פרשני:בבלי:כתובות ס ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ס ב

חברותא[edit]

עד שיעברו עשרים וארבעה חדש, שמא תתעבר, ויעכר חלבה, ותגמול את בנה מיניקתו,  1  דברי רבי מאיר.

 1.  ובעלה השני הרי אינו אביו של תינוק שיקנה לו ביצים וחלב במקום חלב האם, רש"י. מינקת שנתגרשה מבעלה והוא עדיין חי ויכול לקנות לו ביצים וחלב נחלקו בה הראשונים (הביאם הר"ן כאן) אם יכולה היא לינשא, כיון שאף אם תתעבר הרי בעלה כאן שיתן לו ביצים וחלב.
ורבי יהודה מתיר לאם להינשא בהגיע בנה לשמונה עשר חדש, כי דיו לתינוק שיינק עד הזמן הזה.
אמר רבי נתן בר יוסף:
דברי רבי מאיר, הן הן דברי בית שמאי -
ודברי רבי יהודה, הן הן דברי בית הלל.
שבית שמאי אומרים: יניקת תינוק היא במשך עשרים וארבעה חדש.
ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אפרש!  2  לדברי האומר, רבי מאיר, עשרים וארבעה חדש צריך התינוק לינוק, הרי זו מותרת לינשא כבר בעשרים ואחד חדש, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים, וכדמפרש טעמא ואזיל.

 2.  כגירסת השאילתות.
ולדברי האומר, רבי יהודה, המתיר בשמונה עשר חדש לגמול את התינוק - הרי זו מותרת להנשא כבר בחמשה עשר חדש, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים.
לפי שאין החלב נעכר, אפילו אם תתעבר, אלא לאחר שלשה חדשים מתחילת העיבור.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה!
ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת מינקת לאחר חמשה עשר חדש ממות בעלה, והיינו כרבי יהודה, וכפירושו של רבי שמעון בן גמליאל.
אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי (אריסו של אביי בא לפני אביי), אמר ליה האריס לאביי:
מהו ליארס אשה מינקת בחמשה עשר חדש מלידת הבן?
אמר ליה אביי: יכול אתה לארס, כי:
חדא: במחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה. והרי אמר רבי יהודה ששמונה עשר חודש דיו לינק, וכיון שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים, מותר אתה ליארס בחמשה עשר חודש.
ועוד: במחלוקת בית שמאי ובית הלל, הלכה כבית הלל. והרי בית הלל כרבי יהודה הם סוברים.
ועוד, הרי אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.
ועוד, הרי אמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא "לשאת" לאחר חמשה עשר חדש -
וכל שכן דאת, מותר אתה, שהרי אינך רוצה אלא ליארס.
כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף (כשבא אביי לפני רבו רב יוסף), וסיפר לו את ההוראה שהורה לאריסו -
אמר ליה רב יוסף לאביי: הוראתך אינה נכונה, כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו, צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש מלאים, חוץ מיום שנולד בו התינוק, וחוץ מיום שנתארסה בו.
רהט, רץ אביי בתריה, אחרי אריסו תלתא פרסי, שלש פרסאות, כדי לחזור בו מהוראתו.
ואמרי לה, פרסא בחלא (ויש אומרים פרסה אחת בחול רץ אחריו), ואולם, לא אדרכיה (ולא השיגו אביי לאריסו).
אמר אביי בעקבות מעשה זה:
האי מילתא דאמור רבנן, דבר זה שאמרו חכמים: אפילו ביעתא בכותחא (היתר ביצים המעורבים בכותח, שהוא מאכל שיש בו חלב),  3  על אף שהוא דבר פשוט, לא לישרי איניש במקום רביה (לא יתיר זאת אדם לשואלים אותו על כך, כשנשאלת השאלה במקום רבו) -

 3.  כתבו התוספות בשם הערוך, שאין הכוונה לסתם ביצים, כי אין לך עם הארץ שאינו יודע שהן מותרות בחלב, אלא הכוונה היא לשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, וביצים אלו אסור להורות בהן היתר במקום רבו, וראה עוד בדבריהם.
לא משום דמיחזי כאפקירותא, אין הטעם משום שזה נראה כחוצפה כלפי הרב, שמשיב התלמיד במקומו. אלא, משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, לא מסתייע בידי התלמיד, כשהוא מורה הלכה במקום רבו, לומר כהלכה.  4 

 4.  כתבו התוספות: "ונפקא מינה (בדברי אביי) שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי, ואפילו הכי אל יורה, דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו".
והא ראיה: דהא אנא, הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל (הרי אני למדתי וידעתי את דברי רב ושמואל), ואפילו הכי, כשבא הדבר לידי הוראה למעשה - לא מסתייעא לי מילתא למימר! לא נסתייע בידי לומר דין זה, משום שהוריתי הלכה במקום רבי, רב יוסף.
תנו רבנן: מינקת שמת בעלה, ונתנה את בנה למינקת אחרת, או גמלתו מלהניק קודם זמנו, או מת הילד, הרי זו מותרת לינשא מיד.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא (רוצים היו לעשות מעשה) באלמנה שמסרה את בנה למינקת,  5  כי הא מתניתא, כברייתא זו המתרת לה לינשא.

 5.  כן נראה מהמשך הסוגיא שבאופן זה היה מעשה, ולא שמת התינוק או שגמלתו.
אמרה להו - לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע - ההיא סבתא:
בדידי הוה עובדא כעין זה, וביקשתי לינשא, ואסר לי רב נחמן.
ותמהה הגמרא על מעשה זה שאמרה בשם רב נחמן: איני!
והא רב נחמן שרא להו לאלמנות של בי ריש גלותא (והרי רב נחמן עצמו התיר לאלמנות של בית ריש גלותא) שהיו בהן מיניקות ונתנו את בניהם למינקת אחרת, והתיר רב נחמן להן לינשא. ומוכח שלא כדברי ההיא סבתא בשם רב נחמן!?
ומשנינן: להכי אסר רב נחמן במינקת שמסרה את בנה למינקת אחרת, משום שמא תחזור בה המינקת מלהניק, ואם יחזור התינוק לאמו, הוא לא ירצה לינק ממנה, ויסתכן.
אך שאני מניקות שנשכרו לתינוקות של בי ריש גלותא - דלא הדרי בהו, יראות המניקות לחזור בהן, מפחד אנשי ריש גלותא, שאנשים מאויימים הם.  6 

 6.  לפי זה משמע שלא אסר רב נחמן אלא במי שמסרה בנה למינקת, אבל מת התינוק או שגמלתו, אכן מותרת היא לינשא, ואם כן הרי בהכרח שכל המעשים הנדונים כאן בגמרא היו באשה שמסרה את בנה למינקת, וכפי שאכן נתבאר בפנים.
אמר להו רב פפי לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שרצו להתיר לפני ששמעו מההיא סבתא לאסור: ואתון, אתם לבדכם ללא הוראתו של רב נחמן לאסור, וכי לא תסברוה בעצמכם שיש לאסור מהא דתניא, כלומר ממה שפסק שמואל כרבי מאיר בברייתא להלן:
כל אשה שהיא אלמנה או גרושה, צריכה להמתין שלשה חדשים קודם שתינשא לאדם אחר, כדי שתהא אפשרות להבחין בין זרעו של הבעל הראשון לזרעו של הבעל השני, ודבר זה נקרא "הבחנה".
הרי שהיתה האשה שנתאלמנה או נתגרשה רדופה לילך לבית אביה, שבמשך רוב ימי נישואיה לבעל הראשון היא היתה מתגעגעת לבית אביה, והולכת לשם, שאז אינה מתעברת מבעלה הראשון -
או שהיה לה כעס בבית בעלה, וגם אז אין היא מתעברת ממנו -
או שהיה בעלה הראשון חבוש בבית האסורין, וברור הדבר שהיא לא נתעברה ממנו -
או שהלך בעלה הראשון למדינת הים -
או שהיה בעלה זקן או חולה ואינו ראוי להוליד -
או שהיתה היא עקרה (נעקר רחמה וניטל האם שלה), ואו שהיתה זקנה שאינה מתעברת - או שהיתה איילונית,  7  ואו שהיתה קטנה, שאינה מתעברת ויולדת -

 7.  ממעי אמה לקויה היא, ואין לה סימני שער ודדים, רש"י יבמות מב א.
וכן אשה המפלת את עוברה אחר מיתת בעלה, שאין צורך בהבחנה -
וכן אשה שאינה ראויה לילד, כגון מחמת סם או חולי  8  -

 8.  רש"י ביבמות שם.
כולן, על אף שאין בהם ענין של "הבחנה", בכל זאת צריכות הן להמתין שלשה חדשים כשאר הנשים, דברי רבי מאיר, היות ו"לא פלוג רבנן" כשגזרו חובת הבחנה, בין אשה לאשה, ולכן כולן צריכות להמתין שלשה חדשים.
רבי יוסי מתיר בנשים אלו ליארס ולינשא מיד.
ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. כלומר: בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן!  9 

 9.  פירש רש"י "בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן", וכוונתו לפרש שלא תאמר רק בגזירותיו הלכה כמותו, ולא בעניננו שאינו מטעם גזירה אלא משום "לא פלוג", כן נראה בפשיטות, וראה בהערות בהמשך הסוגיא.
ולדעת רבי מאיר, שהלכה כמותו, אף במינקת, שגזרו חכמים שלא תינשא, יש לאסור את כל הנשים, כי לא פלוג רבנן בגזירתם להמתין עשרים וארבעה חודש בין אשה לאשה.
ומכח זה היה לכם לאסור!  10  אמרי ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב פפי: לאו אדעתין, לא ידענו ברייתא זו.

 10.  שיטת רש"י בביאור הסוגיא לפי פשטות לשונו, וכמו שכתב בעל שיטה מקובצת בהבנת דבריו: רבי מאיר לענין הבחנה אסר משום "לא פלוג", והיינו דמדמה הגמרא דהוא הדין לענין מינקת יש לאסור משום "לא פלוג", וזה שלא כדברי רש"י ביבמות מב א שכתב בטעם הבחנה שהוא משום גזירה אינה ראויה אטו ראויה. שיטת השאלתות (כנראה מדבריו שהביא משמו במסורת הש"ס, וכך היא כנראה שיטת רש"י במהדורא קמא, ראה שם): רבי מאיר אסר לענין הבחנה משום שגזרו באינה ראויה לילד אטו ראויה לילד, ודמיון הגמרא הוא: כשם שגזרו שם אינה ראויה אטו ראויה, כך יש לגזור במינקת שחדלה מלהניק אטו מינקת ממש. שיטת התוספות (כנראה מדבריהם בד"ה ואמר): אין הגזירות שוות לענין הבחנה ולענין מינקת. אלא, בהבחנה גזרו אינה ראויה לילד אטו ראויה לילד, ואילו במינקת גזרינן במת התינוק שמא תהרגנו, ובגמלתו שמא תגמלנו והוא עדיין צריך לינק, ובנתנה בנה למינקת שמא תחזור בו המינקת. ופירוש מחודש הוא, לומר שפשיטא לגמרא, כיון שגזר רבי מאיר גזירה אחת בהבחנה, בהכרח שיגזור גזירה אחרת במינקת, והמהרש"א הקשה על דבריהם, כיון דגבי הבחנה גזרו הא אטו הא, למה לא נגזור כן לגבי מינקת, וראה שם בקרני ראם, (וראה עוד מה שכתב הריטב"א כאן). והתוספות הוכיחו שלא כשיטת השאילתות, מרב נחמן שהתיר לבי ריש גלותא לינשא משום דלא הדרי המניקות מהסכמתן, ואם תמצי לומר דגזרינן אינה מינקת אטו מינקת, אם כן למה התיר רב נחמן. וראה מה שכתב בישוב קושיא זו ברש"י במהדורא קמא, ויש שם טעות סופר שכתוב שם: "ודאי דלא פריך אדרב נחמן דלעיל דשרא לבי ריש גלותא, ולא גזר מידי", וצריך לומר: "והא דלא פריך". ובפשוטו, קושיא זו תיקשי גם לשיטת רש"י בסוגיין דהוא משום "לא פלוג", מאי טעמא התיר רב נחמן וחילק בין מינקת למינקת.
והלכתא: אם מת התינוק - מותר לה ליארס ולינשא מיד.  11 

 11.  ראה מה שכתב הריטב"א בביאור דברי הגמרא, שהרי מתחלה פשיטא לגמרא שיש לאסור כאן משום "לא פלוג" וכדעת רבי מאיר לענין הבחנה, עד שהגמרא תמהה מכח זה על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ומיד פוסקת הגמרא דלא אמרינן כאן "לא פלוג".
אבל אם גמלתו - אסור ליארס ולינשא מיד, כי היא גמלתו מחמת שרוצה לינשא.
מר בר רב אשי אמר: אפילו מת התינוק נמי אסור לה להנשא, משום דחיישינן דלמא קטלה ליה, ואזלא ומינסבא (שמא תהרגנו לבנה, ותלך ותינשא).
ואכן, הוה עובדא, וחנקתיה מינקת לבנה,, כדי שתוכל לינשא.
אך אומרת הגמרא:
ולא היא! אין לפסוק כדברי מר בר רב אשי, היות ואין לחוש לכך -
כי ההיא אשה שחנקה את בנה, אשה שוטה הואי.
דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו (אין נשים הורגות את בניהן כדי לינשא).
תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן של אשה אחרת להניק, הרי זו לא תניק עמו לא את בנה, ולא את בן חברתה.
ואם פסקה לה אם התינוק  12  קימעא (מזונות מועטים), הרי היא אוכלת הרבה משלה - כדמפרש ואזיל - כדי שתוכל להניק את הילד ולא תמיתנו.

 12.  רש"י במהדורא קמא, וכן פירש המאירי, וביאר: מתוך ששכרה יפה לה, היא מחלה במיעוט המזונות, ומסתמא מקבלת עליה לאכול בכדי סיפוק; וראה עוד ביאורים אחרים בשיטה מקובצת ומאירי.
ולא תאכל עמו, כל זמן שהבן אצלה כדי להניקו, דברים הרעים לחלב.
ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, שהרי "בן חברתה" שפת יתר היא, כי:
השתא את בנה אמרת שלא תניק עמו, את בן חברתה שלא תניק עמו - מיבעיא ליה לתנא למימר!?
ומשנינן: מהו דתימא, אם לא היה התנא של הברייתא אומר שאף את בן חברתה לא תניק עמו, הייתי אומר:
רק את בנה, הוא שאסר התנא להניק בשעה שקיבלה להניק תינוק אחר, כיון דחייס עילויה (שהיות והאשה חסה על בנה), ממציא ליה טפי, תמוץ את דדה, ותמציא את החלב לבנה, שימצנו כולו, ולא ישאר חלב לתינוק שקיבלה להניק.  13 

 13.  רש"י במהדורא קמא.
אבל להניק יחד עמו את בן חברתה, הייתי סבור שמותר לה, כי אי לאו דהוה לה "מותר", כאשר אין לה עודף חלב,  14  לא הוה ממציא ליה, אינה ממצה את החלב לבן חברתה, אלא שומרת אותו לתינוק שלקחה להניק.

 14.  רש"י במהדורא קמא.
לפיכך קא משמע לן הברייתא, שאסורה היא להניק אפילו את בן חברתה עמו.
שנינו בברייתא: פסקה, פסקו למינקת מזונות קימעא - אוכלת מזונות הרבה:
והוינן בה: מהיכא? מהיכן תאכל המינקת מזונות יותר ממה שפסקו לה, משלה או משל אלו שפסקו לה?
אמר רב ששת: מזונות רבים משלה תאכל, כדי שתוכל לעמוד בהתחייבותה, ויהיה לה הרבה חלב להניק, כדי שלא ימות התינוק. לפי שהסכימה לספק לו חלב עבור שכר ההנקה, ובהתחייבות ההנקה, נכלל גם אכילת מזונות הרבה על חשבונה, כדי שיהיה לה חלב בשפע.
עוד שנינו בברייתא: לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב: והוינן בה: מאי נינהו? מה הם הדברים הרעים לחלב?
אמר רב כהנא: כגון כשות, וחזיז (עשבים של זרע תבואה),  15  ודגים קטנים, ואדמה.  16 

 15.  ובמהדורא קמא פירש רש"י ש"חזיז" היינו "שחת", ובשיטה מקובצת הביא בשם לקוטי הגאונים "חזיז, הצמחין של חיטין ושל שעורין כשהן רכין עד שלא יצאו השבלים".   16.  כתב רש"י במהדורא קמא ד"אדמה" כמשמעה.
אביי אמר: אפילו קרא וחבושא (קשואים וחבושים), אף אלו רעים הם להנקת חלב.
רב פפא אמר: אפילו קורא ("רך הגדל בדקל, מה שנוסף על הענף בשנה זו. רש"י), וכופרא (תמרים בקטנותן, שלא נתבשלו עדיין כל צרכן).  17 

 17.  רש"י במהדורא קמא.
רב אשי אמר: אפילו כמכא (מאכל כותח) והרסנא (דגים מטוגנים בקמח יחד עם הציר והשומן שלהם), רעים הם לה.
יש דברים מינייהו, מהדברים האמורים, שהם פסקי חלבא (מפסיקים הם את הנקת החלב) -
ויש דברים מינייהו, מהדברים האמורים, שהם עכרי חלבא, מעכירים הם את החלב, ואינו טוב לתינוק.
ואגב שפירטה הגמרא את האוכלים המשפיעים על טיב החלב, מבארת הגמרא גם מה הן הדברים והאוכלים המשפיעים על ההריון:
דמשמשא בי ריחיא, המשמשת מטתה בבית הריחים, הוו לה בני, יהיו הולדות נכפי, חולים במחלת הנפילה.  18 

 18.  במהדורא קמא פירש רש"י: חולי המפיל את האדם ומנענע את כל אבריו.
דמשמשא על ארעא (על הקרקע), הוו לה בני שמוטי, ארוכי צואר, ומום הוא.
אשה מעוברת  19  דדרכא על דמא דחמרא, הדורכת על דם החמור, הוו לה בני גירדני (קרחים).

 19.  רש"י במהדורא קמא כתב: "וכל אלו (הדברים הרעים להריון שמפרטת הגמרא בהמשך) כשאכלם כשהיא מעוברת, ומסתבר שאף הדורכת על דם החמור בהכי מיירי.
אשה דאכלה חרדלא (חרדל) בימי עיבורה, הוו לה בני זלזלני  20  (רעבתנים).

 20.  צריך לומר: זללני.
דאכלה תחלי (שחלים), הוו לה בני דולפני (עיניהם זולפות מים תמיד).
דאכלה מוניני, אשה הרגילה  21  לאכול דגים קטנים, הוו לה בני מציצי עינא (עיניהם פורחות ונעות תמיד).

 21.  כן הוא לשון רש"י, וכנראה כוונתו לומר, ששאר הדברים מזיקים לה אפילו כשאוכלת פעם אחת בימי עיבורה, ואילו דגים קטנים אין מזיק לה אלא אם כן רגילה היא בהן בימי עיבורה.
דאכלה גרגושתא (אדמה), הוו לה בני מכוערי (מכוערים).
דשתיא שיכרא אשה מעוברת השותה שכר, הוו לה בני אוכמי (בנים שחורים).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב