פרשני:בבלי:כתובות קה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות קה א

חברותא[edit]

חנן אומר:  תשבע בסוף, כאשר שמעו שמת, והיא באה ליטול כתובתה, עליה להשבע שאין בידה כלום מרכוש בעלה.
ולא תשבע בתחלה, כאשר היא באה לגבות מזונותיה.
נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף.
אמר רבי דוסא בן הרכינס - כדבריהם.
אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן שלא תשבע אלא בסוף.
גמרא:
ורמינהי, שיש סתירה בין משנתנו ובין דברי הברייתא.
דתניא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום.
א. קשיא תלת, שלשה דיינים שמזכירה הברייתא, אתרין, על שני דיינים שמזכירה משנתנו.
ב. קשיא משנתנו הנוקטת שהיו בירושלים "דייני גזירות, אגזילות על לשון הברייתא הנוקטת שהיו בה "דייני גזילות".
ומתרצת הגמרא את הסתירה הראשונה: בשלמא תלת אתרין - לא קשיא, כי רק את שני הדיינים דחשיב ליה לתנא, קתני במשנתנו, ואילו לדיין השלישי, דלא חשיב ליה, לא קתני במשנתנו. והתנא של הברייתא שנה גם אותו.
אלא "דייני גזירות" אדייני גזילות - קשיא!
אמר רב נחמן בר יצחק: לפיכך קראה משנתנו לדייני הגזלות "דייני גזרות", לפי שהם היו גוזרין גזירות (קנסות, כתשלום גבוה מהחיוב), על גזילות -
וכדתניא במסכת בבא קמא (נח ב), בענין החיוב שצריך לשלם הבעלים על נזקי בהמתו, שהם גזרו עליו לשלם יותר ממה שהזיק:
בהמה שנכנסה לרשות הניזק, וקיטמה, חתכה את ראשה של נטיעה (אילן צעיר) -
רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: התשלום עבור נזק של קטימת ראש נטיעה בת שנתה - שתי כסף. ועל קטימת נטיעה בת שתי שנים - ארבע כסף.
ומביאה הגמרא סתירה נוספת בין משנתנו, האומרת שהיו שני דייני גזירות בירושלים, לבין ברייתא אחרת האומרת שהיו בה שלשה דייני גזירות -
ורמינהי, מהא דתניא: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום!
אמר רב פפא: מאן תנא, מיהו התנא ששנה בברייתא שהיה בירושלים דיין שלישי שנקרא נחום? - רבי נתן היא.
דתניא, רבי נתן אומר: אף נחום המדי - מגוזרי גזירות שבירושלים היה.
ואולם, לא הודו לו חכמים לרבי נתן, אלא לדעתם היו רק שני דיינים, אדמון וחנן.
ופרכינן: וכי תו ליכא, האם לא היו דיינים נוספים?
והאמר רבי פנחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים. והיו בה כנגדן, כמספר הזה, בתי כנסיות. וכנגדן בתי מדרשות. וכנגדן בתי סופרים!
ומשנינן: אכן דיינין - טובא הוו.
וכי קאמרינן שנים או שלשה - אדיינים גוזרי גזירות קאמרינן. אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן, תשעים ותשע מנה - מתרומת הלשכה.  1 

 1.  יש אומרים שהסכום הזה התחלק בין שלשת הדיינים, וכל אחד קיבל רק שליש ממנו (שיטה מקובצת). וטעם ההיתר לקחת שכר לדון, לפי שהיו עסוקים אך ורק בענין זה, והיו מקבלים שכר בטלה מממון הציבור, ולא מבעלי הדין. והיו מפרנסים אותם מתרומת הלשכה היות והגזרות שלהם היו על כל עוברי עברה, ובכללם עבירות הנוגעות לעבודות המקדש (ראב"ד המובא בשיטה מקובצת). והחזון איש כתב שהם דאגו לכך שלא יביאו קרבנות בגזל.
לא רצו - מוסיפין להם.
והוינן בה: "לא רצו"!? אטו, האם בדיינים רשיעי עסקינן, שאינם רוצים בסכום זה, שהוא סכום מאד גבוה, אלא רוצים בסכום גבוה יותר!?
אלא כך אמר רב יהודה: לא ספקו, אם סכום זה לא היה מספיק להם למחייתם, אז אע"פ שלא רצו העלאה בשכרם - מוסיפין עליהן.
קרנא (שם תנא) כאשר היו שני בעלי דין מבקשים ממנו שידון ויפסוק בטענות שביניהם, הוה שקיל היה לוקח משני הצדדים שכר שווה עבור הדיון ופסק הדין -
איסתירא (מטבע), היה לוקח מזה שהיה זכאי בדין, ואיסתירא היה לוקח מזה שהיה חייב בדין - ודאין להו דינא, ואז היה דן ביניהם.
ותמהה הגמרא: והיכי עביד קרנא הכי? והכתיב (שמות כג) "ושוחד לא תקח"!?
וכי תימא, שמא תרצה לתרץ ולומר, כי הני מילי שיש איסור לדיין לקחת כסף מן בעלי הדין כדי לדון אותם ולפסוק דינם, הוא רק היכא דלא שקיל הדיין מתרוייהו, שאינו לוקח משניהם כסף בשוה עבור הדיון, אלא רק מאחד מהם, ולכן יש לחשוש דלמא אתי לאצלויי להטות דינא לטובתו.
ואילו קרנא, כיון דשקיל מתרוייהו - לא אתי לאצלויי דינא, לא יבוא להטות את הדין לצדו של אחד מהם.
אין זה תירוץ!
היות וגם כי לא אתי לאצלויי דינא - מי שרי, האם יש היתר ליקח שכר עבור הדיון והפסק -
והתניא בברייתא שאסור לקחת שוחד בכל ענין -
דתניא: זה שאמרה תורה "ושוחד לא תקח"
- מה תלמוד לומר?
אם ללמד שלא לקחת שוחד כדי לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי -
הרי כבר נאמר (דברים טז) "לא תטה משפט"!
אלא, אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה "ושוחד לא תקח"!
ומשנינן: הני מילי שאסור לדיין לקחת כסף משני הצדדים, היכא דשקיל לכסף בתורת שוחד.
אבל קרנא - בתורת אגרא הוה שקיל. לקח את הכסף כשכר עבור פסיקת הדין ולא כשוחד להטיית הדין.
אך עדיין מקשה הגמרא: ובתורת אגרא - מי שרי לדיין ליטול כסף מבעלי הדין? והתנן: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלין!
ומשנינן: הני מילי שאסור לדיין לקחת תשלום, כאשר הוא לוקח את הכסף בתורת "אגר דינא", שתובע מהם את השכר עבור פסיקת הדין שביניהם. אך קרנא - אגר בטילא הוה שקיל. היה לוקח פיצוי על כך שהתבטל ממלאכתו בשעת הדיון, ולא נטל שכר עבור הדיון עצמו.
ותמהינן: ואגר בטילא - מי שרי?
והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שאם נטל, דינו דין.
ומדייקת הגמרא: היכי דמי? איך מדובר כאן?
אילימא, אם נאמר שנטל אגר דינא, תיקשי: וכי דינו דין?
והתניא: הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין!
אלא בהכרח מדובר שנטל "אגר בטילא", וקתני בברייתא ש"מכוער הדיין" העושה זאת, ואם כן, הכיצד נטל קרנא שכר בטלה?
ומשנינן: הני מילי שמכוער הדבר, כשנוטל הדיין שכר בטלה עבור בטילא דלא מוכחא, שאין ניכר הדבר שהוא בטל ממלאכה אחרת.
ואילו קרנא - שכר בטילא דמוכחא הוה שקיל.
דהוה תהי באמברא דחמרא, ויהבי ליה זוזא.
שהיה קרנא מומחה בבדיקת היינות על ידי הרחתם, והיה אומר איזו חבית יין עתידה להתקלקל ולהחמיץ בקרוב, ואז היו מוכרים אותה ולא מפסידים את דמיה, ואיזו אינה מחמיצה אלא עומדת להתקיים. ומלאכה זו מצויה תמיד, והיו נותנים לו זוז עבורה, ולכן מוכחא מילתא שבשעה שהוא דן בה, הרי הוא בטל אז ממלאכתו. והיה מותר לו לקחת מבעלי הדין את שכר בטלתו.
ומצינו שמותר לדיין ליטול שכר בטלה במקום שזה מוכח כשכר בטלה, כי הא דרב הונא - כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו רב הונא לבעלי הדין: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, תנו לי אדם שידלה מים וישקה את שדותי במקומי, ואידון לכו דינא. וכיון שאינכם מעמידים אדם במקומי עליכם, לשלם לי שכר בטלתי, שאצטרך לשכור אדם במקומי שידלה את המים, ואני אעסוק בפסיקת הדין ביניכם.
אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד מלראות נכוחה -
הרי כאשר אדם חש בעיניו, הוא נותן ממון לרופא, וספק אם הוא מתרפא, ספק אינו מתרפא. ואילו הן, נוטלין שוה פרוטה, ומסמין עיניהן בודאי. שנאמר: (שמות כג) "כי השוחד - יעור פקחים".
תנו רבנן: (דברים טז) "כי השוחד יעור עיני חכמים" - קל וחומר לטפשין.
"ויסלף דברי צדיקים" - קל וחומר לרשעים.
ותמהינן: מידי האם טפשים ורשעים בני דינא נינהו? וכי כשרים הם להיות דיינים!?
אלא, בהכרח, שהכי קאמר:
"כי השוחד יעור עיני חכמים" - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב.  2 

 2.  כתב החזון איש על ענין השוחד בספרו אמונה ובטחון (ג ל): "היות שאמרו (חז"ל) שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף! ונוסף על כח הנגיעה, שהוא ממנהג העולם, כפי טבע בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד - לטמטם את הלב, ולהרדים את הבינה, ולהנעים בפי הדיין לזכות את משחדו. ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון - הוסר ממנו גם מחסה החכמה, אשר הובטח בה (הדיין) תמיד, לבלי הכשל בחטא ואשמה". ועיין בפתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט סימן ט"ו בדיון האחרונים אודות דיין שהיה לו רופא שמרפאו תמיד חינם, אם ראוי הדיין לדון את דינו של הרופא הזה. ועיין עוד בדברי החזון איש שם, שסמכה התורה על החכם שיכול להורות הלכה לעצמו אפילו בדבר הנוגע לו ויש בהכרעתו נגיעה לממון רב, כמו להחליט על בהמה שלו, שהתעוררה בה שאלה על כשרותה, כי נתנה התורה אפשרות לחכם או לדיין להכריע לפי האמת, גם בדברים הנוגעים לו אישית.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב