פרשני:בבלי:כתובות צג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צג א

חברותא[edit]

ויצאו עליה - על השדה שקנה שמעון מראובן -  עסיקין (עוררין  1 ) הטוענים שהשדה היא שלהם, ועדיין לא קבע בית הדין עם מי הצדק.

 1.  וכמו שכתוב (בראשית כו כ): "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו", רש"י בבא מציעא יד א.
הרי עד שלא החזיק בה הלוקח, שלא עשה בה קנין חזקה שהיא קונה בקרקע, יכול הוא לחזור בו.
אבל משהחזיק בה הלוקח וקנה את השדה בחזקה, שוב אינו יכול לחזור בו.  2 

 2.  נתבאר על פי רש"י, שהחזקה האמורה כאן, היא החזקה הקונה בקרקע בכל מקום; ולפירושו של רש"י תיקשי מה שהקשו התוספות: מה טעם לשאול כאן "מאימת הוי חזקה", וכי אין אנו יודעים חזקה מה היא, והרי משנה שלימה שנינו בבבא בתרא מב א: "נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה"! ? וראה בתוספות ביאורים אחרים בשמועה זו.
משום דאמר ליה המוכר ללוקח: כאשר הסכמת לקנות שלא באחריות הרי שחייתא דקיטרי סברת וקבילת (הסכמת לקבל שק קטן מלא קשרים),  3  כלומר: הסכמת להכניס עצמך בספק סיכון מעותיך, ומאחר שכבר חל הקנין שוב אינך יכול לחזור בך.

 3.  ובבבא קמא ט א, פירש רש"י: "שק קשור מלא רוח".
מבארת הגמרא: ומאימת (מתי) נחשב שהלוקח מחזיק בה, ששוב אינו יכול לחזור בו? מכי דייש אמצרי, (מעת שתיקן גבולי השדה והגביהם).  4 

 4.  רש"י בבא מציעא יד ב.
ודוקא אם מכר ראובן לשמעון שלא באחריות, אבל אם מכרה באחריות, כיון שבסופו של דבר לכשיוציאו ממנו את השדה, הרי יחזור שמעון על ראובן, אם כן למה לנו להטריח את בית הדין להוציא את הקרקע משמעון ושוב להיזקק לשמעון על האחריות שלו מראובן, טוב יותר שתחזור הקרקע לראובן, ויעמדו העוררים בדין עם ראובן.  5 

 5.  נתבאר על פי רש"י בד"ה אפילו, שכתב: "אפילו באחריות נמי מכרה לו אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין, ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לן"; ומשמע מדברי רש"י שבסברת "אטרוחי דיינא למה לן" נחלקו שתי הלשונות, ועל פי זה נתבאר בפנים. אבל התוספות פירשו, שללישנא קמא אם מכרה באחריות לא, כי הואיל ובאחריות קנה יש לנו לומר שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור, ראה עוד שם.
ואיכא דאמרי:
אפילו באחריות נמי, גם אם מכרה ראובן לשמעון באחריות, אין שמעון יכול לחזור בו (אחר שהחזיק בה) בשביל מי שבא וערער על השדה ועדיין לא החליטו בית הדין שהדין עמו, ומשום דאמר ליה ראובן לשמעון:
אחוי טירפך ואשלם לך, כלומר: עד שלא תביא בפני "שטר טירפא" שנתנו לך בית הדין הקובע שיצתה השדה מידך וזכותך לטרוף משדותי בשביל האחריות שאני חייב לך, עד אז לא אשלם לך, שהרבה עוררין עומדים בדין שאינם זוכים.
מתניתין:
מי שהיה נשוי שלש נשים, ומת, והיתה כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות -  6 

 6.  כתב רש"י: ושלשתן נחתמו ביום אחד, ולכן חולקים הם בשוה, שאילו היתה האחת קודמת לרעותה, היתה זו שקודמת בשטר קודמת בגיבוי לאחרות.
א. ואין שם נכסים מירושת האב אלא בערך מנה אחד בלבד:
הרי אלו שלשת הנשים חולקות בשוה, שהרי לכל אחת מהן זכות על מנה זו.
ב. היו שם מירושת האב מאתים זוז; היות ולבעלת המנה אין שעבוד על המנה השני, שהרי אין כתובתה אלא מנה, אין היא חולקת בו, לכן:
זו של מנה נוטלת חמשים מן המנה הראשון בלבד, ואלו של מאתים ושל שלש מאות חולקות ביניהן את מחצת המנה הראשון שנותר, וכן חולקות הן לבדן את כל המנה השני שאין לבעלת המנה שום זכות בו, הרי לכל אחת מהן מאה וחמשים זוז, דהיינו: שלשה שלשה דינרים של זהב לכל אחת מהן, שדינר זהב שוה לעשרים וחמשה דינרים כסף.  7  היו שם נכסים מירושת האב שלש מאות זוז, ויש מנה אחד בו אין חולקות לא בעלת המנה ולא בעלת המאתים:

 7.  בגמרא יתבאר שאי אפשר לפרש את המשנה כפשוטה, ומשום שבעלת המנה הטוענת רק על המנה הראשון, אינה נוטלת בו מחצה אלא שליש בלבד, ולמה היא נוטלת חמשים זוז! ?
זו של מנה נוטלת חמשים.
וזו של מאתים נוטלת מנה.
וזו של שלש מאות נוטלת את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז שהן ששה של זהב.  8 

 8.  אף פיסקא זו אינה כפשוטה, וכפי שיתבאר בגמרא.
וכן  9  שלשה אנשים שהטילו לכיס מעות כדי להרויח על ידם, אם פיחתו או הותירו (הפסידו או הרויחו) - כך הן חולקין, כלומר: ההפסד או הריוח מתחלק לפי חלקו היחסי של כל אחד בכספים שהושקעו בעיסקא, ואין אומרים שההפסד או הריוח מתחלק בין כולם בשוה.  10 

 9.  ביאור לשון המשנה "וכן", ולשון המשנה "כך הם חולקים", אשר נראה מלשון זה כי מדין המשנה לענין כתובות יכולים אנו להבין שבעיסקא חולקין כפי השנוי במשנה, ואשר בפשוטו אין לו ביאור, יתבאר בהערות בסוף עמוד זה, בגמר ביאור הגמרא לדין המשנה בענין שלש כתובות.   10.  א. וכגון שהיה ערך העיסקא שש מאות זוז, והשקיע האחד מנה שהוא ששית מהעיסקא, והשני מאתים שהוא שליש מהעיסקא, והשלישי שלש מאות שהוא חצי מהעיסקא, ונפסדה העיסקא שלש מאות זוז, ישא הראשון בששית מההפסד ויישארו בידיו חמשים זוז, והשני ישא בשליש מההפסד, ויישאר בידו מנה, והשלישי ישא במחצית ההפסד ויישארו בידו שלשה של זהב, (או בסגנון אחר: היות וההפסד היה מחצית מן העיסקא, יפסיד כל אחד מהשקעתו מחצית, והחשבון שוה). ואין אומרים שההפסד לאמצע, דהיינו שכל אחד נושא בעול ההפסד באותה מדה, ובעל המנה יפסיד מנה שהוא שליש מההפסד, (ונמצא שיפסיד את כל השקעתו), ואף השני יפסיד מנה (שהוא מחצית מהשקעתו), ובעל שלשת המאות יפסיד מנה (שהוא שליש מהשקעתו). ועל דרך זה מתחלקים הם כשהעיסקא הותירה. ב. בגמרא נחלקו אמוראים באיזו עיסקא מדברת משנתנו, ולכל השיטות לא בכל עיסקא יהא הדין כן, אלא יחלקו בשכר ובהפסד שוה בשוה; ורש"י פירש, שהטילו לכיס מעות כדי לקנות בהן סחורה, ומשמע שקנו סחורה כדי למוכרה, והרויחו או הפסידו על ידי כן, ואולם אפשרות זו לא נזכרת כלל בגמרא, ראה בגמרא בעמוד ב ובהערות שם.
גמרא:
שנינו במשנה: היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמשים:
תמהה על כך הגמרא: וכי אטו של מנה נוטלת חמשים!?
והרי רק תלתין ותלתא ותילתא (שלשים ושלשה זוז ושליש) הוא דאית לה, שהרי היות ולבעלת המנה אין שעבוד אלא על המנה האחד כסך כתובתה ואינה צריכה לחלוק אלא בו, הרי יש לה לחלוק אותו עם שתי הנשים שוה בשוה!?
אמר פירש שמואל: משנתנו עוסקת בכותבת בעלת המאתים  11  לבעלת המנה: "דין ודברים אין לי עמך במנה"!

 11.  א. וקנו מידה בקנין על זה, רש"י במהדורא קמא; וראה בליקוטים החדשים שנדמ"ח מה שהביאו מדברי רבינו עקיבא איגר בזה. ב. כתב הריטב"א: היתה יכולה הגמרא לומר בכותבת כן בעלת שלשת המאות לבעלת המנה, וכפי שהגמרא מפרשת את הסיפא בכותבת בעלת שלשת המאות, אלא שניחא לגמרא לנקוט כאן את בעלת המאתים הסמוכה לבעל המנה עליה הקשתה הגמרא, ולקמן את הסמוכה לבעלת המאתים, שעליה הקשתה הגמרא, וראה עוד שם.
כלומר: כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי, ולכן חולקות בתחילה בעלת שלשת המאות עם בעלת המנה לבד שוה בשוה; ושוב חוזרת בעלת המאתים על בעלת שלשת המאות לחלוק עמה במחצית המנה שנטלה, ונוטלות כל אחת רבע מנה, ואת המנה השני שטוענות עליו בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות לבדן, חולקות הן בשוה.  12  ופרכינן אי הכי  13  - שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה הראשון - אימא סיפא: של מאתים ושל שלש מאות שלש שלש של זהב, והיינו שהן חולקות ביניהן שוה בשוה את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז, ואם כדבריך שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה, תיקשי:

 12.  נתבאר על פי רש"י במהדורא קמא. ולשון רש"י שלפנינו הוא: כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו", ואין דבריו מובנים, שהרי אין חולקות את המנה בעלת המנה ובעלת שלשת המאות, שהרי אם כן נמצא שלבעלת שלשת המאות חמשים במנה ראשון וחמשים במנה שני, ובמשנה מבואר לא כן, אלא שחולקות בעלת המאתים ובעלת המנה במחצית המנה הנותר ובמנה השני. ולזה צריכים אנו לדברי רש"י במהדורא קמא, ותוכן דבריו שם הוא: שאומרת השניה לראשונה: באותו מנה שאת תובעת לכתובתך לא אבוא עמך לדין ולא אחלוק אותו, שאם בעלת המאתים אינה רוצה לבוא ולתבוע את חלקה, אין אנו יכולים להטריחה (כוונתו היא, שאין בעלת שלשת המאות - שמפסדת על ידי סילוקה של השניה, כמבואר בהמשך הדברים - יכולה להטריחה לבוא, וכמבואר בסוף דבריו; ואילו כלפי בעלת המנה אין שייך לשון זה), וקנו מידה. והולכת בעלת המנה ובעלת שלשת המאות לדין וחולקים לההוא מנה בשוה, ובמה שכתבה בעלת המאתים לבעלת המנה "דין ודברים וכו"' הרויחה בעלת המנה שש עשרה זוז ושני שליש, וחוזרת בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות ואומרת לה: בואי ותחלקי עמי במאה וחמשים שנשתיירו בידך, שהרי השעבוד שלי הוא על מאתים, (וברש"י שלפנינו בסד"ה מדין: "עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סילקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים"), ונוטלת כל אחת ואחת שלשה דינרים של זהב, ומפסדת כל אחת ואחת מן החלק שלה שמונה זוזים ושליש דינר משום אותה כתיבה שכתבה בעלת המאתים לבעלת המנה, ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג, דאין אדם (כלומר: ואף לא בעלת שלשת המאות) יכול לכופה (לבעלת המאתים) שתבוא עם זו (בעלת המנה) לדין. ולמדנו מדבריו, שאכן בתחילה חולקות בעלת שלשת המאות עם בעלת המנה שוה בשוה (וזו היא שכתב רש"י במהדורא בתרא: הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו), אלא שלא זכתה בעלת שלשת המאות בחצי שיש לה, ויכולה בעלת המאתים לדון עמה על מחצית המנה שקיבלה, ולחלוק עמה שוה בשוה, והשלישית יוצאת נפסדת בסילוקה של השניה ; אלא ששיטת רש"י בזה צריכה ביאור, למה תפסיד השלישית (וכפי שהקשו הראשונים ראה בשיטה מקובצת; וראה עוד בליקוטים החדשים בשם רבינו עקיבא איגר, שמפרש כן בכוונת תוספות, שכתבו "לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא", ומה שכתב שם רעק"א בזה)! ?   13.  ראה מה שכתב הריטב"א על לשון הגמרא "אי הכי".
תימא לה, תאמר בעלת שלשת המאות לבעלת המאתים - "הא סלקת נפשך מינה", הרי סלקת עצמך מן המנה הראשון שלא תטלי בו חלק כלל, ובמנה השני בלבד תטלי את ואני חלק שוה בשוה, ונמצאת אני נוטלת מנה, ואת ובעלת המנה חמשים חמשים.  14  ומשנינן: משום דאמרה לה בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות:

 14.  נתבאר על פי רש"י; והדברים מחודשים, שהרי הניחא אם היתה טוענת בעלת שלשת המאות לבעלת המאתים, שאין היא צריכה "להפסיד" משום שנסתלקה בעלת המאתים, ותטול על כל פנים שליש מנה כפי שהיתה נוטלת אילו לא סילקה בעלת המאתים את עצמה, היתה מובנת קושיית הגמרא, ואכן כן פירשו תלמידי רבינו יונה את קושיית הגמרא, (ומדברי רבי עקיבא איגר הנזכרים לעיל בהערה בהבנת התוספות, נראה שהבין, שלשיטת התוספות זו היא קושיית הגמרא). אבל רש"י מפרש שקושיית הגמרא היא: שיועיל הסילוק "להרויח" לבעלת שלשת המאות שתטול מחצית המנה; ומה טענה היא זו, והרי לא סילקה עצמה בעלת המאתים אלא כלפי בעלת המנה ולא מבעלת שלשת המאות, וביחס אליה הרי היא כבתחילה שהיא מפחתת על כל פנים את חלקה של בעלת שלשת המאות ממחצית המנה לשליש המנה. וראה מה שהאריכו הראשונים בשיטה מקובצת בכל זה.
מדין ודברים בלבד הוא דסליקי נפשאי (מדין ודברים בלבד הוא שסלקתי את עצמי).
כלומר: "לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבתה בעלת המנה לא בשליחותי גבתה, שתאמרי לי: נטלה בעלת המנה את חלקך; כי אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט את חלקה במנה, וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סילקתי עצמי מלריב עמך, ושעבודי ושעבודך שוים"  15  שנינו במשנה: היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב:

 15.  א. נכתב בפנים כלשונו של רש"י; (ומה שכתב רש"י "לא נתתי חלקי במתנה, ראה לשון רש"י במהדורא קמא הובא לעיל בהערה שכתב: ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה"), והם דברים הצריכים ביאור. ב. ברישא של המשנה שלא היה שם אלא מנה, אין המשנה עוסקת באומרת בעלת מאתים לבעלת המנה "דין ודברים אין לי עמך", ואילו היתה אומרת כן, היתה בעלת המנה נוטלת חמשים, ואת השאר היו חולקות בשוה בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, זו נוטלת עשרים וחמש בלבד, וזו נוטלת עשרים וחמש בלבד. ג. נמצא לפי דברי הגמרא, ששתי נשים יכולות לסכם ביניהן להרויח על חשבון השלישית, ובאופן שתכתוב האחת לחברתה: "דין ודברים אין לי עמך", ואז תקבלנה שתיהן כאחת במנה הראשון שלש רבעים במקום שני שלישים שהיו מקבלות ללא הכתיבה, ושוב יחלקו ביניהן את אשר קיבלו כאחת, ונמצאת כל אחת מהן מרווחת על חשבון השלישית; אלא שהיות ומן הדין הן עושות אין בכך כלום.
ותמהה הגמרא:
וכי אטו זו של מאתים יש לה ליטול מנה!?
והרי אפילו אם לא היתה מסתלקת מדין ודברים עם הראשונה, אין לה ליטול אלא שליש במנה ראשון וחצי במנה שני ובמנה שלישי אין לה כלום, דהיינו שמונים ושלש זוז ושליש, ולא מנה; וכל שכן שבהכרח נסתלקה מדין ודברים עם הראשונה, שאם לא כן לא היתה נוטלת בעלת המנה רק שליש מנה ולא חמשים, (ואשר מכח זה הוצרכנו לומר ברישא שהיא נסתלקה), נמצא שהוסיפה בעלת המאתים להפסיד שמונה זוז ושליש, (שהוא ההפרש בין שליש מנה ללא הסילוק, ובין רבע מנה שהיא נוטלת לאחר הסילוק), ואם כן:
שבעים וחמשה זוז בלבד הוא דאית לה לבעלת המאתים!?  16  אמר פירש שמואל:

 16.  נתבאר על פי רש"י שכתב: "דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו"', שאף כי נראה מלשונו שכל הקושיא אינה אלא מפני הכתיבה, זה הרי ודאי אינו, שאף בלאו הכי קשה למה תטול מנה שלם, לא תטול אלא פ"ג זוז ושליש, וכדמבואר ברש"י במשנה, שכתב על פיסקא זו "ושל מאתים מנה, בגמרא מפרש לה", הרי שפיסקא זו מוקשה מיניה וביה - שהרי רש"י לא הזכיר כלל במשנה את ענין הכתיבה - והיא נכללת בקושיית הגמרא כאן; ועל פי זה נתבארה קושיית הגמרא בפנים.
סיפא ד"היו שם שלש מאות", אינה עוסקת בכתיבת השניה לראשונה, ואם תאמר: אם כן למה נוטלת בעלת המנה חמשים, והרי לא היה לה ליטול אלא שליש, וגם בעלת המאתים למה נוטלת היא מנה שלם, והרי לא היה לה ליטול אלא פ"ג ושליש -
אומר לך: הסיפא עוסקת בכותבת בעלת השלש מאות לבעלת המאתים וגם לבעלת המנה: דין ודברים אין לי עמכם במנה הראשון.
ומשום סילוקה של השלישית מבעלת המנה נוטלת בעלת המנה חצי מנה מן המנה הראשון שהם חמשים זוז; והיות שסילקה בעלת שלשת המאות את עצמה - באותו מנה ראשון - גם מבעלת המאתים, שוב לא תקח בעלת שלשת המאות במנה הראשון כלום, אלא כל מחצית המנה נותרת ביד בעלת המאתים, והרי לבעלת המאתים חצי ממנה ראשון, והיות שאת המנה השלישי חולקות השתים שוה בשוה, הרי ביד בעלת המאתים מנה; וביד בעלת שלשת המאות חצי המנה השני, וכל המנה השלישי שהם שלשה דינרים של זהב.
א. זו שאמרנו:  17  אם היו נכסים משל האב בערך מאתים זוז (ללא סילוק), אין אנו מחלקים שוה בשוה בין שלשת הנשים אלא את המנה הראשון אותו תובעות כולן, ואילו את המנה השני אין מחלקים אלא בין בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות שהיה להן מתחילה שעבוד על כל המאתים, ואילו בעלת המנה אינה נוטלת במנה שני כלום, ואף שעדיין לא נפרעה אלא את שליש כתובתה, ויש לה תביעה על שבעים וחמש זוז מהמנה הנוסף -

 17.  דברי רב יעקב מנהר פקוד, מתבארים על פי הבנת ה"תוספות יום טוב" בשיטת רש"י.
אין דין זה אמור אלא כשנפלו בבת אחת לחלוקה מאתים זוז; אבל אם נפלו בתחילה לחלוקה מאה זוז בלבד, וכגון שלא היה ידוע לבית הדין על קיומם של נכסים נוספים, וחלקו שלשת הנשים ביניהן את המנה שוה בשוה, ושוב נפל מנה נוסף לחלוקה, הרי בעלת המנה שיתרת חובה לאחר החלוקה הראשונה הוא בסך שבעים וחמשה זוז, חולקת אף היא עם שתי הנשים האחרות בשבעים וחמשה זוז שוה בשוה, ורק בעשרים וחמשה זוז הנותרים יחלקו שתי הנשים האחרות לבדן.
ב. אף שמטלטלין אינם משתעבדים לכתובה, בכל זאת אם תפסה האלמנה מטלטלין לכתובתה מחיים, הרי היא נוטלת כתובתה אף מן המטלטלין.  18  ג. לדעת רב יעקב מנהר פקוד מתבארת משנתנו בנשים שלא ויתרו זה לזה מאומה, אלא שלא נפלו להן כל הנכסים לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה נפלו חלק מהנכסים וחלקו אותן כדין החלוקה, ושוב נפלו נכסים נוספים לחלוקה והם חולקים חלוקה מחודשת בנכסים שנפלו בשנית, וכפי שנתבאר באות א' שיש חילוק בדין החלוקה בין חלוקה אחת גדולה לשתי חלוקות קטנות של אותם נכסים.

 18.  דין זה מחלוקת גדולה היא בין הראשונים בתחילת פרק אלמנה ניזונית, ולדעת בעל ה"תוספות יום טוב" שיטת רש"י בסוגייתנו היא כשיטה זו.
רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר, ליישב את הקושיות הן על הרישא ועל הסיפא: לעולם אין משנתנו עוסקת כלל בכותבת -
ומה שהקשינו על הרישא (כשנפלו מאתים): למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז והרי אין לה ליטול אלא שלשים ושלשה זוז ושליש, אימא לך: רישא בשתי תפיסות, כלומר בשתי חלוקות של מטלטלין שנתפסו, וכדמפרש ואזיל.
ומה שהקשינו על הסיפא (כשנפלו שלש מאות): למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז ולא שליש מנה, וכן למה נוטלת בעלת המאתים מנה, לא היה לה ליטול אלא שליש מנה במנה הראשון, וחצי מנה במנה השני שהן פ"ג זוז ושליש, אימא לך: וסיפא נמי בשתי תפיסות!
כלומר: משנתנו עוסקת בחלוקת מטלטלין שאין כתובה גובה מהם אלא אם תפסו הנשים מטלטלין מחיים וכגון שאכן תפסו הנשים מחיים, ומטלטלין אלו לא נפלו כולם לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה הביאו חלק אחד לפני בית הדין לחלוק ולא ידע בית הדין בקיומם של מטלטלים אחרים שנתפסו, ופסקו את הדין על החלוקה הראשונה, ושוב הביאו בפני בית הדין מטלטלים נוספים - שנתפסו מחיים - לחלוק אף אותם בין כל הנשים שיש להן עדיין חוב על נכסי הירושה.  19 

 19.  א. נתבאר על פי ה"תוספות יום טוב" בהבנת דברי רש"י, ומלשונו משמע קצת שלשון "תפיסות" אינו מתיחס לתפיסה שאכן היתה מחיים, אלא כל חלוקת נכסים שבאו לבית הדין, נקראים "תפיסה". ומלשון הרא"ה נראה, שאין הדין תלוי בחלוקה אם היתה בפעם אחת או בשתי פעמים, וכאשר נראה מלשון רש"י, אלא העיקר תלוי בזה, שתפסו אותו בשני פעמים, ולדבריו לשון הגמרא הוא כפשוטו. ב. להר"ן בפרק אלמנה (נה ב מדפי הרי"ף) שיטה אחרת בתפיסה שבסוגייתנו (רק שה"תוספות יום טוב" דקדק מלשון רש"י, שאין הוא הולך בשיטת הר"ן), והיא: א. תפיסת מטלטלין מחיים אינה מועלת לגביית כתובה, וכל שכן תפיסה לאחר מיתה (לדעת רבינא עצמו בפרק אלמנה צו א). ב. חילוק יש בין תפיסת מטלטלין לתפיסת מעות, שהמטלטלין כיון שהם מחוסרים גוביינא של בית הדין, אין תפיסה מועלת בהם, אבל תפיסת מעות שירשו היתומים מאביהם לאחר מיתה מועלת לכתובה, שהרי כבר נפרעה, ומשנתנו עוסקת במעות שנתפסו לאחר מיתה. ג. והריטב"א כתב: ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין היא כדפירש רש"י ז"ל, וכגון שתפסו מחיים (והיינו בהכרח כהתוספות יום טוב), אי נמי דשיעבד לה מטלטלין לכתובה בפירוש.
ומבארת הגמרא:
רישא שבאו לחלוק מאתים, מיירי שנפלו להן אותם מאתים בשתי תפיסות:
וכגון דנפלו להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים: שבעין וחמשה זוז בחד זימנא (בפעם אחת), וחלקו אותן כל השלש בשוה, הרי לכל אחת מהן עשרים וחמשה זוז, ובשעת חלוקה זו לא הובאו לחלוקה שאר הנכסים שכבר תפסו, ובית הדין אף לא ידע מקיומם של נכסים נוספים.
ושוב נפלו להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים: ומאה ועשרים וחמשה זוז בחד זימנא.
צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות בשעת הנפילה כל השלש ואפילו בעלת המנה שיתרת חובה לאחר חלוקה ראשונה היא שבעים וחמשה זוז, ותחלקם בשוה בין כל הנשים שהרי כולן תובעות אותם - עשרים וחמשה זוז לכל אחת, ובהצטרף עם מה שנטלו בחלוקה הקודמת הרי לכל אחת משלשת הנשים חמשים זוז.
נותרו בידך חמשים זוז אותן תבעו בשעת הנפילה השניה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה עשרים וחמשה זוז לכל אחת, הרי לכל אחת מהן בהצטרף עם מה שנטלו בחלוקות הקודמות, סך שבעים וחמשה זוז.
וזו היא ששנינו: "היו שם מאתים: של מנה נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב".
סיפא שבאו לחלוק שלש מאות מיירי נמי כגון שנפלו שלש מאות בשתי תפיסות:
וכגון דנפלו שבעים וחמשה בחד זימנא, וחלקו כל השלש בשוה, הרי לכל אחת עשרים וחמשה זוז, ונמצאת בעלת המנה תובעת עוד שבעים וחמשה זוז ובעלת המאתים עוד מאה שבעים וחמשה זוז, ובעלת המאתים עוד מאתים שבעים וחמשה זוז.
ושוב נפלו מאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא - צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות שלשתן בשעת הנפילה, ותחלקם בשוה, הרי לכל אחת בצירוף עם החלוקה הקודמת סך חמשים זוז.
צא מהן מאה זוז נוספים, אותם תבעו בשעת הנפילה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה בין השתים, הרי לכל אחת מהן חמשים זוז ובצירוף עם שתי החלוקות הקודמות סך מאה זוז.
נותרו בידך חמשים זוז אותם תבעה בשעת הנפילה בעלת שלשת המאות לבדה, והיא תטלם, ובהצטרף עם מה שכבר נטלה בחלוקות הקודמות, הרי לה מאה וחמשים זוז -
וזו היא ששנינו: "היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב".  20 

 20.  כתב הריטב"א: והטעם שנקטה המשנה באחת מן הצורות הנזכרות או בכותבת, או בשתי תפיסות, הוא משום שלא רצה התנא לשנות תשבורת החשבונות אלא שלמים, ואם היה שונה כדינם ממש, היה לו לשנות: בעלת מנה נוטלת שלשים ושלש ושליש, ושל מאתיים שמונים ושלש ושליש, ושל שלש מאות מאה שמונים ושלש ושליש, ולכן דיברה המשנה בכותבת האחת לשניה, או בשתי תפיסות.
תניא: זו - ששנינו במשנתנו, שאין בעלת המנה חולקת עם האחרות רק באותו חלק בירושה אותו היא תובעת קודם החלוקה, אבל לאחר שחלקו אותו חלק בין שלשתן שוב אין לה תביעה כלל על יתרת הירושה, ואף שהיא עדיין לא נפרעה את כל כתובתה  21  - משנת רבי נתן היא! רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא אם נפלו לשלשת הנשים עד שלש מאות זוז, הרי כולן חולקות בשוה, ובעלת המנה תקבל את כל כתובתה, ובעלת המאתים רק שני שליש, ובעלת שלשת המאות רק שליש מכתובתה, שכל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה עד שתטול את כל כתובתה.  22   23 

 21.  יסוד זה מוכח לדעת התנא של משנתנו, לשני הביאורים שנאמרו לעיל בביאור המשנה: שהרי - לפי הביאור הראשון - כשנפלו להם מאתים, אין בעלת המנה נוטלת אלא חמשים זוז, שהוא תוצאה מחלוקתה עם בעלת שלשת המאות, אבל במנה שני אינה נוטלת כלום, כיון שלא תבעה אותו לפני החלוקה; וכן בסיפא כשנפלו להן שלש מאות, אין בעלת המנה נוטלת אלא חמשים, ואינה נוטלת במנה שני ושלישי כלום; ואף בעלת המאתים אינה נוטלת אלא מאה וחמשים זוז שהם תוצאה מחלוקתה עם בעלת המנה במנה ראשון, ועם בעלת שלשת המאות במנה השני, ואילו במנה שלישי אינה נוטלת כלום, כיון שלא תבעה את המנה השלישי קודם החלוקה. ואף לפי הביאור השני מבואר כן במשנתנו, שהרי ברישא בחלוקת התפיסה השניה בסך מאה עשרים וחמשה זוז, אין נוטלת בעלת המנה אלא עשרים וחמש זוז, שהוא שליש מתביעתה על שבעים וחמש זוז שהוא יתרת חובה בעת חלוקת התפיסה השניה, ואילו בחמשים הנותרים אין לה חלק; וכן בסיפא כשנפלו בתפיסה שניה מאתים עשרים וחמש זוז, אין נוטלת בעלת המנה אלא בחלוקת שבעים וחמש זוז אותם היא תובעת בתפיסה שניה, ובשאר אין לה חלק, ואף בעלת המאתים אינה נוטלת אלה בחלוקת מאה עשרים וחמש מתוכם, והטעם הוא משום שלא תבעה מעבר למאה עשרים וחמש זוז בשעת חלוקת התפיסה השניה, ואף שלא נפרע כל חובה בחלוקה שניה זו.   22.  א. נתבאר על פי דברי רש"י שמפרש את דברי רבי כפשוטם, (כפי שכתב הריטב"א בהבנת רש"י), וראה מה שכתבו התוספות בפירוש דברי רבי. ב. מבואר מדברי הגמרא, שאין נפקא מינה לדעת רבי בכתיבת בעלת המאתים או בעלת השלש מאות "דין ודברים אין לי" לענין החלוקה, ולעולם חולקות בשוה, שהרי על משנתנו הוא שאמר רבי "חולקות בשוה".   23.  לאחר שביארה סוגייתנו את יסוד דין החלוקה בשלשת הכתובות, יש לחזור ולדון בביאור לשון משנתנו ("וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' כך הם חולקים") שדימתה את דין חלוקת הפסד וריוח בעיסקא - לפי מעותיו של כל אחד, לחלוקת בעלות שלשת הכתובות במשנתנו; ואשר בפשוטו אינו מובן כלל מה ענין זה אצל זה, (וראה בזה את שיטת התוספות בד"ה וכן). ובשם רבינו חננאל כתבו התוספות, שהדמיון הוא לבבא האחרונה בלבד, והוא מה ששנינו: היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה, ושל שלש מאות שלש שש של זהב, וטעם חלוקה משונה זו נתבאר בגמרא בשתי אוקימתות; ואם כן צריך ביאור מה ענין שלשה שהטילו לכיס הבאים לחלוק כפשוטו בלא הסתלקות ובלא תפיסות לדין זה! ? גם צריך ביאור מה שייך לדמות לבבא בתרייתא לבדה, וכי בבבא בתרייתא נאמר דין חלוקה שונה משאר הבבות, והרי הכל הולך על דרך אחד, רק הסיפור הוא שהשתנה! ? ובאור הענין הוא (על פי תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת במשנה, ראה שם): שאכן אין כוונת רבי לדמות את דיני החלוקה כלל, ולכל אחד טעמו שלו, אלא שבהסתכלות מסוימת על חלוקת שלשת הכתובות בבבא בתרייתא, נראה הדבר כחלוקה של שלשה אנשים שהטילו לכיס, שהם חולקים מטעם אחר באופן זה ממש. שהרי שלשה שהטילו לכיס זה מאה וזה מאתים וזה שלש מאות, ונפסדה העיסקא שלש מאות זוז, תהיה החלוקה לפי חשבון כדלקמן: בעל המנה נוטל חמשים; בעל המאתים מאה; ובעל שלשת המאות שלשה של זהב. ואף בשלש כתובות שהסך הכולל של שלשת הכתובות הוא שש מאות זוז (מאה ועוד מאתים ועוד שלש מאות) ; ואולם אין בנכסים של האב כיסוי לכל שלשת הכתובות אלא מחציתו, ואכן מפסידה כל אחת לפי חשבון, ונוטלת בעלת המנה חמשים זוז, ובעלת המאתים מאה זוז, ובעלת שלשת המאות שלשה של זהב. ואולם מדברי רש"י כאן בסוף סוגייתנו נראה לכאורה שהוא חלוק על רבינו חננאל והוא מפרש, שאכן יסוד דין החלוקה בשלשת הכתובות - לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי נתן - שוה ביסוד דינו לחלוקת שלש אנשים שהטילו לכיס, שהרי כתב רש"י על דברי רבי שאמר: אין אני רואה את דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה, וז"ל "שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס וכו"', הרי משמע שלדעת רבי נתן אכן שני דינים אלו אחד הם ביסוד דינם, והדברים צריכים תלמוד.
שנינו במשנה: וכן שלשה שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין: השמועה הבאה מתבארת לפי שיטת רש"י, כהבנת המהרש"א, בעל ה"שיטה מקובצת" וה"פני יהושע" בדבריו.  24 

 24.  לריטב"א ולריב"ש הבנה אחרת בשיטת רש"י, ואולם הם עצמם חלקו על רש"י, ולשיטת האחרונים הנזכרים אף רש"י מודה להם, ובהערות יבוארו חילוקים בין הפירושים.
אמר שמואל:
שנים שהטילו מעות לכיס, זה הטיל מנה וזה הטיל מאתים -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב