פרשני:בבלי:כתובות יט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות יט א

חברותא[edit]

חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול  41 .

 41.  ומבואר שאין אומרים מיגו במקום חזקה. והקשו התוספות, והלא דין זה הוא "בעיא דלא איפשיטא" במסכת בבא בתרא, לגבי "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ומדוע כאן נקטה הגמרא בפשיטות שאין אומרים מיגו בכהאי גוונא? ותירצו הראשונים בשיטה מקובצת - דשאני האי חזקה מהאי חזקה, משום ש"חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", אינה דבר מוחלט, כיון שמותר לו לפרוע תוך זמנו אלא שאין הדרך לעשות כן, ולכן מספקא לן אי מהני מיגו נגד חזקה כזו. משא"כ בסוגיין שחזקה מוחלטת היא, שכל אדם חייב לדקדק בעדיו שיהיו כשרים, ונגד חזקה כזו ודאי שלא מועיל מיגו.
אלא כשאמרו "אנוסין היינו" מאי טעמא אינם נאמנים? נימא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?
ומתרצינן: אמר רב חסדא - קסבר רבי מאיר, שעדים שאמרו להם "חתמו שקר! ואל תהרגו" - יהרגו ואל יחתמו שקר!, ולכן אף אם אמרו "אנוסים היינו מחמת נפשות" אינם נאמנים לשוויי נפשייהו כרשעים, משום שהיה להם להיהרג ולא לחתום שקר  42 .

 42.  מבואר בראשונים, שדבר פשוט הוא שמדינא ודאי אין צריך למסור את הנפש אלא על ג' עבירות, והכא בסוגיין הנדון מצד מדת חסידות, וסבר רב חסדא, שלרבי מאיר אין אדם משים את עצמו כאינו חסיד. אמנם ברש"י משמע שמדינא צריך למסור את הנפש על גזל. וצריך באור מנלן לומר כך? והרמב"ן הביא ברייתא חיצונית שנאמר בה - "שלשה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, ואלו הן, ע"ז, וגילוי עריות ושפיכות דמים. רבי מאיר אומר - אף הגזל. ", הרי שמצינו שסבר רבי מאיר שצריך למסור את הנפש על גזל.
אמר ליה רבא לרב חסדא: השתא, אילו אתו לקמן העדים לאמלוכי האם להיהרג, או לחתום שקר, ודאי אמרינן להו - זילו חתומו ולא תתקטלון!
משום דאמר מר - אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד.
והשתא דחתמו, אמרינן להו אמאי חתמיתו?! והלא ודאי שאין לתובעם שלא נהגו בעצמם מנהג חסידות.
אלא, צריך לומר שטעמא דרבי מאיר שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו, משום שסבר כדרב הונא אמר רב.
דאמר רב הונא אמר רב: לווה המודה בשטר שכתבו, אין המלוה צריך לקיימו, ולא נאמן הלווה לטעון פרעתי נגד השטר, למרות שלא התקיים השטר אלא על פיו.  43 

 43.  והקשו התוספות: מדוע אינו נאמן לטעון פרוע במיגו שהיה אומר "מזויף"? ותירצו - שאין זה מיגו כיון שירא לומר מזויף פן יכחישוהו. עוד הביאו לתרץ בשם רש"י - שהטעם שאינו נאמן, משום שמדאורייתא אין צריך כלל קיום, ורק רבנן הצריכוהו קיום, וכל מה שהצריכוהו קיום הוא דוקא נגד טענת מזויף, ולא נגד טענות אחרות. וב"קובץ שיעורים" העיר, שמכל מקום יש לבאר אמאי אינו נאמן, הרי סוף סוף איכא מיגו? וביאר - על פי דברי הר"ן בקידושין, שבמקום שמעיקר הדין אינו נאמן, וחידשו באופן מיוחד שיהיה נאמן, אין לך בו אלא חידושו, ולא מועיל מיגו לטענה כזו. והכא נמי הכא כיון שמעיקר הדין אינו נאמן לטעון מזוייף נגד שטר, אלא שהימנוהו רבנן לטעון בכל אופן, בזה אין לך בו אלא חידושו לא מועיל מיגו לטענה זו. אך ברש"י בסוגיין מבואר, שהטעם שאינו נאמן לטעון "פרוע", משום שהשטר ביד המלוה הוא, ומשמע שכוונתו לומר, דאמרינן ליה - "שטרך בידי מאי בעי". והקשו עליו התוספות - הרי בהמשך הסוגיא לגבי שטר אמנה אמרינן שאין הלוה נאמן לטעון שטר אמנה הוא זה משום שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והתם הרי לא שייך טעמא ד"שטרך בידי מאי בעי"? ואמנם רש"י נזהר מקושיא זו, ופירש שבשטר אמנה אינו נאמן משום ש"לא עביד איניש שכתב ומסר בלא הלואה".
ולכן הכא איירי כשהודה הלוה שכתב את השטר, ואם כן כעת אין המלוה צריך לקיימו, וכשבאו העדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אין אנו זקוקים להם, ולא הוי "הפה שאסר", ולכן אינם נאמנים לומר כעת - "אנוסים היינו"  44 .

 44.  כך פירש רש"י. והתוספות הקשו עליו, אם כן מדוע נחלקו כשיש עדים, יחלקו בלוה מודה לחודיה, כיון שבזה תלויים דבריהם? ולכן פירשו התוספות, שטעמו של רבי מאיר כרב הונא, וכמו שלא אמרינן מיגו לפסול את השטר כשהלוה מודה שכתבו וטוען פרוע, הכא נמי לא אמרינן מיגו לפסול את השטר בעדים שאומרים כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו.
ורבנן חולקים וסוברים, שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואם כן עדיין יש צורך בעדותם של העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה", ולכן נאמנים לומר "אבל אנוסים היינו", משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ומביאה הגמרא את עצם הנדון האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, או לא:
גופא: אמר רב הונא אמר רב - לווה המודה בשטר שכתבו, אין המלוה צריך לקיימו.
אמר לו רב נחמן לרב הונא: גנובא גנובי למה לך? (מדוע אתה אומר דין זה בשם עצמך?) אי סבירא לך כרבי מאיר, שסבר ג"כ כדבריך, אימא שהלכה כרבי מאיר?
אמר ליה רב הונא לרב נחמן: ומר היכי סבירא ליה? אמר ליה רב נחמן: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו - זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא! משום שבלא קיום יהיה נאמן הלוה לטעון פרוע, כיון שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.
אמר רב יהודה אמר רב: האומר - "שטר אמנה הוא זה", (כלומר, לא לווה כלום בשטר זה אלא כתבו למלוה כדי שאם ירצה אחר כך ללות ילוה, והאמינו למלוה שלא יתבענו בשטר זה בנתיים). אינו נאמן!
והוינן בה: דקאמר מאן? (מיהו הטוען שאינו נאמן?).
אילימא, דקאמר לוה, פשיטא שאינו נאמן! וכי כל כמיניה לטעון על השטר שאמנה הוא?! והלא עדים חתומים עליו, ויתקיים השטר בחותמיו?!
ואלא, דקאמר מלוה, והודה ששטר זה פסול. אם כן אמאי אינו נאמן, תבוא עליו ברכה שהודה באמת?
אלא, דקאמרי עדים, היכי דמי? אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר, שאז ליכא "הפה שאסר", פשיטא דלא מהימני! ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני? והלא הפה שאסר הוא הפה שהתיר?
(סימן בא"ש)  45 !!!

 45.  סימן זה הינו סימן על שמות האמוראים שמתרצים את קושיית הגמרא בשטר אמנה, ואלו הם: רבא, אביי, רב אשי. ספר הסימנים השלם.
אמר רבא: לעולם, דקאמר לוה! ומה שהקשית, דהא פשיטא שאינו נאמן משום שיש שטר כנגדו?
אימא לך, דהא קא משמע לן, שאמרינן כדינו של רב הונא.
דאמר רב הונא אמר רב: לוה המודה בשטר שכתבו, אין המלוה צריך לקיימו.
והכא נמי, כיון שהודה הלוה שכתב למלוה שטר זה, אף על פי שטען שהיה שטר אמנה, שוב אין המלוה צריך לקיימו, ואין הלוה נאמן לטעון ששטר אמנה היה, כיון שלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. ומאידך הרי הודה בשטר זה שכתבו, ולכן שוב אין המלוה צריך לקיימו  46 .

 46.  והקשו התוספות - אי איירי דברי רב בשטר אמנה כתירוץ זה, אם כן אמאי השמיענו רב פעמיים דין זה שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו? ותירצו - אכן אין חידוש מיוחד בדברים אלו, אלא חדא מכלל חברתא איתמר. ברם - לשיטת רש"י שהובאה לעיל (הערה 44) אכן יש חידוש גדול בדברים אלו, שאף על פי שהכא לא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי, מכל מקום אינו נאמן לטעון פרוע, משום ש"לא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה". שיטמ"ק.
אביי אמר: לעולם, דאמר מלוה. ומה שהקשינו, אם כן אמאי אינו נאמן, הרי תבא עליו ברכה שהודה באמת?
אימא לך, דהכא איירי - כגון שחב על ידי הודאתו לאחרים שהיו נושים בו ורוצים לגבות חוב זה, ועל ידי הודאתו מפסידם. ולכן אינו נאמן  47 .

 47.  התוספות הקשו - מדוע אינו נאמן לחוב לאחרים במיגו שהיה מוחל על החוב, שהרי המוכר שטר חוב לאחרים וחזר ומחל על החוב שבשטר, מחול? ויש להקשות על קושיית התוספות, והלא מיגו במקום עדים הוא, שהרי ודאי שהשטר מקויים, דאם לא כן אי אפשר להוציא על ידו מן הלווה, והיאך נאמינו במיגו נגד עדים? ואולי כוונת התוספות לומר, שכיון שבידו להפסיד את האחרים על ידי שימחול, תו לא חשיב כ"חב לאחרים", ויהא נאמן. והר"ן תירץ על קושיית התוספות - דהכא אינו יכול למחול, כיון שבשיעבודא דרבי נתן הרי הבעל חוב השני משועבד ישירות למלוה הראשון, ולכן הלוה השני אינו בעלים למחול על חוב זה, משא"כ במוכר שטר חוב לחברו, שהלוה משועבד למלוה אף לאחר המכירה, אלא שיש לקונה את זכות הגביה, אך אם מחל המלוה ללוה על עצם החוב, שוב אינו יכול לגבות. והתוספות עצמם תירצו - דהכא אין זה מיגו, דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד את חובו. עוד תירצו - דאפשר לומר שהטעם שמועילה מחילה על מכירת שטרות - משום שמכירת שטרות דרבנן, ואתי מחילה דאורייתא ומפקעת למכירת שטרות דרבנן. ואם כן הכא דאיירי בשיעבודא דרבי נתן, שחייל מדאורייתא, בזה לא תועיל מחילה.
ומנין שהיו אחרים יכולים לגבות חוב זה? כדרבי נתן! דתניא: רבי נתן אומר: מנין למי שנושה בחבירו מנה, וחבירו נושה מנה בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר - "ונתן לאשר אשם לו", ודרשינן, מדלא כתיב - "ונתן לאשר הלווהו", שמע מינה שנותן למי שהאשם, דהיינו הקרן, שלו, וזה המלוה הראשון  48 .

 48.  והקשה הר"ן, הרי אף בלא דברי רבי נתן מדוע שלא יגבו את שטרות הלוה כמו שאר מטלטליו שגובים מהם בחובו? והוכיח מכאן הר"ן ששטרות לאו בני גוביינא נינהו משום שאין גופן ממון, ואילולי דברי רבי נתן לא היינו גובים מהם. אמנם הטור וגדולי המורים חולקים על הר"ן וסוברים ששטרות בני גוביינא הם. ואם כן קשה לשיטתם למה לי לדברי רבי נתן הלא אף בלא דבריו היו גובים את חובו משטרותיו כשאר מטלטלין? ויעויין במה שדנו בזה ה"קצות החושן", וה"נתיבות המשפט", בסימן קא' ס"ק א', ובסימן פו' ס"ק א', ואין כאן המקום להאריך.
רב אשי אמר: לעולם, דקאמרי עדים. ואיירי
- דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר! ודקאמרת, אמאי לא מהימני, והלא הפה שאסר הוא הפה שהתיר?
אימא לך, משום דסבירא לן כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר - "אל תשכן באהליך עולה".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב