פרשני:בבלי:כתובות כב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כב א

חברותא[edit]

הרי תרי ותרי נינהו? והיה לנו לפוסלו מספק  82 ? ואי איירי שיצא עליו ערער דפגם משפחה, כגון שאמרו "עבד הוא", מדוע אינם נאמנים משחתמו, והלא רק גלוי מלתא בעלמא הוא, שאינו עבד, ודבר זה הוא מילתא דעבידא לגלויי, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי  83 .

 82.  כך פירש רש"י. והקשו התוספות, מדוע פסלוהו מספק, הרי היה לנו להעמידו בחזקת כשרות בספק? ולכן פירשו התוספות כפירוש ר"ח: שאם קרא הערער קודם שחתמו, ובאו עדים אחרים מן השוק והכשירוהו - חותם עמהם. כיון שלא התבטל מושב הבי"ד. אבל אם לא באו העדים המכשירים עד שחתמו, ובשעה שחתמו עדיין היה השלישי בחזקת פסול, אינו יכול לחתום עמהם כיון שכעת כבר התבטל מושב הבית דין. אמנם אחר שיבואו העדים השניים יוכשר מספק, כיון שנעמידהו בחזקתו. ועל זה הקשתה הגמרא - כיון שתרי ותרי נינהו, ולא נפסל כיון שמעמידים אותו בחזקתו, א"כ איגלאי מלתא למפרע שלא יתבטל מושב הבי"ד? ואי איירי כשהעידו עליו שהוא עבד, א"כ מעולם לא היה בחזקת כשרות ולכן מספק נפסל, והתרי השניים אינם יכולים להכשירו? ומשנינן - שהעידו עליו שהיה גזלן, וחתם, ואח"כ העידו השניים שחזר בתשובה, וא"כ אינו נכשר לעדות למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, ובשעה שחתם הרי התבטל מושב הבי"ד, ולכן אינו חותם עמהם. והתוספות רי"ד תירצו על קושיית התוספות - שמכיון שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, אין מעמידים בחזקת כשרות. ויש להקשות עליו, והלא קיימא לן כרב הונא ששתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, מעמידים כל אחת בחזקת כשרות ויכולה להעיד בפני עצמה, ומאי שנא מנידון דידן שאין מעמידים בחזקת כשרות? ותירץ הב"ח - שיש לחלק, שבשתי כיתי עדים המכחישים זו את זו - הרי אין כאן עדות ממש על כל אחת, אלא שממילא אם ישנה כאן הכחשה הרי מספקא לן מי מהן העידה שקר, ובספק כזה אכן אפשר להעמיד בחזקת כשרות אבל בנידון דידן שיש עדות מפורשת על אדם מסויים שפסול הוא לעדות, ועדות מפורשת שכשר, דבר זה הוי ספיקא דאורייתא, ואין מעמידים אותו בחזקת כשרות.   83.  והקשו התוספות: היאך יתגלה שאינו עבד, הרי לעולם תעיד הכת שכנגדם שעבד הוא, ויהיה כתרי ותרי ויפסל מספק? ותירץ התוספות רי"ד - שמדובר כשהכת הפוסלת לא פוסלת בודאי אלא רק מספק, ולכן שייך שתתגלה האמת שאינו עבד בודאי.
(ואם תאמר, מכל מקום כיון שנוגעים בעדותם יפסלו, אף על פי שאין חשש משקר, שהרי אפילו משה ואהרן פסולים לעדות משום פסול קורבה, וא"כ אף נוגע יפסל לעדות משום שקרוב הוא אצל עצמו, ואפילו אם אין חשש משקר?
יש לומר - דהכא כיון שאין צריך אלא גלוי מלתא על יחוסו, אין צריך לדיני הגדת עדות, ולכן נאמנים. רש"י, ועל פי התוספות רי"ד.)
ומשנינן: לעולם אימא לך, שיצא עליו ערער דגזלנותא, ובכל זאת לא הוי תרי ותרי, משום דקאמרי הני - ידעינן ביה דעבד תשובה! ואם כן אינם סותרים את עדות הראשונים, ולכן נאמנים.
אמר רב זירא, הא מלתא שאומר לקמן, מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו שהזכירה לי רבי אבא דמן עכו לאחר זמן, שכחתה.
שלשה שישבו לקיים את השטר, ואחרי שהעידו בפניהם, וקודם שחתמו על האשרתא - מת אחד מהם. צריכין למיכתב באשרתא: "במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי". (במושב שלשה היינו, ואחד מת ואיננו), כיון שקיום שטרות בשלשה, ובשטר זה חתומים רק שניים, יבא הרואה לומר שנתקיים שטר זה בשניים, לכן כותבים בשטר שבשעת הקיום היו כאן שלשה.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה - "שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא" (שטר זה בא לפני בית דין), תו לא צריך לכתוב בו "וחד ליתוהי", כיון שאין בית דין פחות משלשה.
ומקשינן: ודלמא יחשוב הרואה שבית דין חצוף הוא שקיימו על ידי שני דיינים, וכדעת שמואל, דאמר שמואל: "שנים שדנו, דיניהם דין, אלא שנקרא ב"ד חצוף", ואם כן עדיין צריך לכתוב בשטר - "וחד ליתוהי", לומר שלא סמכו כאן על דינו של שמואל?
ומשנינן: דאיירי כשכתיב ביה "שטר זה נפק קדם בי דינא דרבנא אשי", שהיה בית דין חשוב, ובודאי לא דן בשניים.
ומקשינן: דלמא עדיין יחשוב הרואה שרבנן דבי רב אשי, כדעת שמואל סבירא להו, ודנו בשניים?
ומשנינן: דאיירי כשכתיב ביה "ואמר לנא רבנא אשי", וכיון שנעשה במצות רב אשי, ודאי שלא נעשה בפחות משלשה.:
מתניתין:
האשה שאמרה: "אשת איש הייתי, וגרושה אני. " נאמנת. כיון שהפה שאסר ואמר אשת איש הייתי, הוא הפה שהתיר ואמר גרושה אני  84 .

 84.  הקשה הגאון רבי עקיבא אייגר - מדוע נאמנת רק משום דין "הפה שאסר", הלא אף בלא "הפה שאסר" עלינו להתירה, כיון שלא שויא אנפשה חתיכא דאיסורא, והרי הטעם שנאסרת כשאומרת "אשת איש אני", הוא משום ש"שויא אנפשא חתיכא דאיסורא", וכאן כשאמרה מיד - "וגרושה אני", הרי לא שויא אנפשה איסור? והניח קושיא זו ב"צריך עיון גדול". וכתב על זה ה"קובץ שיעורים" - הרי נחלקו הראשונים מדוע אדם נאמן כש"שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא", יש אומרים שהטעם מצד נדר, ויש אומרים שיש לאדם נאמנות להעיד על עצמו איסור. ואם כן כל קושיית רבי עקיבא אייגר לא שייכת רק אם נאמר שהטעם שאדם נאמן לאסור על עצמו הוא משום נדר, ואם כן הכא הרי לא נדרה לאיסור כיון שאמרה מיד שגרושה היא. אך אם נאמר שהטעם מצד נאמנות, אם כן אילולי דין "הפה שאסר", לא הייתה נאמנת לומר שגרושה היא, כיון שנאמנת רק לאסור ולא להתיר. ברם - אפשר לומר שקושיית רבי עקיבא שייכת גם לפי הצד שיש לאדם נאמנות להעיד על עצמו איסור, ונאמר שסבר רבי עקיבא אייגר שנאמנותו של האדם אינה מכח ה"הגדת עדות" שאמר, אלא שאם יוצא מדבריו לאיסור נאמן, ואם כן הכא הרי לא יוצא מדבריה איסור כיון שאומרת מיד שגרושה היא.
ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת - "גרושה אני", אינה נאמנת. כיון שכעת ליכא "הפה שאסר", שהרי נאסרה על ידי העדים.
אמרה - "נשביתי בין העובדי כוכבים, וטהורה אני, שלא נבעלתי להם", ואין עדים שנישבית, נאמנת. משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת - "טהורה אני", אינה נאמנת.
ואם משנשאת באו העדים, הרי זו לא תצא. ובגמרא יבואר על מה נאמר דין זה.:
גמרא:
אמר רב אסי: מנין למדנו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מן התורה? שנאמר בפרשת "מוציא שם רע": "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה".
ודרשינן: כשאמר "את בתי נתתי לאיש", הרי אסרה לכל העולם, כיון שאין אנו יודעים לאיזה איש נתנה, ומספק הרי היא אסורה לכל העולם.
וכשהוסיף ואמר "הזה", הרי התירה לבעלה, ומוכח שנאמן להתירה כיון ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"  85 .

 85.  וכתבו התוספות - שדבר ברור הוא שאם אמר בעלמא - "את בתי נתתי לאיש הזה", נאמן אף בלא דין "הפה שאסר", כיון שאינו אלא מפרש את דיבורו הראשון. והכא איירי כשבא חתנו לפניו, ואמר האב - "את בתי נתתי", ושתק. ואז נראה מתוך דבריו שאין זה האיש העומד בפנינו, ואחר כך הוסיף ואמר "הזה", שבכהאי גוונא, נראה שסותר את דבריו הראשונים. ואלמלי דין "הפה שאסר", אינו נאמן לפרש את דבריו הראשונים בצורה זו. ומבואר מדברי התוספות, שנאמן אפילו לאחר זמן לתקן את דיבורו על יד "הפה שאסר". וכתב הגאון רבי עקיבא אייגר, שהמקור לדעת התוספות הוא בדברי הגמרא במסכת קידושין, לגבי אשה שנתקדשה ואין ידוע למי, ובא אדם וטען שהתקדשה לו, נאמן. ולא חשיב כ"דבר שבערוה", כיון שאינו אלא מברר את המציאות. ואם כן הכא נמי האב נאמן אפילו לאחר זמן כמו עד אחד, שהרי בכל מקום שנאמן עד אחד אפילו קרוב נאמן. והקשה רעק"א - אם כן אמאי בעינן לדין "הפה שאסר", תיפוק ליה שנאמן כמו עד אחד? ותירץ - שמכיון שנראה כמכחיש דבריו הראשונים, הוי כעד אחד בהכחשה שאינו נאמן, אלמלי דין "הפה שאסר", שעל ידו יכול לפרש את דבריו הראשונים באופן זה. אמנם במשנתינו כשאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני" אינה נאמנת אלא כשאמרה "וגרושה אני" בתוך כדי דיבור, אבל לאחר כדי דיבור אינה נאמנת, מכיון שכבר התקבלה עדותה הראשונה.
ומקשינן: למה לי קרא, והלא סברא היא שנאמן להתירה, כיון שהוא אסרה, והוא שרי לה? אלא, אין הכי נמי, אין צריך פסוק כדי לומר שנאמן האב להתיר את ביתו, וכי איצטריך קרא, לכדרב הונא אמר רב.
דאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה?
שנאמר - "את בתי נתתי לאיש", ומוכח שנתינת הבת תלויה באב, ונאמן לומר שהשיאה, ולאוסרה לכל העולם  86 .

 86.  הקשו התוספות - למה לי קרא שנאמן האב לאסור את בתו, הרי בידו לקדשה, וכל דבר שבידו נאמן עליו? ותירצו - שבנידון דידן לא חשיב כל כך "בידו", כיון שאינו יכול לכוף אף אדם לקדשה, ושמא לא ימצא מי שיקדשנה, ולכן קא משמע לן קרא שבכל אופן נאמן לאוסרה. והסתפקו התוספות- האם ה"קא משמע לן" בפסוק הוא שאין צריך שיהיה בידו, ובכל גווני נאמן לאוסרנ, ואם כן אפילו בוגרת שאין בידו לקדשה יהיה נאמן לומר "קידשתיה כשהייתה קטנה", ולאוסרה. או דלמא - שקא משמע לן, שאף על פי שכאן אין הדבר כל כך בידו, בכל אופן חשיב כ"בידו". ואם כן בוגרת שאינו בידו כלל, אינו נאמן לאוסרה. אמנם ברש"י ובריטב"א משמע שהכא נאמן לאוסרה כיון שבידו לקדשה, ודבר זה גופא השמיענו הפסוק. ואם כן ודאי שבבוגרת שאינה בידו אינו נאמן לאוסרה.
ומקשינן: אכתי, מה שהוסיף הפסוק ואמר - "הזה", למה לי? הרי מה שנאמן להתירה לבעלה סברא היא, כדלעיל?
ומתרצינן: מיבעי ליה, לכדתני ר' יונה. דתני ר' יונה: נאמר בפרשת מוציא שם רע - "את בתי נתתי לאיש הזה", ודרשינן: "לאיש הזה" דוקא, ולא ליבם. כלומר: שאין הבעל מתחייב מלקות ומאה כסף כדין מוציא שם רע רק כאשר הוא האדם שנתנה לו האשה, אבל אם מת הבעל הראשון בלא בנים, ויבמה אחיו, ואחר כך הוציא שם רע על נישואי אחיו הראשון, אינו מתחייב משום מוציא שם רע.
תנו רבנן בברייתא: האשה שאמרה - "אשת איש אני". וחזרה ואמרה אפילו לאחר זמן - "פנויה אני" - נאמנת.
ומקשינן: אמאי נאמנת, והא "שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא"  87 ?

 87.  ואין להקשות, שתהא נאמנת משום ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כיון שכאשר סותרת את דיבורה הראשון, כמו בנידון דידן שחזרה בה ואמרה "פנויה אני", לא שייך דין "הפה שאסר". על פי דברי הרא"ה.
ומשנינן: אמר רבא בר רב הונא: הא דתני שנאמנת איירי כגון שנתנה אמתלא (טעם) לדבריה, להסביר אמאי חזרה בה. כמו שיבואר בהמשך הגמרא  88 .

 88.  ומבואר שמועילה אמתלא היכן שנאמנותה היא מצד "שויא אנפשא חתיכא דאיסורא". ויש להסתפק, היכא שנאמן מדין "עד אחד נאמן באיסורים", האם גם בזה תועיל אמתלא לחזור מעדותו. וב"שב שמעתתא" הביא את דעת חכמי פרובינצא, שאב שאמר שקידש את בתו אינו נאמן לחזור אפילו על ידי אמתלא. והקשה עליהם - הרי בהמשך הגמרא מובא שאשה שאמרה "טמאה אני", יכולה לחזור בה על ידי אמתלא, ושם הרי נאמנת מדין "עד אחד נאמן באיסורים"? ותירץ - דהתם נמי אינה נאמנת מדין "עד אחד", כיון שיש כנגדה חזקת טהרה, ועד אחד אינו נאמן להעיד נגד "איתחזק", ולכן כל נאמנותה היא מדין "שויא אנפשא", ואכן בזה מועילה אמתלא.
תניא נמי הכי, שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה: האשה שאמרה - "אשת איש אני", וחזרה לאחר זמן ואמרה - "פנויה אני", אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת.
ומעשה נמי, באשה אחת גדולה (חשובה) שבנוסף לכך היתה גם גדולה בנוי, וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם - "מקודשת אני".
לימים, עמדה וקידשה את עצמה.
אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן, והלא שוית אנפשך חתיכא דאיסורא כשאמרת "מקודשת אני", והיאך הלכת וקידשת את עצמך?
אמרה להם: בתחלה, שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי - "מקודשת אני". עכשיו, שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי. ומכאן ראיה נוספת שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה.
וזו הלכה, שבאה לפנינו אשה שחזרה בה על ידי אמתלה, והעלה נדון זה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.
עוד דנה הגמרא בדיני אמתלא:
בעא מיניה שמואל מרב: האשה שאמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, ונתנה אמתלא לדבריה, מהו? האם נאמנת להתיר את עצמה על ידי אמתלא  89 ?

 89.  ובאר הר"ן שמספקא לן האם כיון שבידה לטבול דלמא לא סמכינן על האמתלא, או לא. אמנם יש מן הראשונים שפרשו שמספקא לן האם צריכה לתת אמתלא לדבריה או לא, כיון שאיסור נידה קל יותר מאיסור אשת איש, ולכן לא החמירו בו להצריכה אמתלא. ולכאורה נידון זה תלוי בגדר הנאמנות שמועילה כנגדה אמתלא, אי אמרינן שאמתלא מועילה אף נגד נאמנות גמורה כגון נאמנות של עד אחד, אם כן אין זה חומרא אלא נאמנות מעיקר הדין. ובזה אין סברא לחלק בין נידה לשאר איסורים. אך אי נאמר שאמתלא לא מועילה אלא נגד "שויא אנפשא", בזה אולי יש לחלק בחומרת ה איסורים.
אמר ליה רב לשמואל: אף בזו אם נתנה  אמתלא לדבריה נאמנת  90 .

 90.  וכתב הרא"ה - שאם אמרה התקדשתי לפלוני וחזרה בה, לא מהני אמתלא כיון שחבה לאחרים, וכן נפסק להלכה. ומבואר בפתחי תשובה (אבן העזר מז' ס"ק ג') שהחוב הוא במה שכעת צריך לתת לה שוב את כסף הקידושין, ואינה נאמנת אף לענין להתירה לעולם כיון שאי אפשר לחלק בין הממון לאיסור. ודייק מכאן הקצות החושן - שלדעת הרא"ה בממון לעולם לא מועילה אמתלא, כיון שתמיד הוא חב לאחרים על ידי חזרתו. ונחלקו הפוסקים, בגוונא שחוזרת בה תוך כדי דיבור, האם יכולה גם לחוב לאחרים, יש אומרים שבכהאי גוונא יכולה גם לחוב לאחרים, כיון שעוקרת את הגדתה הראשונה. ויש אומרים שאינה חוזרת, כיון שאין כאן דין של הגדת עדות, אלא רק גילוי מלתא בעלמא, ובזה לא מועילה חזרה תוך כדי דיבור היכן שחבה לאחרים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב