פרשני:בבלי:כתובות עא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות עא ב

חברותא[edit]

ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט  בבגדי צבעונין.  45 

 45.  התוספות לא גרסו את הסיפא - "ואלו הן נדרי ענוי נפש, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין".
הרי שסבר רבי יוסי, שאם נדרה שלא תתקשט סתם, אינו יכול להפר לה. ואם כן, מדוע מוציא ונותן כתובה?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, המשנה מדברת במקרה שנדרה שלא להתקשט בדברים שבינו לבינה. כגון שלא לשים סם המשיר את השער שבאותו מקום. ולכן בזה אף לדעת רבי יוסי יכול להפר  46 .

 46.  התוספות לא גרסו "הכא במאי עסקינן", אלא "משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר, אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה". ולשיטתם, אין צורך להעמיד בסם המשיר את השער כמו שכתב רש"י, אלא בכל קישוט סבר רבי יוסי שיכול להפר לה משום דברים שבינו לבינה. ונפקא מינה בין הפרה משום עינוי נפש, להפרה משום דברים שבינו לבינה, שבעינוי נפש יכול להפר בין לעצמו ובין לאחרים, אך בדברים שבינו לבינה יכול להפר רק לעצמו.
והוינן בה: הניחא למאן דאמר - דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, ולשיטתו אכן אפשר לו לבעל להפר נדר שכזה.
אלא למאן דאמר בדברים שבינו לבינה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר? מדוע לרבי יוסי נותן לה כתובתה, הלא אינו יכול להפר את נדרה?
והיכן נחלקו בזה: דאתמר, דברים שבינו לבינה: רב הונא אמר, הבעל מיפר.
רב אדא בר אהבה אמר, אין הבעל מיפר. כיון שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (לא מצאנו שועל שמת מחמת שנכשל בעפר חור מאורתו. וגם כאן, בדברים שבינו לבינה, אדם בקיא באשתו, ויודע להזהר, ואינו נפגע מכך שאינה משירה את שערה שבאותו מקום, ואין סיבה שנאפשר לו להפר לה את הנדר).
ומשנינן: אלא הכא במאי עסקינן, כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה  47 .

 47.  והקשו התוספות, מדוע לא העמידה הגמרא כשאמרה "קונם הנאת פירות שבעולם אם אתקשט", ואז כשמתקשטת נאסרת מיד בפירות, ומחוייב להוציאה לאלתר, ולא שייכת בזה קושיית הגמרא - ותתקשט ותאסר לבית שמאי שבוע, ולבית הלל שבועיים? ותרצו - עדיין יקשה לדעת רבי יהודה שאמר לגבי המדיר את אשתו מפירות - "בישראל יום אחד", מדוע כאן מוציא לאלתר, ולא ממתין אפילו יום אחד. ולכן העמידה הגמרא כשתלתה בתשמיש, ומוציא לאלתר משום סברת "מיסנא הוא דסני". אך יש מהראשונים שכתבו, שאכן אפשר היה להעמיד באופן שנדרה ותלתה באיסור פירות שבעולם, אלא דעדיפא מיניה משני. ולשיטתם נראה, שדברי רבי יהודה "בישראל יום אחד", אין הכוונה שיכול להמתין יום אחד ממש, אלא יוציא באותו יום. ולכן לא תרצו כדברי התוספות.
דאמרה: "יאסר הנאת תשמישך עלי, אם אתקשט".
וחל הנדר, אף על פי שתשמישה שייך לבעלה, ואינה יכולה לנדור עליו  48 , בכל אופן יכולה לאסור על עצמה את הנאת התשמיש, ואז אסור לבעלה לשמש עמה, כיון שאין מאכילים לאדם דבר האסור עליו.

 48.  ויש לעיין, היכן השתעבדה האשה לבעל לתשמיש? בשלמא הבעל, משועבד לאשתו מדין "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", אך האשה לא השתעבדה מעולם לבעל על עונה? ועיין ברמב"ם (פרק יב מהלכות נדרים הלכה ט) שכתב שם בזה הלשון "האשה שאמרה לבעלה: 'הנאת תשמישי אסורה עליך', אינו צריך להפר. הא למה זה דומה, לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות. וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה. ". ומבואר, שאינה יכולה לידור על התשמיש, מפני שהתשמיש עצמו קנוי לבעל. וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות אישות, שאחר מתן תורה התחדש שהבעל קונה את האישות מאשתו לפני שהתירו לו לבא עליה. ואין זה משום שיעבוד שמשועבדת לו, אלא זהו כל קנין האישות שקנויה לבעל.
וראיה לכך: כדאמר רב כהנא.
דאמר רב כהנא: האשה שאמרה, "קונם הנאת תשמישי עליך" - כופה אותה הבעל, ומשמשתו. כיון שאין התשמיש שלה, ואינה יכולה לאוסרו.
אך אם אמרה - "קונם הנאת תשמישך עלי", יפר לה את נדרה. כיון שאם לא יפר תהא אסורה עליו. לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
וכן בנידון דידן, מדובר כשאמרה "קונם הנאת תשמישי עליך אם אתקשט". ונדר זה יכול הבעל להפר, כיון שאם לא יפר תאסר עליו בתשמיש. ואם לא הפר - יוציא ויתן כתובה.
ועדיין יש לבאר, מדוע יכול להפר, הלא אין הדבר נוגע אליו, שהרי יכול לשומרה, ולא תתקשט, ולא תאסר עליו בתשמיש?
ומשנינן: אינה יכולה להשמר מלהתקשט, כיון שאם כן, קרו לה שכנותיה מנוולת  49 . ולכן ודאי לנו שתתקשט ותאסר עליו בתשמיש, ולכן יכול להפר את נדרה, ואם לא הפר יוציא ויתן כתובה.

 49.  ואף על פי שמשום סברא זו לבד אינו יכול להפר לה, כיון שעדיין אין הדבר חשוב כעינוי נפש, מכל מקום כיון שברור לנו שתתקשט, ועל ידי כך תאסר בתשמיש, יכול להפר לה משום איסור התשמיש.
ועדיין קשה, מדוע יוציא לאלתר, תתקשט, ותאסר בתשמיש, וימתין - אי לבית שמאי, שתי שבתות. אי לבית הלל, שבת אחת. כדין המדיר את אשתו מתשמיש המיטה?
ומשנינן: הני מילי שיכול להמתין שבוע או שבועיים, היינו דוקא היכא דאדרה איהו. ואז יכולה לסבול שבוע או שבועיים, כיון דסברה מירתח רתח עילואי, והשתא מותיב דעתיה. (קודם כעס עלי, ואחר כך אולי תתישב דעתו וישוב לאהבני).
אבל הכא, דנדרה איהי ושתיק לה, סברה - מדאישתק, מיסנא הוא דסני לי. (מכך שלא אכפת לו כלל מה שנדרתי, נראה ששונא הוא לי, ואיני יכולה לדור עמו אפילו שעה אחת), לכן יוציא לאלתר ויתן כתובה.  50 

 50.  יש לדון, האם למסקנת הגמרא בכל מקום שנדרה היא וקיים לה הוא, יוציא לאלתר ויתן כתובה משום סברת "מיסנא הוא דסני לי", או אולי - רק במקום שנדרה ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה שייכת סברת מיסנא הוא דסני, אבל בנדרה סתם, כגון שהדירה את עצמה מנכסיו וקיים לה הוא, ימתין חודש. ועיין ברש"י ד"ה "אבל", ומשמע שמדובר באופן נדרה מקישוט ותלתה זאת בתשמיש המיטה, אבל בלא שתלתה אינו מחוייב להוציאה לאלתר. אך בדעת הרא"ה לעיל (עא' ע"א ד"ה "ה"ג בנוסחי") מבואר שאף אם הדירה את עצמה מנכסיו, וקיים לה, אינו יכול לזונה על ידי פרנס, אלא יוציא ויתן כתובה, משום "מיסנא הוא דסני לי" .
שנינו במשנה: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, יוציא ויתן כתובה, רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה.
מבארת הגמרא: וכמה קצבה? כלומר - אם נתן קצבה, עד כמה אין כופין אותו להוציא  51 ?

 51.  אבל אם לא נתן קצבה, לכולי עלמא יוציא מייד. ובזה לא נחלקו רב ושמואל כדלעיל, משום שבקושוטים אם לא נתן קצבה, מייד היא מצטערת, ואמרה "מיסנא הוא דסני לי". ריטב"א.
אמר רב יהודה אמר שמואל: עד י"ב חדש  52 .

 52.  כל הזמנים הללו שיערו חכמים שאשה שאינה חשובה כל כך אינה מתקשטת אלא בזמנים אלו, כיון שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י במהדו"ק.
רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן: עד עשר שנים. רב חסדא אמר בשם אבימי: עד הרגל. שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל.:
שנינו במשנה: "המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, רבי יוסי אומר, בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום".
מבארת הגמרא: מאי שנא ל' יום? הלא ודאי עשירות מתקשטות כל יום, ולכן לתנא קמא יוציא מיד, ומדוע נתן להן רבי יוסי שלשים יום?
אמר אביי: שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר עד שלשים יום. ולכן אין כופים אותו להוציא עד אז.
מתניתין:
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה  53 , בזמן שהוא (אביה) עמה בעיר: חודש אחד - יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה. כיון שכאשר אביה ואמה בעיר אינה יכולה להעמיד את עצמה מללכת אצלם יותר מחודש אחד.

 53.  כגון שנדר ואמר - "קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך". או שנדרה היא ותלתה בדבר שיש בו עינוי נפש, וקיים לה את נדרה, למאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה. ר"ן. אך הר"י מיגאש העמיד אפילו כשנדר הוא שלא תלך לבית אביה. ואף על פי שלא חל הנדר, כיון שאין בכחו לאסור עליה דבר זה, מכל מקום יוציא ויתן כתובה, כיון שבמציאות לא יתן לה ללכת. והפני יהושע העיר - שאם נדר הבעל ותלה את נדרו בתשמיש המיטה, יכול להמתין עוד שבוע או שבועיים אחר סוף החודש. אלא שלא נחית התנא לדייק בכך, ושנה רק מה שעליו להמתין מחמת הנדר הנוכחי.
ובזמן שהוא בעיר אחרת: רגל אחד  54 , יקיים. שלשה, יוציא ויתן כתובה.

 54.  ואפילו אם הדירה יום אחד לפני הרגל, אינו יכול להמתין יותר מרגל אחד. כיון שהאשה מצטערת כשאינה יכולה להקביל פני אביה ברגל. רש"י במהדו"ק. ובגמרא יבואר מה הדין בשני רגלים.
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, או לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה לאלתר  55 , מפני שנועלבפניה. ובגמרא יבואר - שאם לא תלך לבית האבל או המשתה, לא יבואו גם אליה ללוותה אחר מותה.

 55.  ואין ממתין לה אפילו חודש אחד, כיון שיתכן שבאותו זמן יהיה בשכנותה אבל או משתה, ואם לא תלך לשם, אף אם לא יבואו אליה אחר מותה. הר"י מיגאש.
ואם היה טוען משום דבר אחר, כלומר - שהדירה כיון שמצויים שם בני אדם פרוצים, כמבואר בגמרא, רשאי.
אמר לה (הדירה) - על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי לך, והיינו דברים שיש בהם קלון, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה, ובגמרא יבואר, יוציא ויתן כתובה.:
גמרא:
שנינו במשנה: בזמן שהוא בעיר אחרת, רגל אחד יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה.
ומקשינן: הא גופא קשיא, בתחילת דבריך אמרת - "רגל אחד יקיים",
ומשמע - הא שנים, יוציא ויתן כתובה.
אימא סיפא - "שלשה,  56  יוציא ויתן כת ובה",

 56.  אמנם גירסת הירושלמי במשנתינו - "שנים, יוציא ויתן כתובה". ולפי זה לא קשיא כלל קושית הגמרא.
ומשמע - הא שנים, יקיים. ואם כן סתרת את דיבורך מיניה וביה?
ומשנינן: אמר אביי, ודאי הדין עם הרישא, שבשני רגלים יוציא ויתן כתובה,
ואילו סיפא, שדקדקנו ממנה שאינו חייב להוציא בשני רגלים - אתאן לכהנת, (אשת כהן) ורבי יהודה היא, שנתן לכהן זמן מרובה יותר, שלא יגרשנה ואחר כך כשיתחרט וירצה להחזירה, לא יוכל.
רבה בר עולא אמר - לא קשיא, כאן ברדופה, כאן בשאינה רדופה. דהיינו, ברישא מדובר באשה הרדופה ללכת לבית אביה, ולכן כבר בשני חדשים יוציא ויתן כתובה.
ובסיפא מדובר באשה שאינה רדופה כל כך ללכת לבית אביה, ולכן רק בשלשה חדשים יוציא ויתן כתובה  57 .

 57.  כך הפירוש לדעת רש"י. אך התוספות פירשו: ברגל הראשון אחר הנישואין, כל אשה רדופה ללכת לבית אביה לספר לו את שבחה, אך אם עבר הרגל הראשון ולא הלכה לבית אביה, שוב אינה רדופה כל כך ללכת, ולכן יכולה להמתין רגל נוסף.
ואגב אורחא מבארת הגמרא כמה פסוקים העוסקים ביחסי כלה עם בית אביה.
נאמר בשיר השירים: "אני חומה ושדי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום",
אמר רבי יוחנן: מהו "כמוצאת שלום"?
ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה  58 .

 58.  המהרש"א הוסיף לבאר: בתחילת הפסוק נאמר "אני חומה ושדי כמגדלות", ודרשו חז"ל, אני חומה - אלו בתי כנסיות לתפילה, ושדי כמגדלות אלו בתי מדרשות לתורה. ובתי כנסיות נקראו "בית בעלה", ובתי מדרשות נקראו "בית אביה", וכשיוצאת מבית בעלה, היינו מהתפילה, והולכת לבית אביה, היינו ללמוד תורה, אז היא מוצאת שלום, היינו את השלימות.
נאמר בהושע: "והיה ביום ההוא נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".
אמר רבי יוחנן: מהו ההבדל בין לשון "אישי" ללשון "בעלי"?
ומבאר - לשון "אישי", הוא לשון אישות ונישואין, ככלה בבית חמיה אחר שנישאה, שאינה בושה מבעלה.
ולא ככלה בבית אביה, שעדיין אינם נשואים, ובושה מבעלה, וקוראת לו רק בלשון "בעלי".
שנינו במשנה "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, יוציא ויתן כתובה".
ומקשינן: בשלמא כשהדירה שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב