פרשני:בבלי:כתובות מג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות מג ב

חברותא[edit]

אמר רבי יוסי בר חנינא: מדובר בכגון  שפצעה בפניה, שעל ידי כך נפחתה משוויה, ובמקרה כזה התשלום הוא של האב, כי יש לו לאב בבתו זכות למוכרה לאמה עבריה, ועל ידי פציעה זו הוא נפסד ממון, כי יקבל עבורה מהקונה אותה פחות דמים!  29 

 29.  הקשו התוס', אם כן, תקשי הך ברייתא על רב וריש לקיש, שמשמע בפרק החובל (ב"ק פז ב) שנחלקו על רבי יוחנן שאמר שאם פצעה בפניה הוי דאב! וכתבו, שצריך לומר, שבפחת שעד הנערות - כולי עלמא מודים דהוי דאב, שהרי מפסיד במה שהיה יכול למוכרה. והתם במסכת בבא קמא נחלקו במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך, שדעת רבי יוחנן, שכל הפחת של האב הוא, הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב. אי נמי, בפחת שוויה לענין מכירה, כולי עלמא מודים ששל אב הוא, והתם פליגי במה שנפחתה לענין קידושין, וסוברים רב וריש לקיש שלא זיכתה התורה לאב אלא קידושין ממש. ועיי' עוד מה שהביאו בשם ריצב"א.
אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי זירא (פירש רש"י, שרב זירא הוא רבי זירא. אלא שלפני שעלה לארץ ישראל ונסמך, קראו לו רב זירא, ולאחר שעלה ונסמך קראו לו רבי זירא. והיינו שיש אומרים שאמר דבר זה לפני שעלה לארץ ישראל, ויש אומרים שאמרו לאחר מכן)  30  אמר רב מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.

 30.  אמנם בתוס' במס' מנחות (מ ב) כתבו, שרבי זירא לאו היינו רב זירא. עיי"ש ראייתם.
דכתיב בעבדים כנעניים: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", ודרשינן: אותם לבניכם - ולא בנותיכם לבניכם!
מגיד הכתוב שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.
אמר ליה אבימי בר פפי: דבר זה שקוד (הוא שמואל, ונקרא כך משום שהלכה כמותו בדיני, ושוקד על דבריו לאמרם כהלכה  31 ) אמרה.

 31.  כך פירש רש"י. ובערוך איתא, שהיה שוקד על דלתי תורה.
ותמהינן: שקוד מנו (מיהו)? הרי שמואל הוא! והא רב אמרה, ולא שמואל!
ומבארינן: אימא הכי: רב אמרה, ואף שקוד אמרה.
אמר מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת, שפשט ממשנתינו שמעשה ידיה לאחין.
רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב, שמעשה ידיה לעצמה.
ומסקינן: והלכתא כוותיה דרב.
מתניתין:
המארס את בתו כשהיא קטנה או נערה - וגרשה בעלה, ואחר כך אירסה אביה שוב, ושני אירוסין אלו היו בימי קטנותה או נערותה - ונתארמלה (נתאלמנה), כתובתה שלו.  32  והיינו, תשלום שתי הכתובות מגיע לאב. ומשנתנו סוברת שמגיע תשלום כתובה גם לארוסה.

 32.  כתב תורי"ד, דהיינו טעמא כיון שביד האב לקדשה, וזכאי בכסף קידושיה, זכאי אף בכתובתה. והפני יהושע כתב, דלתנא קמא איכא למימר דכיון דסתם משנה ר"מ היא, ושמעינן לקמן בפרק אף על פי (דף נו) דסבירא ליה דכתובה דאורייתא, ולעיל בפרק קמא (י') ילפינן לה מדכתיב "ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות" - מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה, וילפינן שיהא זה - כזה, ממילא שמעינן נמי דכתובת נערה - לאביה היא, כמו קנס. אבל לשיטת ר"י דמתניתין, שאף בהשיאה - כתובתה לאביה, וסבירא ליה נמי דכתובה דרבנן, צריך ביאור טעמו של דבר, אמאי הויא דאב. (והביא דבירושלמי איתא דהטעם כדי שיקפוץ האב ליתן לבתו נדונייה בעין יפה).
אבל אם השיאה אביה - וגרשה בעלה, ושוב השיאה אביה, ונתארמלה - כתובתה שלה. שתי הכתובות מגיעות לה, היות ומזמן שהשיאה אביה בפעם הראשונה פקעה רשותו של האב ממנה,  33  והזכות של הכתובה נקבעת לפי שעת הגביה ולא לפי שעת הכתיבה, ובזמן הגביה, לאחר שכבר נישאת, הרי היא ברשות עצמה.

 33.  כך פירש רש"י. ובתוס' הביאו שריב"ן פירש דכולה מתניתין מיירי באשה אחת, עיי"ש.
רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה היא של אב. ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.
אמרו לו חכמים: משהשיאה - אין לאביה רשות בה.
גמרא:
מוכיחה הגמרא מכך שנקט התנא נתגרשה ונתארמלה, ולא נקט נתגרשה וחזרה ונתגרשה, או שנתארמלה פעמיים -
משמע שטעמא דהשיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה.  34 

 34.  כתבו התוס', שזה שדייקה הגמרא מהסיפא, שנישאה וגירשה וכו', ולא מרישא דאירסה וגירשה וכו', היינו משום דסבירא ליה כמאן דאמר במס' יבמות (סד ב) שמעיין גורם, דהיינו, שתולים שמה שבעליה מתים היינו מחמת בעילתה, וזה שייך דווקא בנישאת. עיי"ש.
אבל אם נתארמלה תרי זמני - תו לא חזיא לאינסובי. שהיות והוחזקה להיות בעליה מתים, אסורה לינשא שוב. ולכן נקט התנא בלשון הזה, שעדיין מותרת לינשא, ולא נקט בלשון פורענות.
ואגב אורחיה, אגב שבא התנא להשמיענו דין כתובתה, קא סתים לן (סתם לנו) תנא כרבי, דאמר: בתרי זמני (דבר שחוזר ונשנה פעמיים) הויא חזקה. שנינו במשנתינו: רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב.
מאי טעמא דרבי יהודה?
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ומשעת אירוסין שאירסה אביה לבעלה הראשון ונתחייב הבעל בכתובה, זכה בהן האב. היות והאב הוא זה שאירסה.
אבל באירוסין של שני לאחר שכבר נישאה לבעל הראשון, לא זכה האב, כי משעה שנשאת לראשון - פקעה זכותו ממנה.
מתיב רבא מהא דתניא: רבי יהודה אומר: הכתובה הראשונה היא של אב. ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה, ובגרה - ואחר כך נשאת, שאין לאביה רשות בה.
ואמאי? הכא נמי לימא שתהא הכתובה שלו, הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב!
אלא אי אתמר, הכי אתמר:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שטעמו של רבי יהודה הוא, הואיל וברשותו של האב נכתבין  35  חיובי המנה ומאתיים  36  (מנה ניתנים לאלמנה, ומאתיים לבתולה) שבכתובה, שהרי כותבין את הכתובה לפני הנשואין.

 35.  ועיי' בתוס' (ד"ה ומיגבא), שכתבו דהיינו טעמא משום שבשעת כתיבה מחלה לשעבודא קמא. או משום שלא תקנו רבנן זכיה לאב כשלא נכתבה ברשותו. עיי"ש.   36.  כך ביאר רש"י את זה שנקטה הגמרא "נכתבים" - לשון רבים, על הכתובה. ולשון רבים שייך על המאה או מאתיים זוזים של הכתובה (אבל לא על הכתובה עצמה, שהרי מדובר בכתובה אחת). עיי' בתוי"ט (ג ו בסוף הדיבור).
אבל אם בגרה קודם הנשואין, הרי לא נכתבו ברשותו, שהרי משבגרה - אינה ברשותו!
והוינן בה: ומיגבא מאימת גביא, כלומר, מאימתי נשתעבדו נכסי הבעל לחיוב הכתובה, ואפשר לטרוף אותם מלקוחות שקנו אותם אחרי שחל השעבוד?
האם כבר משעת האירוסין, שאז נתחייב הבעל בתקנת חכמים של כתובה, או רק משעת כתיבת הכתובה, בשעת הנישואין, היות ורק מאז נעשה חיוב הכתובה כמלוה בשטר?  37 

 37.  כך פירש רש"י. ועיין מה שהקשו תוס' על פירושו (ועיין מה שכתב המהרש"א בזה). וביאר ר"י, דדוקא בהך דמיירי בה רבי יהודה, דהיינו, במארס את בתו, ובגרה, ואחר כך ניסת, ולשיטתו של רבי יהודה - קא בעי. שאם הטעם שהוא מודה שבכהאי גונא אין לאביה רשות בה היינו משום שבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא קמא, ולא תקינו ליה רבנן לאב - אלא כשלא מחלה, אם כן גם היא גופה לא גובה מזמן האירוסין. אבל אם הטעם הוא משום שלא תיקנו לאב זכיה כשלא נכתבה הכתובה ברשותו, אזי היא גופה גובה מזמן אירוסין. ובשם רשב"א הביאו, דאליבא דרבנן בעי, ובעי דווקא הכא, במקום שיש אב, משום דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - היתה הכתובה של אב, ולכן יש מקום לומר דכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין, גם היא מפסדת. עיי"ש.
אמר רב הונא: המנה ומאתים, שמתקנת חכמים נתחייב לה - נשתעבדו כבר מן האירוסין.
ואילו תוספת כתובה, שנתחייב לה מעצמו, לא נשתעבד לה אלא מן הנשואין, שאז עושים על כך קנין, וכותבים את שטר הכתובה.
ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה - מן הנשואין. משום שהוא סובר שהיא מחלה על השעבוד הראשון, ונתרצתה שיחול השעבוד בזמן הכתוב בשטר, בין על עיקר הכתובה, ובין על התוספת  38 .

 38.  כך פירשו רש"י ותוס'. ובתוס' רי"ד משמע, שבנשואין בטל חיוב כתובת אירוסין, וחל חיוב חדש מעתה, שכך הוא תנאי בית דין של כתובה, ולכן גובה רק משעת נשואין. ונפקא מינה אם לא כתב כתובה בנישואין, שלפי רש"י, לכאורה, תגבה מן האירוסין, שהרי לא היתה כאן מחילה. אבל לתוס' רי"ד, שבשעת הנישואין חל חיוב חדש, הרי זו תגבה מן הנישואין (הגר"ש רוזובסקי).
ותמהינן: ומי אמר רב הונא הכי?
והאתמר: הוציאה האשה עליו שתי כתובות, אחת של מאתים, ואחת של שלש מאות, וזו של שלש מאות מאוחרת מהראשונה.
ואמר רב הונא: אין לה אלא אחת מן הכתובות, וגובה איזו מהן שתרצה.
כי לפעמים תרצה לגבות דווקא את הכתובה של מאתיים, כגון שמכר נסכיו בין זמן כתובה ראשונה לשניה, ואם תבא לגבות את הכתובה השניה, הרי שטרי הלקוחות קודמים.
ולכן, אם באתה (באה) לגבות את הכתובה הראשונה של מאתים - גובה מזמן ראשון, וטורפת מן הלקוחות מהזמן שכתוב בשטר הכתובה.
ואם באה לגבות שלש מאות, כגון שהיו לו נכסים אף בזמן כתובה שניה - גובה מזמן שני.
ואם איתא, שסובר רב הונא שגובה את עיקר הכתובה מזמן ראשון, ואת התוספת מזמן שני, נאמר שתיגבי מאתים, שהם מתקנת חכמים, מזמן ראשון, ומאה, שהם תוספת כתובה - מזמן שני!
ומקשינן: ולטעמיך, תיגבי את החמש מאות כולם, מאתים מזמן ראשון, ותלת מאה מזמן שני, שנאמר שכל השלש מאות - תוספת כתובה הם!
אלא, חמש מאות מאי טעמא לא גביא?
כיון דלא כתב לה בכתובה השניה: "צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים" (רציתי והוספתי לך שלש מאות בנוסף למאתיים), ודאי לא נתכוין להוסיף על הכתובה הראשונה, אלא הכי קאמר לה: אי מזמן ראשון גביאת (תגבי) - גביא מאתים, אי מזמן שני גביאת, תיבטל הכתובה הראשונה, וגביא תלת מאה!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב