פרשני:בבלי:כתובות טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות טז ב

חברותא[עריכה]

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. לכן הבעל נאמן לומר אלמנה נשאתיך.
ומקשינן: אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, הרי הנך סהדי שקרי נינהו, שאילו הייתה בתולה הרבה היו יודעים שיצאה בהינומא?
אלא, אמר רבינא: לא תימא "כל הנישאת בתולה יש לה קול". אלא רק רוב הנשאת
בתולה יש לה קול. וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אבל כשיבואו עדים נאמינם לומר בתולה הייתה, כיון שיש מיעוט בתולות שאין להן קול, ושמא זו מן המיעוט היא.
שנינו במשנה שאשה שאבדה כתובתה, אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' גובה מאתיים בכתובתה:
ומקשינן: ליחוש דלמא מפקא עדים שיצאה בהינומא בהאי בי דינא, וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד, וגביא בה  12 ?

 12.  והקשו התוספות, למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין אינו נאמן", אכתי מאי נפקא מינה לבעל אם לא תתן לא את כתובתה, והלא לעולם תוכל לתובעו שנית בבית דין אחר אפילו בלא כתובה? ותירצו - עדיין איכא נפקא מינא, שכאשר אין לה כתובה יכול הבעל לטעון "פרעתי מנה", במיגו שהיה טוען "אלמנה נשאתיך". או אם תתבענו במקום שאין מכירים אותם, יוכל לטעון הבעל פרעתי הכל, במיגו שהיה טוען - אין את אשתי כלל.
ומתרצינן: אמר רבי אבהו, על כרחינו משנה זאת אומרת, שבמקום שאין כתובה כותבין שובר לבעל, לראיה שפרע לאשה את כתובתה, ואינו יכול לומר, איני פורע עד שתוציאי את כתובתיך, שמא תתבעיני פעם נוספת בבית דין, אלא כותבים לו שובר ועליו מוטלת האחריות לשמור על שוברו  13 .

 13.  הקשו התוספות: עדיין אין להביא ראייה ממשנתנו למחלוקת זו, משום שבנידון דידן על כרחינו כותבים שובר לכולי עלמא, כיון שגם אם תחזיר האשה את כתובתה לבעלה, עדיין יש מקום לחוש שמא תתבענו בבית דין אחר בעידי הינומא, ותהא נאמנת, למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין אינו נאמן"? ותירצו - שיש להביא ראיה בכל אופן, משום שבמקרה שאינה מחזירה לו את הכתובה, הרי יהיה עליו לשמור שוברו יותר טוב מאשר במקרה שתחזיר לו את הכתובה, ולכן אם בעלמא אין כותבים שובר, יכול הבעל לומר לה שאינו מכון לפרוע עד שתחזיר לו את הכתובה, כדי שלא יצטרך לשמור על שוברו שמירה מעולה כל כך. אך אם בעלמא כותבים שובר - הרי שלא חיישינן לטורח שמירתו. על פי באור תוספות הרא"ש.
ונחלקו בדין זה במסכת בבא בתרא, וקיימא לן כמאן דאמר "אין כותבין שובר", ואין גובין מן הלווה עד שיוציא המלוה את שטרו, משום שנמצא הלוה צריך לשמור את שוברו כל חייו מן העכברים כדי שלא יחזור המלוה ויתבענו שנית.
רב פפא אמר, לעולם אין כותבין שובר, ובמשנתנו במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ולכן אין לחוש שמא תוציא את כתובתה במקום אחר ותגבה ממנו פעם שניה.
ואיכא דמתני לה לנדון זה שדנו בו רבי אבהו ורב פפא - אברייתא, ששנינו: אשה שאיבדה כתובתה, או הטמינה כתובתה, או נשרפה כתובתה, ורקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה (יבואר בהמשך הגמרא), או מפה של בתולים, שכל אלה מנהג לעשותם בנישואי בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל אלו - כתובתה מאתים. ואהא אקשינן: וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא, והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה?
ועל קושיא זו נאמרו תרוצי הגמרא לעיל - אמר רבי אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.
ומקשינן: היאך אפשר לומר את תירוצו של רב פפא על הברייתא, והא איבדה כתובתה קתני בברייתא, ואם כן ודאי מדובר במקום שכותבים כתובה, ודלא כרב פפא שהעמיד במקום שאין כותבים כתובה?
ומתרצינן: לעולם כרב פפא, והברייתא עוסקת בגוונא דכתב לה איהו כתובה אע"פ שמנהג המקום שלא לכתוב כתובה.
ומקשינן: סוף סוף כיון שהייתה כתובה ניחוש דלמא מפקא לה בבית דין אחר וגביא בה פעם שנייה?
ומתרצינן: מאי "איבדה" שאמרה הברייתא? ! איבדה באור! ואם כן שוב אין לחוש שתוציאנה במקום אחר  14 .

 14.  והקשו התוספות, אם כן, מדוע נדחק רב פפא להעמיד במקום שאין כותבים כתובה וכתב לה איהו, והלא אפילו במקום שכותבים כתובה, אם יש עדים שנשרפה באור שוב אין לחוש שמא תוציאנה בבית דין אחר ותגבה בה פעם שניה? ותירצו - שבמקום שכותבים כתובה אף אם יש עדים שנשרפה הכתובה באור, מכל מקום יש לחוש שמא כתב לה כתובה פעם נוספת, משום שאסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה. ברם - אם יש עדים שנשרפה הכתובה אחר הגירושין, שאז אין חשש שמא כתב לה כתובה נוספת, גובה כתובתה אף במקום שכותבין כתובה. אך הראב"ד פירש את הגמרא באופן אחר לגמרי - דאיירי כשאמרה האשה שכתב לה בעלה כתובה, ואבדה לה, ואין לבעל עדים שכתב לה, ולכן נאמנת במיגו שהייתה אומרת שלא כתב לה מעולם ואהא מקשינן - סוף סוף ניחוש שמא תמצא את הכתובה אחר כך ותגבה פעם שניה? ומשנינן - דאיירי שאמרה האשה שנשרפה הכתובה באור, ונאמנת במיגו כנ"ל. ואם כן לא קשיא קושיית התוספות, משום שכל המיגו לא שייך אלא במקום שאין כותבים כתובה.
ומקשינן: אי הכי "איבדה" היינו "נשרפה", ומדוע חזרה הברייתא ואמרה פעם נוספת דין זה?
ועוד קשה - "הטמינה כתובתה" מאי איכא למימר, ניחוש דלמא מפקא לכתובתה בבית דין אחר וגביא בה?
ותו קשיא - אפילו אם תאמר ש"נשרפה כתובתה" הוא פירוש ל"איבדה כתובתה", אכתי קשיא למה לי למימר "איבדה כתובתה", והלא היינו "הטמינה כתובתה"?
ומתרצינן: אלא, כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה, דחישינן שמא תוציא כתובתה בבית דין אחר ותגבה בה פעם נוספת.
וכך הוא באור הברייתא: איבדה כתובתה - כהטמינה כתובתה, ואינה נאמנת, עד דאמרי עדים  15  נשרפה כתובתה, שאז נאמנת אם יהיו עדים שיצאה בהינומא או בשאר מנהגי הבתולות, וגובה מאתיים.

 15.  כך הגירסא לדעת התוספות שהובא לעיל. אך לדעת הראב"ד הנ"ל צריך לגרוס "עד דאמרה איהי נשרפה כתובתה", כיון שאינה נאמנת מכח עדים אלא מכח מיגו שהיתה אומרת שלא כתב לה כתובה כלל.
מאן דמתני לה, היינו לדברי רבי אבהו ורב פפא אברייתא, ואע"פ שעוסקת הברייתא במקרה שאבדה כתובתה, אין מכאן ראייה שכותבים שובר, משום ש"כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כנ"ל, אם כן - כל שכן אמתניתין, שאין להביא ראייה ממשנתינו שכותבים שובר משום שמדובר במקום שאין כותבים כתובה, כנ"ל.
ומאן דמתני לה לדברי רבי אבהו ורב פפא אמתניתין בלבד, אבל אברייתא לא יתרץ כנ"ל - "כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כי קושיא, ויעדיף להוכיח מהברייתא שכותבים שובר ולא לדחוק כתירוצינו לעיל.
שנינו במשנה שאם יש עדים כו' נאמנת.:
ומקשינן: למאן דאמר שאין כותבים שובר, אמאי נאמנת, וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא?
ומתרצינן: שבמקום דלא אפשר, כגון היכן שאין כותבים כתובה, וגובה כתובתה רק על ידי עידי הינומא, אזי ודאי שכתבינן שובר, שאם לא כן היאך תגבה את כתובתה?!
שנינו במשנה שאם יש עדים שהעבירו לפניה כוס של בשורה, גובה מאתיים:
ומבארת הגמרא: מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה, כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, כלומר - ראויה היתה זו לאכול בתרומה, אם הייתה נישאת לכהן, כיון שלא נמצאה בעולה מחמת זנות, אלא בתולה.
ומקשינן: מתקיף לה רב פפא - אטו אם הייתה אלמנה, מי לא אכלה בתרומה?! ואם כן מה הראייה מכך שראויה לאכול בתרומה שאכן בתולה היא, דלמא אלמנה הייתה, ואף אלמנה אוכלת בתרומה?
אלא אמר רב פפא - הטעם שמעבירים לפניה כוס של תרומה, לומר - שזו ראשית, היינו נבעלת לראשונה, כתרומה שהיא ראשית לכל הפירות.
מביאה הגמרא מנהגים נוספים שנהגו בבתולה:
תניא: רבי יהודה אומר, חבית של יין מעבירין לפניה.
ואמר רב אדא בר אהבה לבאר את דבריו: שאף לפני בעולה היו מעבירים חבית של יין, אלא שאם הייתה בתולה, מעבירין לפניה חבית סתומה. ואם הייתה בעולה, מעבירין לפניה חבית פתוחה.
ומקשינן: אמאי מעבירים חבית יין אף לפני בעולה, ניעבר רק קמי בתולה, וקמי בעולה לא ניעבר כלל?
ומשנינן: אם לא נעביר לפני בעולה כלל, זימנין דתפסה מאתים שלא בפני עדים או בית דין, ואמרה - אנא בתולה הואי, והאי דלא עברו קמאי, אתנוסי הוא דאתניסו, ותהא נאמנת במיגו שתאמר לא היו דברים מעולם  16 .

 16.  אבל בלא המיגו אינה נאמנת, ותפיסתה גם כן לא מועילה, ומוציאים את הממון מידה, כיון שתפיסה אחר שנולד הספק לא מהניא, כמבואר בסוגיא בריש מסכת בבא מציעא (דף ו' ע"ב), וכאן הלא נולד הספק בזמן נישואיה, האם הייתה בתולה או בעולה, והדין שעליה להביא ראיה שבתולה הייתה, ולא תועיל לזה תפיסה. כך סברו התוספות. אך דעת הרמב"ן שבנידון דידן תועיל תפיסתה, אף אם תתפוס בעדים ולא יהיה לה מיגו דלא היו דברים מעולם, כיון שמדובר שתפסה קודם שבאו לבית דין לדון על כתובתה, וחשיב כתפיסה קודם שנולד הספק, ומהני האי תפיסה לומר לבעל - המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליך להוכיח שבעולה הייתה ולא בתולה. ויש לדקדק מדברי רש"י שכתב - "זימנין דתפסה מאתיים. בלא בית דין:. " ולא כתב "בלא עדים", כדעת התוספות, ומשמע שסבר כדעת הרמב"ן, שבסוגין חשיב כתפיסה קודם שנולד הספק. ואמנם נדון זה תלוי בסוגית תקפו כהן, בריש מסכת בבא מציעא, ואין כאן המקום להאריך.
ולכן תקנו חכמים לעשות היכר מיוחד לבעולה למען הסר כל ספק.
תנו רבנן בברייתא: כיצד מרקדין לפני הכלה? (כלומר - איזה שבחים מותר לומר בפניה?)

דרשני המקוצר[עריכה]