פרשני:בבלי:כתובות ט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ט ב

חברותא[edit]

כל איש מאנשי הצבא היוצא למלחמת בית דוד - גט כריתות היה כותב לאשתו, על תנאי, שאם ימות במלחמה, יחולו הגירושין בגט הזה למפרע, משעת כתיבת הגט.  1  וכיון שיצא אוריה למלחמת בית דוד, כבר כתב גט לאשתו. ומאחר שמת אוריה באותה מלחמה, נמצאה אשתו גרושה למפרע, ואין כאן זנות כלל שתיאסר.

 1.  מדברי רש"י שכתב "אם ימות" (ולא כתב שאם מסיבה כל שהיא לא יחזור לביתו אחר המלחמה), נראה, שמטרת כתיבת הגט היתה כדי שלא ייזקקו נשותיהם ליבום אם ימותו במלחמה, ולכך הועיל הגט, שנעשת גרושה למפרע, ואינה זקוקה ליבום. והתוספות תמהו על רש"י, כי היות והעיקר הוא למונעה מיבום, אין טעם בכתיבת הגט אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים, שלגביו יש לחוש שמא תיזקק אשתו ליבום, ואילו בגמרא מבואר ש"כל היוצא למלחמת בית דוד" כותב גט, גם אנשי הצבא שיש להם בנים או שאין להם אחים! ? וכתבו התוספות, שיש לפרש בכוונת רש"י לאו דוקא "אם ימות", אלא הוא הדין אם מסיבה כל שהיא לא יחזור מן המלחמה. וראה עוד בתוספות את שיטתם בענין זה.
והראיה מהכתוב שהיו כותבים גט כריתות לנשותיהם לפני צאתם למלחמה, מהא דכתיב במלחמת שאול:
"וילכו שלשת בני ישי הגדולים, הלכו אחרי שאול למלחמה. ושם שלשת בניו אשר הלכו במלחמה: אליאב הבכור, ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. ודוד הוא הקטן. ושלשה הגדולים הלכו אחר שאול.
ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף.
ואת אחיך תפקוד לשלום, ואת ערובתם - תקח".
והוינן בה: מאי מה הוא הביאור במילים "ואת ערובתם תקח"?
תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה!
כלומר, קח את הקשר המקשר בין איש לאשתו, דהיינו, שיכתבו גט, כל איש לאשתו.
ומישי אביו למד דוד המלך להורות לאנשי צבאו לכתוב גט לנשותיהם טרם צאתם למלחמה.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו כדברי רבי אלעזר, שהאומר פתח פתוח מצאתי הרי הוא נאמן לאסור את אשתו עליו, ואין אומרים שהוא אינו בקי בדבר -
שהרי שנינו בה: בתולה נשאת ליום הרביעי.
ומשמע: ליום רביעי - אין. כן.
אבל ליום חמישי - לא תינשא.
ומאי טעמא לא תינשא הבתולה ליום חמישי?
משום שחששו חכמים לאיקרורי דעתא (שמא תתקרר דעתו) מעת שיבוא עליה וימצאנה בעולה ועד שישבו בית הדין ביום שני לאחר מכן, לפי שהיו בתי הדין יושבים בימי שני וחמישי כתקנת עזרא.
ולמאי חששו חכמים עד שתקנו להנשא ביום רביעי כדי למנוע את האפשרות שתתקרר דעתו:
אי למיתב לה כתובה, שמא תאמר כי חששו חכמים שמא תימצא בעולה, ולא מגיע לה כתובה, כדין סוטה המפסדת כתובתה,  2  ומתוך שתתקרר דעתו לא יפסידנה את הכתובה, אלא יתן לה אותה  3  -

 2.  נתבאר על פי התוספות בד"ה אי, וראה דבריהם היטב.   3.  ביארו התוספות, שלגבי לאוסרה על בעלה יש לנו לתלות מספק שהוא אינו בקי בדבר, כיון שלאשה יש "חזקת היתר" לבעלה. אך לגבי הכתובה, יש לנו לומר לצד ההפוך, ולהפסידה מספק, מפני ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", והאשה היא המוציאה את ממון הכתובה מיד בעלה. ומבואר מדברי הגמרא כפי שביארו התוספות, שיכול הוא להפסידה כתובתה מדין זונה, אף שיהא מותר להמשיך ולהיות עמה (שהרי לגבי איסור אנו מתירים אותה, מפני שאנו תולים מכח חזקת היתר שהבעל אינו בקי).
אי אפשר לומר כך, שהרי ניתיב לה (אם רוצה הוא - שיתן לה).
כי אם הוא אינו חושש להפסד ממונו ונותן לה כתובה שלא מגיעה לה, מדעתו, מה לנו להתערב בכך ולהפסידה.
אלא ודאי תקנו זאת חכמים כדי לאוסרה עליו. כי חששו חכמים שמא ימצאנה בעולה והיא זינתה ואסורה עליו, ואם ימתין עד מושב בית דין, תתקרר בינתיים דעתו, ולא יבוא לבית הדין לטעון עד שיאסרוה עליו, ויהיה עם אשתו באיסור סוטה לבעלה כל ימיו.
וממשיכה הגמרא לפרש את משנתנו כדי להוכיח ממנה כדברי רבי אלעזר:
ודקא טעין טענה! הרי ודאי טוען הוא טענה בבית דין כדי לאוסרה.
ודנה הגמרא מה היא טענתו -
מאי לאו, האם לא מדובר בכגון דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי!  4 

 4.  ביארו התוספות שלכן סבורה היתה הגמרא שחשש חכמים היה משום שמא ימצא פתח פתוח ולא משום החשש שמא לא ימצא לה דם בתולים, היות וקא סלקא דעתין שבטענת דמים אין לחשוש שמא תתקרר דעתו, כי בחסרון דם בתולים לבו של הבעל נוקפו ואינו מתקרר, ורק בטענת "פתח פתוח מצאתי" בלבד יש לחוש שתתקרר דעתו, כי יתלה לומר שאינו בקי בדבר (תוספות הרא"ש).
ומוכח שבטענת פתח פתוח בבית הדין הוא נאמן לאסור אותה עליו. ואין אנו אומרים שאין הוא בקי בדבר.
ודוחה הגמרא: לא משום טענת פתח פתוח חששו חכמים.
אלא חששו דקטעין טענת דמים, שמא יטען שלא מצא לה דם כדרך הבתולות, ובטענה זו יש לאוסרה עליו, שהרי אי אפשר לומר שאינו בקי בדבר הניכר לעין.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
האומר "פתח פתוח מצאתי" הרי זה נאמן להפסידה כתובתה.  5 

 5.  הפסד הכתובה אינו דוקא באופן שאין כאן אלא ספק אחד, ועל דרך שביארה הגמרא לעיל לענין איסור. אלא אף באשת ישראל שנתקדשה בגיל שלש שנים ויום אחד, שהיא מותרת לבעלה מדין ספק ספיקא, מכל מקום היא מפסדת את כתובתה, וטעם הדבר מתבאר בתוספות. ועוד כתבו התוספות, שאין להכריח מדברי שמואל אלו את דעתו לענין איסור לבעלה, כשאומר "פתח פתוח מצאתי", כי יש לומר שלענין איסור הוא אינו נאמן, ומשום שיש להסתפק שמא אינו בקי ויש להעמיד את האשה בחזקת היתר. מה שאין כן לענין ממון, שאדרבה, יש לנו להעמיד את הממון בחזקת בעליו, וכפי שנתבארה סברא זו לעיל. ויש גם לומר שלענין איסור הוא ודאי נאמן, כי בקי הוא בפתח פתוח ולענין נאמנותו שאינו משקר הרי "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ובא שמואל להשמיענו שאף לענין כתובה שיש לנו לומר כי הוא משקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום נאמן הוא (כן נראה ביאור דבריהם). עוד כתבו התוספות, שמדברי רבי אלעזר שאמר לעיל שלענין איסור נאמן הבעל והיא אסורה עליו, אין להכריח שאינו נאמן להפסידה כתובתה, מדנקט "לאוסרה עליו", דמשמע דוקא לאוסרה עליו. כי יש לומר אדרבה, לענין כתובה ודאי נאמן הוא, משום שאפילו אם הוא ספק בקי הרי היא מפסידה כתובתה ואינה יכולה להוציא ממנו ממון. אבל לענין איסור היה מקום לומר שאינו נאמן כי ספק בקי הוא ויש להעמיד את האשה בחזקת היתר, והשמיענו רבי אלעזר שאף לענין איסור הוא נאמן. ואולם רש"י בעמוד א' כתב שלפי דעת רבי אלעזר אינו נאמן להפסידה כתובתה, וראה ביאור טעמו במהרש"א כאן, ואף מדברי הירושלמי הביאו התוספות שלרבי אלעזר אינו נאמן להפסידה כתובתה.
וטעם הדבר שהאמינוהו חכמים בדבר ואיננו מחזיקים אותו למשקר, כי אם היה שונאה ולכן רצונו לגרשה, ולא משום שאכן מצאה בעולה, הרי שמתחילה, קודם שנשאה, הוא כבר היה מגרשה, ולא היה טורח בסעודת נישואין בחנם.  6 

 6.  רש"י, וכלשון הגמרא לקמן "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"; וראה בהמשך הסוגיא ביתר הרחבה.
אמר תמה רב יוסף: מאי קא משמע לן שמואל!?
והרי תנינא לדין זה במשנה לקמן:
דתנן: ארוס האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים (היודעים את מעשיו עם ארוסתו בעת שהוא מתייחד עמה), אינו יכול לטעון טענת בתולים, (וכדמפרש ואזיל, האם הנידון הוא לאוסרה עליו, או להפסידה כתובתה).
מפני שביהודה היה המנהג שהארוס מתייחד עמה (עם ארוסתו) לפני הנישואין, ולכן אנו תולים שלא נבעלה לאדם אחר באיסור, אלא רק לארוסה היא נבעלה, ולא נעשית סוטה.
ומדייק רב יוסף מהמשנה: דוקא ביהודה (שהיו מייחדים את החתן עם הכלה קודם הנישואין) הוא דלא מצי טעין טענת בתולים, מפני שאנו תולים את הדבר בביאתו בה.
הא בגליל, שלא היו מייחדים שם את הארוס עם ארוסתו עד שייכנסו לחופה - מצי טעין הבעל טענת בתולים.
ולמאי, לאיזה ענין טוען הוא טענת בתולים?
אי כדי לאוסרה עליו, ועל זה שנינו שביהודה אינה נאסרת עליו ובגליל נאסרת עליו -
כך אי אפשר לפרש.
שהרי אם כן, ביהודה - אמאי לא יכול לטעון טענת בתולים!?
והרי אף שמתייחד עמה, כיון שהוא עצמו אומר שלא השיר את בתוליה באותו יחוד, יש לנו להאמינו בכך, מדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא".
אלא לאו, בהכרח, שאינו יכול לטעון טענת בתולים כדי להפסידה כתובתה, מפני שאנו אומרים שהוא זה שבעל אותה בהתייחדו עמה.
ודקא טעין איזו טענה?
מאי לאו, דקטעין טענת פתח פתוח
ומוכח, שבגליל נאמן בטענת "פתח פתוח מצאתי" כדי להפסידה כתובתה.  7 

 7.  הוקשה לרש"י, והרי הטעם שבגליל אנו מאמינים לו ואיננו חושדים אותו למשקר, הוא משום "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ואם כן, מה לי גליל מה לי יהודה? והרי אף ביהודה יש לנו לומר את אותה הסברא שודאי אמת בפיו שלא בא עליה כשנתייחד עמה, שאם לא כן לא היה טורח בסעודה ומפסידה (וכשם שאנו אומרים שאי אפשר לפרש את המשנה לענין לאוסרה עליו, משום שאם כן אף ביהודה יש לנו לאוסרה, היות והוא אומר שלא בא עליה, וביחס לעצמו הרי הוא נאמן מדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא)! ? ותירץ רש"י: "ומיהו ביהודה לא מהימן, שמא בעל בימי אירוסין ושכח, או שהערה בה מתוך חיבתה ולא ידע ששיבר בתוליה". כלומר: אכן אין אנו חוששים אף ביהודה שמשקר הוא, כיון שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אלא שחוששים אנו שהוא כועס עליה מתוך טעות או שכחה. ולמדנו מדברי רש"י, שאף על פי שביהודה יש לחוש שהוא טועה או שוכח, מכל מקום הרי הוא נאמן לאוסרה עליו. ולכן אי אפשר לפרש את המשנה שטענתו היא לענין לאוסרה עליו.
ודוחה הגמרא את הראיה:
לא כאשר הבנת, שהמשנה עוסקת במי שטוען טענת פתח פתוח, ואין לו כל ראיה לדבריו אלא טענה הוא שטוען בלבד. כי בזה יש לומר שאין לנו להאמינו, שמא משקר הוא בטענתו.
אלא המשנה עוסקת בכגון דקא טעין טענת דמים, ומביא הוכחות ברורות שלא מצא לה בתולים על ידי מפה שפרס בשעת ביאה, ושושבינים המעידים שלא נעשתה על ידו כל אונאה, ואכן לא מצא לה בתולים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב