פרשני:בבלי:כתובות לז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות לז ב

חברותא[edit]

וחדא קרא - "כדי רשעתו" - במיתה ומלקות.  1 

 1.  ביארו התוספות, שלדעת חכמים החולקים על רבי מאיר, נלמד הכל מ"כדי רשעתו", שמשמע: אם נתחייב יחד עם המלקות מיתה או ממון, משום רשעה אחת בלבד אתה מחייבו. ורבינו עקיבא איגר תמה על דבריהם, למה לא ניחא להו בפשיטות לומר שלומדים חכמים את הכל מ"ולא יהיה אסון", ואף שהגמרא עושה צריכותא, הרי יש לומר שחכמים לא סבירא להו צריכותא זאת. עוד כתבו התוספות: אע"ג דסמיך ליה (ל"כדי רשעתו") ארבעים יכנו לא יוסיף, מכל מקום אין לנו לומר שילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם, ד"איתגורי איתגור"! כלומר: אין סברא שאם היה עושה רשעה אחת המחייבתו מיתה יידון במיתה החמורה, וכשנצטרף לו רשעה נוספת לא יידון אלא במלקות הקל, (וראה מה שהוסיפו בזה, ובתוספות לב א ד"ה ואי, ובמה שנכתב בהערות שם).
וצריכא התורה להשמיענו דין זה, הן במיתה וממון, והן במיתה ומלקות, שלא ייענש בשניהם!
דאי אשמעינן רק במיתה וממון, הייתי אומר, משום דחדא עונש (מיתה) הוא בגופיה, וחדא עונש הוא בממוניה, לכן לא עבדינן (אין מענישים אותו את שני העונשים).
אבל במיתה ומלקות, דאידי ואידי, הן המיתה והן המלקות, הם עונשים בגופיה, אימא, הייתי אומר כי שני העונשים יחד כמיתה אריכתא היא (מיתה ארוכה היא), ואין הם נחשבים שני עונשים חלוקים, ולכן נעביד ביה את שניהם.
ואי אשמעינן רק במיתה ומלקות, הייתי אומר שהוא משום דתרתי בגופיה לא עבדינן, שני עונשי הגוף אין מענישים.
אבל מיתה וממון, דחדא עונש הוא בגופיה, וחדא עונש הוא בממוניה - אימא נעביד ביה את שניהם.
לכך צריכא את שני פסוקים האלו!
מאחר שנתבאר במשנתנו שמ"ולא יהיה אסון" אנו למדים שהמיתה פוטרת את הממון, מפרשת עתה הגמרא פסוקים נוספים, שהיה נראה לכאורה שמשמעותם לחדש ש"קם ליה בדרבה מיניה", ומבארת למה נצרכו פסוקים אלו. ומתוך ביאור הפסוקים האלו מתגלגל הענין לביאור פסוקים אחרים.
א. זה שאמרה תורה "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" - שמשמעותו היא לכאורה, שאם תהרוג את האדם המחוייב מיתה שוב לא תענשנו בעונש ממון  2  - למה לי לומר זאת? והרי מ"ולא יהיה אסון" כבר למדנו דין זה!

 2.  מצינו "כופר" בשור שהרג את האדם, והיינו לחד מאן דאמר "דמי מזיק" ולחד מאן דאמר "דמי ניזק". וגם נחלקו בו אם "כפרה" הוא או ממונא, (ראה כל זה במכות ב ב). ובפשוטו היה נראה, שלפי סברת הגמרא שהפסוק בא למעט שלא ישלם "כופר" עם המיתה, היינו נמי שאם הרג את האדם לא יצטרך להוסיף עליו את אותו הכופר שמשלם בעל שור שהרג את האדם, אבל בתוספות בבא קמא כו א ד"ה עליו כתבו, שהמקשה היה סבור שהוא בא לפטור ממון אחר עם המיתה. ולשון רש"י הוא "לא תקחו כופר, משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון", ומשמע שעל כל ממון קאי. וראה עוד בתוספות כתובות ל ב שאין "קם ליה בדרבה מיניה" פוטר את הכפרה, ראה שם.
ומפרשינן: אין כוונת הכתוב לפוטרו מממון בגלל שמקבל עונש מיתה, אלא דהכי אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה (אל תקח מן הרוצח כופר ממון) ותפטריה מקטלא! שלא יפדה את עצמו מן המיתה על ידי תשלום ממון.  3  ב. זה שאמרה תורה "לא תקחו כופר לנוס (כלומר: למי שנס) אל עיר מקלטו" - שמשמעותו לכאורה, שאם הרג בשוגג ונתחייב גלות לא יתחייב לשלם כופר ממון - למה לי לומר זאת? והרי כבר ידענו שחייבי מיתות שוגגין פטורין מן הממון מההיקש של תנא דבי חזקיה (לעיל לג א)!?

 3.  כוונת הכתוב הוא על פי משמעות סוגייתנו, שלא יהא דין הורג אדם שהוא חייב מיתה בידי אדם, כדין בעלים של שור שהרג את האדם, שהם מחוייבים מיתה בידי שמים ואמרה תורה "אם כופר יושת עליו" לפוטרו מן המיתה, וכמפורש בריטב"א כאן ד"ה ואחד במזיד. וברמב"ן על התורה בפרשת מסעי על הפסוק (לה לג) "ולא תחניפו את הארץ", משמע (כמו שדקדק הגר"י פערלא בספר המצוות לרס"ג, הובא ב"משכנות הרועים") שגדר האיסור הוא שלא יקחו בית דין שוחד לפטור את הרוצחים (ואולם מלשון הרמב"ן על פסוק לא "ולא תקחו כופר" אין נראה כן), וכן כתב הרשב"ץ ב"זוהר הרקיע" לאוין סימן נו (הובא שם), והגר"י פערלא תמה על זה שהוא נגד סוגייתנו. וראה עוד בחינוך (מצוה תיב ותיג) שכלל בלאו זה, שלא יקח אדם ממון כדי להציל את הרוצח מדינו, ואפילו באשה שייך לאו זה אם יזדמן לה להציל רוצח על ידי ממון. ולכאורה אף דברי החינוך הם נגד סוגייתנו, שמוכח ממנה שגדר הדין הוא שאין הכופר פוטרו מחיוב מיתה, כמבואר בכל הסוגיא כאן. וביאור דבריו הוא, שודאי עיקר דין התורה הוא לומר שאין הכופר פוטרו מחיוב מיתה, ואולם הרי התורה הזהירה על כך בלאו, וכמבואר ברמב"ם, ובגדר הלאו סובר החינוך שהוא לא לעשות שום טצדקי על ידי ממון לפטור אדם מן המיתה, שאין חילוק בין בית דין הלוקח כופר - שאינו מועיל כלום מן הדין - כדי לפוטרו, לבין אשה הלוקחת ממון אחר כדי להצילו מן המיתה.
ומפרשינן: אף פסוק זה לא בא לפוטרו מן הממון, אלא דהכי אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה, מן ההורג בשוגג, ותפטריה בכך מן גלות.
ותרי קראי - שלא נקח כופר כדי להפטר מן המיתה ומן הגלות - למה לי?
ומפרשינן: חד קרא להורג בשוגג.
וחד קרא לרוצח במזיד.  4 

 4.  גם המקשה ידע שחיוב מיתה הוא במזיד וחיוב גלות הוא בשוגג, ולא זה הוא חידושו של התרצן; אלא כוונת הגמרא לומר, שסיבת הצריכותא היא שזה מזיד וזה שוגג, ולאפוקי שלא תאמר שסיבת כל הצריכותא היא, שזה מיתה וזה גלות, ומיהו חלק מן הצריכותא הוא אכן משום שזה מיתה וזה גלות.
וצריכי את שני הפסוקים, להשמיענו שהן במזיד והן בשוגג לא נקח ממנו כופר ממון לפוטרו מן המיתה או מן הגלות!
דאי אשמעינן רק ברוצח במזיד, שלא ייפטר הרוצח מעונש מיתה על ידי כופר ממון, הייתי אומר שרק רוצח אינו יכול להפטר בכופר משום דחמיר איסוריה, איסור חמור הוא, שרצח במזיד.
אבל שוגג, דלא חמיר איסוריה, אימא לא הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר ונפטרנו בכך מן הגלות.
ואי אשמעינן רק בשוגג, משום דליכא איבוד נשמה להורג, שאין אנו באים לחייב אותו אלא גלות.
אבל מזיד, דאיכא איבוד נשמה להורג,, אימא לא הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר כדי שלא לאבד את נשמתו.
ולכך צריכא התורה להשמיענו הן במזיד והן בשוגג!
ג. ומאחר שביארנו את הכתוב "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", שהוא בא לומר שלא ניטול כופר כדי לפוטרו מן המיתה, תיקשי מה שנאמר בפרשת עגלה ערופה (שמביאים אותה כאשר נמצא אדם הרוג ליד העיר, ולא ידוע מי הכהו) -
"ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו", ומשמעות הפסוק היא, שלא יכופר הדם שנשפך בנתינת ממון אלא רק בהריגת ההורג - למה לי לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!?
ומפרשינן: מבעי ליה לכתוב "ולארץ לא יכופר לדם", בפרשת עגלה ערופה, לכדתניא:
מנין שאם נתערפה העגלה על חלל שנמצא קרוב לעיר ולא נודע מי הכהו, ואחר כך נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו מחיוב המיתה שהוא חייב בה, ואין אומרים: כיון שעגלה מכפרת על הספק כבר נתכפר הרוצח בעוד היה הדבר בספק, אלא מחייבים אותו מיתה כדין כל רוצח?  5  שנאמר: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה - כי אם בדם שופכו".  6 

 5.  א. כתבו התוספות בזבחים פח ב, שעגלה ערופה אינה מכפרת על ההורג עצמו, אלא על עם ישראל בלבד, וכמו שאמר הכתוב "כפר לעמך ישראל". וראה ב"אילת השחר" שהעיר, איך סלקא דעתין שלא יחייבוהו מיתה משום שעגלה מכפרת על הספק, וכמו שכתב רש"י, והרי לו עצמו לא היה ספק ואיך יתכפר! ? ב. ב"משמר הלוי" כאן הביא כמה מקורות, אם לפי האמת שאין הדם מתכפר עד שימיתו את ההורג, אם יהיה כן הדין גם אם נמצא שההורג היה שוגג, כיון שהכתוב "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" מדבר בביעור דם השופך, ולא בגלות.   6.  יש לפרש את הלימוד בשני אופנים (לפי מה שנתבאר בהערה קודמת): א. היות וההורג לא נתכפר בעגלה שנתערפה, לכן הורגים אותו. ב. אף ישראל ובית הדין לא נתכפרו, שלא נתכפרו אלא כשהיה אצלם ספק, אבל עכשיו שנמצא ההורג ונעשה ודאי, אף הם לא נתכפרו. ולשון הכתוב מורה כהצד השני.
ד. ובסוף פרשת עגלה ערופה, שנאמר "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", שמשמעותו היא שיש לדון במיתה את הרוצח גם אם נערפה העגלה,  7  למה לי לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולארץ לא יכופר"?

 7.  וכמו שתרגם אונקלוס: ואת תפלי אשדי (שופך) דם זכי מבינך.
ומפרשינן: מיבעי ליה לכתוב "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", לכדתניא:
מנין למומתים בסייף, כגון רוצח, שחיוב מיתתו הוא בסייף, שהוא מומת בחיתוך בסייף מן הצואר?
תלמוד לומר בפרשת עגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". הוקשו כל שופכי דמים הנענשים במיתת סייף לדין עגלה ערופה -
מה להלן, בעגלה ערופה, מן הצואר היו עורפין אותה, אף שופכי דמים מן הצואר ממיתים אותם.
והוינן בה: אי מה להלן, בעגלה ערופה, בקופיץ (גרזן) וממול עורף, (בצואר האחורי למטה מן העורף) היו עורפים,  8  אף כאן במיתת סייף בקופיץ וממול עורף, ולא בסכין ומצד הסימנים?

 8.  וממול עורף, מאחורי הפנים, דכתיב "וערפו" לשון עורף, מול הרואה את העורף, דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף, ועורף הוא קטרי"ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיה לב) "ויפנו אלי עורף ולא פנים", אלמא עורף להדי פנים. רש"י סנהדרין נב ב.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה! וחיתוך בסכין, מיתה יפה היא לו לעומת חיתוך בגרזן. וכשחותכים את הסימנים הרי הוא מת מהר, ומיתה יפה היא זו.  9 

 9.  כתבו התוספות שאין די בסברא זו כדי ללמוד שמיתת סייף היא מן הצואר, (ושוב לא נצטרך להקישו לעגלה ערופה), כי אף אם היה תוקע סכין בלבו היתה זו מיתה יפה.
ה. ומה שנאמר: "כל חרם אשר יחרם (כמו: זובח לאלהים יחרם, דהיינו שימיתוהו) מן האדם - שנתחייב האדם חרם - לא יפדה", שמשמעותו היא שהמתחייב מיתה לא יתן ממון כדי לפדות את עצמו מן המיתה, למה לי לומר זאת, והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!?  10 

 10.  נתבאר לפי פשוטו; ומיהו מלשון רש"י לקמן לח א ד"ה הכי גרסינן, נראה שהמקרא הזה יכול להתפרש גם ל"קם ליה בדרבה מיניה", ולפי זה יהיה כוונת הקושיא, דהך קרא בין אם תמצי לומר שהוא בא ללמד על קם ליה בדרבה מיניה, ובין אם תאמר שהוא בא ללמד שלא תקח ממנו ממון ותפטרנו, בין כך ובין כך קרא למה לי, שהרי לכל אחד מן הדינים האלו יש כתוב אחר.
ומפרשינן: מיבעי ליה לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", לכדתניא:
מנין ליוצא ליהרג בבית דין של ישראל, ואמר אדם אחד על היוצא ליהרג: "ערכו עלי", מנין שלא אמר כלום, שאינו צריך ליתן את דמי ערך אדם (שהוא קצוב בתורה בפרשת בחוקותי)?
שנאמר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם - לא יפדה"! ולשון "חרם" הוא הקדש, וכונת הכתוב "כל חרם", היא לומר, שאם מקדישים את דמי ערכו של אדם כאשר הוא עומד להיות מוצא להורג ("אשר יחרם מן האדם"), אין צורך לשלם את ערכו ("לא יפדה").  11 

 11.  כך פירש רש"י כאן, וראה מה שכתב על זה הרש"ש. אבל בערכין ו ב, פירש: מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. וברמב"ם (ערכין א יג) מבואר הטעם משום שהוא כמת, והוסיף הרמב"ם שהוא הדין לגוסס.
יכול אף קודם שנגמר דינו של המתחייב מיתת בית דין, יהא הדין כן, שאם אמר אדם עליו "ערכו עלי", לא אמר כלום?
תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם" - ולא כל האדם! ולרבי חנניא בן עקביא דאמר: היוצא ליהרג הרי הוא נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה לפי שנים ולא לפי ערך דמיו, ולכן אף שהוא אינו שוה מאומה אם יעמידוהו להמכר בשוק כעבד, שהרי הוא יוצא ליהרג, מתחייב המעריכו בתשלום ערכו.
האי "כל חרם" - מאי עביד ליה?
ומפרשינן: מיבעי ליה - לרבי חנניא בן עקביא לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" - לכדתניא:
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
לפי שמצינו ל"מומתים בידי שמים" - כגון שור שהרג את הנפש, שאמרה תורה "וגם בעליו יומת"  12  - שנותנין המומתים ממון ומתכפר להן, שנאמר בשור שהרג את הנפש "וגם בעליו יומת. אם (דהיינו, אך לא יומת בעליו ממש, אלא) כופר יושת עליו". -

 12.  "יומת" הינו מיתה בידי שמים, ולא מיתה בידי אדם, שהרי נאמר "מות יומת המכה רוצח הוא", ודרשינן: על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו. רש"י. ביאור לשון הברייתא "לפי שמצינו למומתים בידי שמים", דמשמע כל המומתים בידי שמים, וביאור לשון רש"י שכתב "כגון שור שהרג את הנפש", ראה בהערה 16.
יכול אף המומתים בידי אדם כן, שיתנו כופר וייפטרו?  13 

 13.  א. כתבו התוספות: יש תימה, היכי בעי למילף למיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים! ? ותירץ מהר"ם, כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים (דכתיב: השור יסקל וגם בעליו יומת), נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור.
תלמוד לומר: "חרם מן האדם - דהיינו אדם שנתחייב חרם - לא יפדה".  14 

 14.  ולקמן מקשה הגמרא, והרי מ"לא תקחו כופר לנפש רוצח" הוא נלמד.
ואין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאין בהם חיוב כרת מלבד המיתה, ולכן אין בהם קרבן חטאת כשעשו את החטא בשגגה.  15 

 15.  כתב רש"י: אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה, כיון דקרא לא פריש כל מיתות, מסתייך (די לך) אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות, ומאי נינהו, כגון העושה חבורה באביו, או גונב נפש מישראל, שאין כפרה כתובה בשגגתו, שאין כרת בזדונו, דליחייב חטאת בשגגתו (וברש"י ערכין ו ב הוסיף, שגם אין בו גלות בשגגתו).
חייבי מיתות קלות, שניתנה שגגתן לכפרה,, דהיינו אותם שיש בהם חיוב כרת (כשלא התרו בהם למיתה), ובאלו יש חיוב חטאת כששגגו, מנין שאינו יכול ליתן ממון כדי להתכפר ולהיפטר ממיתות אלו?  16 

 16.  א. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לשיטתו הוא, שהוא סובר ש"כופר" (המשלמים בעלים של שור שהרגו את הנפש) הוא "דמי מזיק" (כמבואר במכות ב ב, ובבא קמא מ א), שאם כמאן דאמר "דמי ניזק", הרי אין שייך "כופר" בעושה חבורה באביו כיון שלא הרגו, ומאחר שכל הסלקא דעתין לשלם ממון וליפטר הוא מ"כופר" של שור, נמצא שלא היה שייך לשלם כופר אלא ברוצח, תוספות. ב. הקשה רבינו עקיבא איגר (והעמיד דבריו על רש"י ותוספות): כיון שלא נתמעטו מכופר אלא חייבי מיתות על ידי אדם, אם כן צריך שיהיה הדין בחייבי מיתות בידי שמים שנותנין כופר ומתכפר להן, וזו לא שמענו אלא בשור הנסקל, אבל בשאר מיתות בידי שמים כגון טמא שאכל את התרומה לא שמענו שיהא נותן כופר ומתכפר לו. וב"קובץ שעורים" כתב, שלמבואר באות א שרבי יוחנן בן ברוקה לשיטתו, ואנן לא קיימא לן הכי, מיושב קושיית רעק"א; ביאור דבריו: לפי מה דקיימא לן ש"כופר" הוא דמי ניזק, נמצא שלא שייך כלל ענין כופר אלא בהריגת אדם, ומטעם זה לא שמענו כופר אלא בשור הנסקל, אבל לרבי יוחנן בן ברוקה הסובר "דמי מזיק", אכן באמת כל המומתים בידי שמים נותנין כופר ומתכפר להן. וכן הוא מדוקדק בלשון הברייתא "לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן שנאמר אם כופר יושת עליו, יכול אף בידי אדם כן", הרי משמע שכל המומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להן, ורק המומתים בידי אדם אין מתכפר להן, (ויש להסתפק בחייבי כריתות), וזה הוא שכתב רש"י בד"ה למומתין בידי שמים "כגון שור שהרג את הנפש", דמשמע שאין זו אלא דוגמא ויש עוד מומתין בידי שמים שמתכפר להן; ואולם כל זה חידוש גדול הוא.
תלמוד לומר: "כל חרם".
ותמהה הגמרא על עיקר ביאור הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", שהוא בא לומר שלא יתן ממון כדי שיתכפר לו וייפטר:
וכי לא ממילא, מ"לא תקחו כופר לנפש רוצח", שמעת מינה: לא תשקול ממונא מיניה, ותיפטריה!? והרי משם יש ללמוד אף לחייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שהרי ברוצח מדבר הכתוב, וכשהרג בשוגג הרי זה גולה -
ואם כן "כל חרם", המלמד אותו ענין עצמו - למה לי!?
אמר רמי בר חמא: איצטריך גם הפסוק "כל חרם", וכדי ללמד שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שאינו נותן כופר ונפטר.
ודקשיא לך, הרי נפש רוצח שמיעטה בו התורה את הכופר אף הוא ניתנה שגגתו לכפרה, לא תיקשי -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת כתובות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב