצידי רשות הרבים, שכל הרוצה לדבר בנחת פונה לשם), לא.
כיון שקרן זוית אינו מקום הפקר, זכו בהן היורשים מיד בשעת מיתת אביהם, והמחזיק בו שם כמחזיק בביתם  56 .

 56.  וצריך ביאור - מהיכי תיתי לומר שאם היו הפירות מונחים בסימטא, זכו בהם היורשים בשעת מיתה, והלא לא עשו בהם שום קנין, ומה בכך שסימטא היא מקום הראוי לקנין? אלא יש לומר - שזכיית היורשים בנכסי אביהם אינה נעשית על ידי זכייה בכל חפץ וחפץ בנפרד, אלא זוכים ברשות הממונית של אביהם, וממילא זוכים גם בכל מה שנמצא ברשותו. ולכן חפציו של אדם הנמצאים במקום שאינו מקום הפקר נחשבים כברשותו, וזכו בהם יורשיו.
ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו - אפילו אם היו מונחים בסימטא מועילה תפיסה. כיון שלמעשה עדיין אינם ברשות היורשים ממש.
מעשה היה שתפס בעל חוב מפירות תלושים שהניח להם אביהם, ודון דייני כרבי טרפון, שהועילה תפיסתו,
ואהדריה ריש לקיש לעובדא מינייהו. החזיר את הדין, כיון שסבר - הלכה כרבי עקיבא, שזכו בהן היורשים  57 .

 57.  אמנם בימינו אחר תקנת הגאונים שמטלטלין משתעבדים לכתובה ולבעל חוב, אפילו אם יתפוס בביתם ממש תועיל תפיסתו. ראשונים.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש - עשית את דברי רבי עקיבא כשל תורה, שהחזרת את הדין להיות כדבריו?!
די לנו במה שהלכה כמותו לכתחילה, אבל אחר שנפסק הדין אין לחזור.
והוינן בה - לימא בהא קמיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש, דמר (היינו ריש לקיש) סבר - דיין שטעה בדבר משנה, ופסק שלא כהלכה, חוזר. ומר (היינו רבי יוחנן) סבר - דיין שטעה בדבר משנה, אינו חוזר.
ודחינן: לא! דכולי עלמא סברי שדיין שטעה בדבר משנה, חוזר.
והכא, בהא קמיפלגי: מר (היינו רבי יוחנן) סבר - הלכה כרבי עקיבא מחבירו, (היינו רק היכא שחולק על חבירו), ולא מרבו.
וכיון שרבי טרפון רבו היה, הלכה כרבי טרפון  58 .

 58.  הקשה הריטב"א, הרי לפי אוקימתא זו מבואר לכאורה, שלדעת רבי יוחנן ההלכה כרבי טרפון אפילו לכתחילה, ואם כן מדוע הקשה לריש לקיש בלשון "עשית כשל תורה", שמשמעה - רק בדיעבד אם פסקו כרבי טרפון אין חוזרים אבל לכתחילה ההלכה כרבי עקיבא? ולכך פירש הריטב"א - הלכה כרבי עקיבא מחבירו איתמר, אבל מרבו לא איתמר בפירוש, אלא כך שמענו. אבל אין זה טועה בדבר משנה אלא נחשב כטועה בשיקול הדעת, ואינו חוזר. ולעולם אף לרבי יוחנן ההלכה כרבי עקיבא לכתחילה.
ומר (היינו ריש לקיש) סבר - הלכה כרבי עקיבא אפילו מרבו, ולכן החזיר ריש לקיש את הדין להיות כרבי עקיבא.
ואיבעית אימא - דכולי עלמא סברי, הלכה כרבי עקיבא רק מחבירו, ולא מרבו.
והכא, בהא קמיפלגי: מר (היינו רבי יוחנן) סבר - רבי טרפון רבו הוה. ואם כן ההלכה כרבי טרפון.
ומר (היינו ריש לקיש) סבר - רבי טרפון חבירו הוה, ואם כן ההלכה כרבי עקיבא.
ואיבעית אימא - דכולי עלמא סברי שרבי טרפון חבירו הוה.
והכא, בהא קמיפלגי: מר (היינו ריש לקיש) סבר - "הלכה" איתמר. כלומר, מקובלנו שהלכה כרבי עקיבא מחברו. ואם טעה הדיין ופסק כרבי טרפון, דינו כטעה בדבר משנה וחוזר.
ומר (היינו רבי יוחנן) סבר - "מטין" איתמר. כלומר, מקובלנו רק שמטים את ההלכה להיות כדברי רבי עקיבא, אבל אם כבר נפסק הדין כר"ט אינו חוזר.
קריביה (קרוביו) דר' יוחנן היו נושים בפלוני, ומת, ותפוס הנושים פרה דיתמי שהייתה מונחת בסימטא, בפרעון חובם.
אתו - באו לדון - לקמיה דר' יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה!
וכשיטתו לעיל, שבדיעבד אם נפסק הדין כרבי טרפון אין מוציאים מיד התופס. וכאן, כיון שכבר תפסוה חשיב כדיעבד, ואין מוציאים מידם. תוספות.  59 

 59.  אך הרא"ש כתב - שמדובר במקרה שכבר הלכו לדון במקום אחר ונפסק להם הדין שם כרבי טרפון. ולכן חשיב כדיעבד ואין מוציאים מידם. והריטב"א כתב - שמדובר אחרי שכבר טבחו ואכלו את הפרה, ולכן חשיב כדיעבד ואין מוציאין מידם.
אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור! כדעת רבי עקיבא, שלא מועילה תפיסה אחר מיתה.
חזרו ואתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה? שכנגדי (היינו אדם השקול כמוני) חלוק עלי, ומבטל אני את דעתי מפניו. הרי שחזר בו רבי יוחנן והודה לדברי ריש לקיש. (עפ"י התוספות רי"ד).
מעשה שהיה בההוא בקרא דיתמי, (רועה בהמות של יתומים) דתפסי בעלי חובות תורא (שור) מיניה.
בעל חוב אמר - מחיים תפיסנא ליה. כלומר, תפסתיו בחובי עוד בחיי האב.
והבקרא אמר - לאחר מיתה תפסיה. ולא מועילה תפיסתו, אפילו לדעת רבי טרפון, כיון שכבר היה ברשות היתומים.
אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה רב נחמן לרועה: האם אית לך סהדי  60  דתפסיה  61 ?

 60.  הר"ן גרס - "אית לך עד", משום שאין הרועה צריך שני עדים, אלא הוא עצמו מצטרף להעיד. אך הריטב"א והרשב"א ועוד ראשונים כתבו שאין הבקרא מצטרף לעדות כיון שהוא נוגע, משום שלפי דברי הבעל חוב יהיה על הבקרא לשלם את השור, כיון ששומר שכר הוא וחייב בגניבה ואבידה. והקשה הפני יהושע - אם הבקרא משלם, נמצא שתפס הבעל חוב את ממונו של הבקרא, ולקתה מידת הדין בכך? ותירץ - מכיון שאם הבקרא היה מודה לבעל חוב שתפס את השור קודם מיתת האב לא היה מתחייב לשלם, כיון שהועילה תפיסתו על פי דין, והכא התחייב לשלם משום שלפי דבריו היה הבעל חוב גזלן. נמצא שפיו מחייבו ולא הבעל חוב.   61.  וכתבו התוספות - אין גורסים: "אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה", כיון שאפילו אם אין עדים שתפסו לאחר מיתה, שוב אין לבעל חוב מיגו דלקוח, כיון שהעידו בו שתפס. אך התוספות רי"ד גרס "אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה". וכתב הריב"ש שאם אין עדים שתפס לאחר מיתה נאמן הבעל חוב במיגו שהיה אומר "החזרתיו לך". אך התוספות סברו שסוגיין עוסקת במקרה שראו את השור אצל הבעל חוב, ואז אינו יכול לטעון "החזרתיו לך". ולכן אין צריך עדים שתפס לאחר מיתה.
אמר ליה הרועה: לאו.
אמר ליה רב נחמן: מגו  62  דיכול הבעל חוב למימר, "לקוח הוא בידי!", מכיון שאין לנו עדות שבא השור לידו בגזלנות, יכול נמי למימר, "מחיים תפיסנא ליה"  63 .

 62.  ויש להקשות, מדוע נזקק הבעל חוב למיגו, הרי הוא כעת המוחזק, וטוען שהייתה תפיסתו כדין, קודם מיתת האב, ואם כן המוציא מחבירו עליו הראיה? וכתב הרא"ש - כל מקום שהתופס טוען שבאה לידו בלא דעת בעלים, לאו טענה מעלייתא היא, ולא נאמן עליה בלא מיגו. כיון שאי אפשר לומר עליה כעת "אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" - אחר שראינו שחטף.   63.  ועיין רשב"א שדן האם מחוייב הבעל חוב להשבע שבועת היסת לבקרא, או שמא אינו נשבע כיון שהיתומים הם שתובעים ממנו שבועה, וטענתם טענת שמא היא. ואין נשבעים על טענת שמא.
ומקשינן: והרי אמר ריש לקיש: הגודרות (היינו בעלי חיים שדרכם ללכת ממקום למקום, ונקראו גודרות מלשון "גדרות צאן". רש"י.) אין להן חזקה. ואם תפסם אחד, ויש לחברו עדים שהיו שלו בעבר, אין התופס נאמן לומר לקוחים הם בידי, כיון שיש לחוש - שמא הלכו מעצמם ובאו אליו. עד שיביא עדים או שטר על המכירה.
ואם כן אף בנידון דידן, אין הבעל חוב יכול לומר "לקוחים הם בידי", ושוב אין לו מיגו להאמן בטענת "מחיים תפיסנא ליה"?
ומשנינן: שאני תורא, דמסירה לרועה. ואינם הולכים מעצמם ממקום למקום. ואם נמצאו בידו ודאי קנאם, כיון ש"אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן"  64 .

 64.  והעירו הראשונים - שלא בכל שור הדין כן, אלא רק היכן שבאמת היה מנהג אותה העיר למסור את השורים לרועי בקר. אמנם יש מהראשונים שכתבו, שאין צריך שיהיה מנהג כל אותה העיר כך, אלא מספיק בכך שמנהגו של הבקרא היה כך, שלא היה נותן לשוורים ללכת ללא השגחה.
דבי נשיאה, תפוס אמתא דיתמי מסימטא. (אנשי בית הנשיא, תפסו שפחה של יתומים מסימטא בעבור חוב אבי היתומים).
יתיב ר' אבהו, ור' חנינא בר פפי, ור' יצחק נפחא, ויתיב רבי אבא גבייהו. ודנו במקרה זה.
אמר להו ר' אבהו לבי נשיאה: שפיר תפסיתוה. כדעת רבי טרפון, שתפיסה לאחר מיתה מועילה.
אמר להו ר' אבא: וכי משום דבי נשיאה נינהו, מחנפיתו להו?! (וכי משום שמבית הנשיא הם, מתחנפים להם לפסוק שלא כהלכה?!)
והא דון דייני כר' טרפון, ואהדריה ריש לקיש עובדא מינייהו. כדלעיל. ואם כן הלכה כרבי עקיבא שלא מועילה תפיסה אחר מיתה  65 .

 65.  וסבר רבי אבא שעבד דינו כמטלטלין, ואין נפרעים ממנו. ואמנם למאן דאמר "עבדא כמקרקעי דמי" בעל חוב גובה ממנו. אך מסקנת הסוגיא בבבא בתרא (קכח') שאין גובים מן העבדים. תוספות.
וכן היה מעשה, באדם ששמו יימר בר חשו, הוה מסיק (נושה) ביה זוזי בההוא גברא.
שכיב, (נפטר אותו אדם) ושביק ארבא. (השאיר אחריו ספינה בנהר).
אמר ליה יימר לשלוחיה: זיל, תפסה ניהליה! (לך ותתפסנה עבורי).
אזל השליח, ותפסה. פגעו ביה (פגשוהו, את השליח) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. שהיו אף הם נושים באותו אדם.
אמרו ליה: את, תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, כיון שעל ידי תפיסתך יגרע חלקנו.
ואמר רבי יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב