פרשני:בבלי:כתובות לח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות לח א

חברותא[edit]

כי סלקא דעתך אמינא:  הני מילי - שאין נותן כופר נפש ונפטר - היכא דהרגו "דרך עלייה", כאשר מעלה את ידו כלפי מעלה, היות שלא ניתנה שגגתו לכפרה, לפי שההורג "דרך עלייה" אינו גולה, שנאמר "ויפל עליו (דרך נפילה), וימות", ולא בדרך עליה.
אבל אם הרגו "דרך ירידה", דניתנה שגגתו לכפרה על ידי גלות,  1  אימא, הייתי אומר, שנישקול ממונא מיניה, וניפטריה מעונש מיתה.

 1.  כתבו התוספות, שאין הש"ס מקפיד אלא במה שניתנה שגגתו לכפרה, ואף שבחומרת העבירה אדרבה דרך ירידה חמור יותר מדרך עליה.
קא משמע לן הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם, לא יפדה". מלמד ריבוי הכתוב "כל חרם", שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, אין מועילה להם נתינת כופר נפש כדי להיפטר מחיוב המיתה.  2 

 2.  ואם תאמר: עדיין תיקשי בהיפוך, כיון שנאמר חרם ו"כל חרם" למה לי "לא תקחו כופר לנפש רוצח"! ? כתב הריטב"א: והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא, "חרם", "כל חרם", ו"לא תקחו כופר". חד לחייבי מיתות חמורות שאין במינן כפרה לשגגתן, ותרי לחייבי מיתות קלות (שיש במינן כפרה לשגגתן), חד לדרך עלייה (שאין בו כפרה, רק במינו יש כפרה), וחד לדרך ירידה (שיש בו בפועל כפרה לשגגתו).
אמר ליה רבא: והרי הא, זה שאין חילוק בהריגה בין דרך ירידה לדרך עלייה ובשניהם אינו נותן ממון ונפטר - מד"תנא דבי חזקיה" נפקא, משם למדנו דבר זה!?
דתנא דבי חזקיה: כתוב בתורה "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם (לא ישלם ממון אלא) יומת" -
הקישה התורה את מכה אדם - לפטור אותו מתשלומין - ואת מכה בהמה, לחייבו בתשלומין.
והקישם הכתוב, כדי ללמד: מה מכה בהמה, לא חילקת בו לענין תשלומין:
א. בין מכה בהמה כשהוא שוגג למכה בהמה כשהוא מזיד, שהרי ריבתה התורה "פצע תחת פצע" לחייב את האדם המזיק בשוגג כמזיק במזיד, ואת המזיק באונס כמזיק ברצון.
ב. ובין מתכוין להכות את הבהמה למי שאין מתכוין להכותה.
ג. ובין המכה את הבהמה "דרך ירידה", כדרך המכים בהנחתת היד, לבין המכה אותה דרך עלייה, שמכה בהגבהת ידו או שחתך בחרבו מלמטה למעלה (כי אין דין אדם המזיק כדין ההורג בשגגה לענין גלות, שרק בהורג בשגגה חילקה התורה בין דרך ירידה לדרך עלייה, ואינו גולה עד שיתקיים "ויפל עליו וימות").
בכל אלו לא חילקת לפוטרו ממון באחד מהאופנים, אלא לחייבו ממון בכל האופנים שנזכרו.
אף מכה אדם, לא תחלוק בו לענין תשלומין:
א. בין ההורג בשוגג, שלא התחייב מיתה, להורג במזיד, שהתחייב מיתה.
ב. בין המתכוין להרוג ונתחייב מיתה, למי שאין מתכוין להרוג ולא נתחייב מיתה.
ג. ובין ההורג דרך ירידה לבין ההורג דרך עלייה.
שבכל אלו לא תחלוק לחייבו ממון באחד האופנים, אלא לפוטרו ממון בכל האופנים שנזכרו.
וכשם שאנו לומדים שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה לענין פטור ממון, כך יש לך ללמוד לענין כופר, שאין לוקחים ממנו כופר לפוטרו, בין בדרך ירידה ובין דרך עלייה.  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י שכתב: לחייבו ממון והוא הדין לפדותו, וזה שלא כדברי התוספות לעיל לה א סוף ד"ה אף, שכתבו שעיקר כוונת תנא דבי חזקיה בדרך ירידה ודרך עלייה, הוא לענין זה ולא לענין פטור "קם ליה בדרבה מיניה"; ובריטב"א מבואר כאן, דמסוגיא זו משמע כדעת התוספות. ב. כתב עוד רש"י: "ולא יהיה אסון" מיהא איצטריך, דאי מהקישא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא, מה "מכה בהמה" לעולם ישלם אף "מכה אדם" ישלם, והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מ"לא יהיה אסון" על כרחך הקישא לפטור שוגג דרך עלייה.
ומכח הקושיה הזאת מביאה הגמרא הסבר אחר:
אלא, אמר רמי בר חמא:  4  לעולם רק אחד משני הפסוקים "כל חרם" "ולא תקחו כופר" בא ללמד שלא נקח ממנו ממון ונפטרנו ממיתה, ואילו הפסוק השני נצרך ללמד על "קם ליה בדרבה מיניה". והא דקשיא לך לעיל בתחלת הסוגיא שמ"ולא יהיה אסון" נפקא לן דין "קם ליה בדרבה מיניה", לא תיקשי, כי:

 4.  ליישב את הפסוקים לפי רבי חנניא בן עקביא.
איצטריך - אחד משני הפסוקים הללו (או "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", או "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"), כי סלקא דעתך אמינא: הני מילי שהמיתה פוטרת את הממון היכא דבמעשה אחד סימא את עינו והרגו בה, שרק במקרה שכזה מלמד הכתוב שחיוב המיתה פוטרו מתשלום דמי העין ליורשיו.
אבל היכא דסימא את עינו, וחייב עליה ממון, והרגו בדבר אחר, במכה אחרת, בבת אחת, אימא נישקול ממונא מיניה, ולא יפטור חיוב המיתה את הממון, מאחר שנתחייב בהם על ידי שני מעשים.  5 

 5.  ראה בדברי רבינו עקיבא איגר, כיצד הדין כשנתחייב מלקות וממון על שני מעשים, אם נפטר אחד מהם, ואף שאמרו בגמרא לעיל לה ב "בהדי דמחייה קרע שיראין דיליה" שהוא פטור משום המלקות של החבלה, זו אינה ראיה דיש לומר שבאותה מכה קרע את שיראיו, כמו שכתב רעק"א שם.
לכך צריך את אחר מהפסוקים האלו שהוא מיותר, כדי ללמד שאומרים "קם ליה בדרבה מיניה" אף בשני מעשים שנעשו בעת ובעונה אחת.
אמר ליה רבא לרמי בר חמא: למה צריכים אנו מקרא מיותר ללמד על כך שיש דין קם ליה בדרבה מיניה גם בשני מעשים חלוקים, והרי הא - כשהרגו וסימא את עינו במעשה אחד - נמי, מאידך תנא דבי חזקיה נפקא!?
דתנא דבי חזקיה:
"עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין, מלמד הכתוב שפטור הוא מממון העין כיון דנתחייב בנפש.
ומאחר שלמדנו מ"תנא דבי חזקיה" שאם סימא את עינו והרגו בה לא ישלם את העין, שוב יש לנו ללמוד מ"ולא יהיה אסון" שאפילו בשני מעשים אינו משלם, ואין אנו צריכים לפסוקים נוספים לדין "קם ליה בדרבה מיניה" ומשמע בין מת באותה מכה ובין מת שלא מאותה מכה.  6 

 6.  עיקר דרשת תנא דבי חזקיה, לא באה ללמד את זה, אלא ללמד שמאמר הכתוב "עין תחת עין" האמור בחובל, אין פירושו כפשוטו, כיון שאם תסמא את עינו שמא ימות על ידה והתורה אמרה "עין תחת עין, ולא עין ונפש תחת עין", ופירש רש"י, דמכל מקום שמעינן מינה נמי ד"לא תעביד בה תרתי, לא שנא מת באותה מכה, ולא שנא לא מת", (והתוספות פירשו באופן אחר). ולשון רש"י בסופו "לא שנא מת באותה מכה ולא שנא לא מת", בהכרח כוונתו "לא מת" מאותה מכה אלא ממכה אחרת, שאם לא מת כלל למה לא ישלם דמי העין; וצריך לומר שאין כוונתו לומר, שכל זה נלמד מ"תנא דבי חזקיה", דאם כן "ולא יהיה אסון" למה לי, ועוד, שרש"י עצמו כתב בד"ה הא "הא דסימא עינו והרגו בה מאידך דבי חזקיה נפקא", הרי שאין אנו לומדים מתנא דבי חזקיה אלא סימא את עינו והרגו בה וכעין עיקר הדרשה בחובל העוסקת באופן זה; אלא כוונת רש"י שמשני הפסוקים כאחד יש לנו ללמוד על שני אופנים אלו.
אלא אמר רב אשי:
איצטריך אחד משני הפסוקים "לא תקחו כופר" או "כל חרם", ללמד על קנס שהוא נפטר על ידי חיוב מיתה, ש"אם אינו ענין" לפסוקים אלו ללמד על ממון עם המיתה תנהו ענין לקנס עם המיתה.
והוצרכה התורה ללמד דין זה, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס שצריך לשלמו ואינו דין אלא גזירת מלך, לכן יהא הדין דאף על גב דמיקטיל הרי הוא משלם.
קא משמע לן אחד מן המקראות "ולא תקחו כופר" או "כל חרם" שאף קנס אינו משתלם עם המיתה.  7 

 7.  הקשו הראשונים: כיון שמ"כל חרם" אנו לומדים שהקנס נפטר בדין "קם ליה בדרבה מיניה", אם כן במשנתנו העוסקת בקנס, למה הביאה המשנה את הפסוק "ולא יהיה אסון", והרי את "כל חרם" היה למשנה להביא! ? ותירץ הריטב"א בתירוץ שני בשם רבינו ז"ל, וכתב עליו שהוא הנכון "דאורחא דתנא הוא, דכיון דקושטא הוא ואיכא קראי, לא קפיד ונקיט קרא במקום קרא אחרינא".
ואכתי מקשינן: ולרבה, דאמר לעיל: אכן, כיון שחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, לכן אף על גב דמיקטיל משלם -
האי "כל חרם" מאי עביד ליה!?
ומשנינן: כיון שלא הוצרכנו לתירוצים אלו אלא לפי רבי חנניא בן עקביא, הסובר: שאף היוצא ליהרג נערך, ואי אפשר לפרש את הפסוק "כל חרם" ללמד על מי שאמר על היוצא ליהרג "ערכי עלי" שאינו חייב.
אם כן לרבה לא תיקשי: דסבר לה רבה כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא, והרי לשיטתו אין "כל חרם" מיותר.
מתניתין:
כתוב בתורה בפרשת אונס (דברים כב כח - כט): "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה, ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו".
וכתוב בפרשת מפתה (שמות כב (טו - טז): "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקול כמוהר הבתולות".
הרי למדנו שלא דיבר הכתוב אלא בנערה אשר לא אורשה, אבל נערה שנתארסה ואפילו נתגרשה כבר אין בה את הדין האמור בתורה; ונחלקו תנאים מה הוא דינה:
נערה שנתארסה ונתגרשה, (ומאחר שנתגרשה שוב אין בה מיתה שתפטרנו מן הקנס):
רבי יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס כלל.
רבי עקיבא אומר: יש לה קנס, ואולם קנסה לעצמה, ולא כשאר אונס שקנסה לאביה.
גמרא:
מפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי, הסובר שנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס?
אמר קרא בפרשת אונס ובפרשת מפתה: "אשר לא אורשה", ויש לנן לדייק: הא אורסה - שוב אין לה קנס.
ורבי עקיבא, המחייב קנס בנערה שכבר נתארסה, טעמו הוא, משום שהוא מפרש: "אשר לא אורשה" יהא הקנס לאביה, הא אורסה יהא הקנס לעצמה.
ותמהה הגמרא על שיטתו של רבי עקיבא: אלא מעתה:
א. מה שאמרה התורה בפרשת אונס ובפרשת מפתה: "נערה" דמשמע ולא בוגרת, הכי נמי תפרש דהבוגרת יש לה קנס, ולא בא הכתוב אלא לומר שקנסה לעצמה!?
והרי זו לא שמענו שיהא כתוב באיזה משנה או ברייתא שהבוגרת יש לה קנס וקנסה לעצמה, שנוכל לפרש אותה כרבי עקיבא.
ב. ומה שאמרה התורה "בתולה" דמשמע ולא בעולה, הכי נמי תפרש דיש לה קנס וקנסה לעצמה!?
אלא ודאי לגמרי מיעטה אותן התורה, הכא נמי "אשר לא אורשה" יש לך לדרוש שלגמרי מיעטה התורה את מי שנתארסה כבר מן הקנס.  8  אמר לך רבי עקיבא: לכן איני ממעט מ"אשר לא אורשה" שלא יהא לה קנס לגמרי, כי האי "לא אורשה" מיבעי ליה לרבי עקיבא, לכדתניא (בסיפא של הברייתא הבאה):

 8.  הקשה בשיטה ישנה: למה לא הקשתה הגמרא, דהא אף גבי מפותה נאמר "אשר לא אורשה", ואי אפשר לפרש דהיינו שיהא הקנס לעצמה, כי המפותה שמדעתה עושה הרי היא מוחלת ואין לה קנס, (כמבואר לעיל לב א)! ? ותירץ בעל השיטה מקובצת, שלפי מה שנתבאר בתוספות בסנהדרין שאם היא אומרת שאינה מוחלת על הקנס, יש לה קנס, אם כן אף גבי מפותה יש לנו לדרוש "הא נתארסה קנסה לעצמה" אם לא תמחלנו.
כתוב בתורה: "אשר לא אורשה", מלמד הכתוב: פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס, דברי רבי יוסי הגלילי
רבי עקיבא אומר: יש לה קנס וקנסה לאביה.  9 

 9.  בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא מרבי עקיבא במשנתנו שאמר: יש לה קנס וקנסה לעצמה.
והדין נותן שיהא הקנס לאביה: הואיל ואביה של נערה זכאי בכסף קידושיה, ואביה של נערה זכאי בכסף קנסה -
מה כסף קידושיה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה ושוב נתארסה הרי כסף קידושיה לאביה הוא  10  -

 10.  שהרי בקדושין לא נאמר מיעוט "אשר לא אורשה", רש"י; וראה מה שתמה בפני יהושע על זה.
אף כסף קנסה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה הוא.  11  וממשיכה הברייתא: אם כן מה תלמוד לומר "אשר לא אורשה"?

 11.  תמה בפני יהושע: הרי מלימוד זה אי אפשר ללמוד דלא כרבי יוסי הגלילי הסובר שאין לה קנס כלל, רק אפשר ללמוד שאם יש לה קנס הרי הוא ניתן לאביה ולא לעצמה, ואם כן מה תשובה השיב רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי; וגם תיקשי המשך הברייתא: אם כן מה תלמוד לומר: "אשר לא אורשה", והרי יש לפרש את הפסוק כפשוטו שאין לה קנס כלל! ? וראה מה שחידש שם בביאור סוגייתנו.
מופנה, כלומר: מיותר הוא כדי להקיש לו ולדון הימנו גזירה שוה:
נאמר כאן באונס  12  "אשר לא אורשה" -

 12.  ראה בשיטה מקובצת שביאר, למה נקרא אונס "כאן" ומפתה "להלן".
ונאמר להלן במפתה "אשר לא אורשה".
מה כאן - באונס - חמשים כסף הוא הקנס, שכך אמרה התורה באונס: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".
אף להלן - במפתה - חמשים כסף הוא משלם, ואף שלא פירטה שם התורה את הסכום, אלא אמרה: "כסף ישקול".
ומה להלן במפתה "שקלים", שהרי אמרה התורה: "כסף ישקול", אף כאן במפתה "שקלים" הוא משלם, ואף שלא אמרה התורה אלא "חמשים כסף".
וכשם שלדעת רבי עקיבא שבברייתא עיקר "אשר לא אורשה" בא לגזירה שוה, כך גם לפי רבי עקיבא דמשנתנו, אלא שלפי דעת רבי עקיבא דמשנתנו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והוא בא לומר שנערה המאורשה שנתגרשה קנסה לעצמה.
ואכתי תמהינן לרבי עקיבא:
ורבי עקיבא, מאי חזית ד"אשר לא אורשה" מופנה הוא לגזירה שוה, ואילו "בתולה" למעוטי בעולה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב