ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרקים כ'- כג'

מתיקות התורה

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
..."היו משתגעים ומתלהטים אחריה"
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
1 - הריון
2 - מצוות מילה
3 - כשם שנכנס לברית
טען עוד
על הפסוק (דברים כו, יא): "ושמחת בכל הטוב" כתב ה"אור החיים" הקדוש: "ואין טוב אלא תורה, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם', ואם היו בני האדם יודעים ומרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה - היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
כה כתב הג"ר יחזקאל פייוויל זצ"ל בספרו "תולדות אדם" (עמוד מז): כי החיים המתוקים והנעימים המה חיי התורה והחכמה. המרגישים בחיים האלו יבוזו לכל מחמדי תבל ומקריו מפני שאור התורה מכהה את כל מקרי העולם הזה ומחמדיו. יקרה היא בעיני החכמים והעושר כאין נגדה וכל אבני יקרות אפס לערכה.
הכסף נגדה לסיגים והזהב לאפר ייחשב. וכן איננו ירא עוד מפחד פתאום ולא משואת רשעים ומצרות עין, הן בייסורי הגוף או טירדת האשה והבנים, והוא יכול לעמול בתורה בששון ושמחת לבב אף בעת צרה, וכל שכן כשהוא במרחב".

כיצד זוכים למתיקות התורה
הדרך להגיע למתיקות התורה, אומר האדמו"ר מקלויזנבורג - צאנז, היא על ידי שהאדם מקדש ומטהר את מחשבותיו מכל פגם.
וכמה ראיות לדבריו: ב"תנא דבי אליהו" (פרק יג) מובא: "עד שאתה מבקש רחמים שייכנסו דברי-תורה לתוך מעיך - תבקש רחמים על עבירות שעברת שיימחלו לך".
וזאת משום שכשמחשבתו של אדם שקועה בהרהורי עבירה ודברים בטלים, איך יהיה לו תענוג מדברי תורה?! ב"ספר הישר" לרבינו תם ובספר "חסידים" מובא: "בתי-כנסיות ובתי-מדרשות - פרדס הצדיקים ומאסר הרשעים".
כשנמצא הרשע בבית המדרש ורוצה ללמוד, אזי באופן טבעי נרדם מיד וראשו כבד עליו. על כל צעד ושעל יש לו בטלים כנגדו. וזאת משום שחוסר הקדושה והטהרה מרחיק את האפשרות להרגיש את מתיקות ונועם התורה. ומאידך, קדושה וטהרה ממתקים ומנעימים ומענגים את לימוד התורה על האדם, כיון שעל-ידם הוא מתקרב אליה.
ואמנם, הקדושה והטהרה השרויות בקרב גדולי ישראל ומקרבות אותם אל התורה ואהבתה, מעריבות עליהם אותה ואגב כך מחשלות ומחזקות אותם שיוכלו לעמול בתורה, בלא-ליאות.
מעשה היה באאמו"ר זצ"ל - מספר האדמו"ר שליט"א - שבשנתו האחרונה לחייו, חש מיחושים בעיניו ונחלשה ראייתו. נסעתי עמו יחד להונגריה, לרופא-עיניים. הלה בדקו וקבע שדוק מכסה את עינו ועליו יהיה להמתין שנה עד הניתוח, ואז יתרפא.
כששמע זאת אבא זצ"ל - החוויר כסיד. אמר לרופא: כיצד אפשרי הדבר ששנה תמימה לא אלמד תורה? הרופא הנכרי החל לנחמו בתנחומי-הבל שגם - להבדיל - לאחד משרי המדינה אירע כדבר הזה ושמע לעצתו ולבסוף נתרפא.
לא אבה אבי זצ"ל לשמוע כזאת. "אפילו אם יאמרו לי שעלי לשבת זמן רב בבית-האסורים - ואפילו במרתף קר וטחוב - אסכים, ובלבד שיתנו בידי גמרא ללמוד שם. אבל שאשב שנה תמימה מבלי לעסוק בתורה?! - - - דביקות והרגשת מתיקות כזו בתורה - לא בשמים היא! רק בדור הקודם לדורנו זה - מסיים האדמו"ר מקלויזנבורג שליט"א - ואף בדורנו זה - אנו עדים להן אצל גדולי תורה. ובידו של כל אחד הוא, אם כמובן יזכך נפשו קודם, בבחינת "סור מרע ועשה טוב".
או-אז, יזכה לסייעתא דשמיא וירגיש מתיקות התורה.

ערבים כדבש וחלב
סח פעם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל: "יודעים אתם מדוע כל חידוש שמתחדש לי, ראשית לכל אני אומרו לר' אליעזר (מרן הגרא"מ שך)? משום שרק הוא יכול לשמוע את החידוש ולמצות את שיא ההתפעלות ממנו. הוא יודע לשמוע 'ווארט', להתענג עליו, לשוש ולשמוח עמו.
"וכי תאמרו: ומה בכך?
" - אל ייקל הדבר בעיניכם! שכן אמרו במדרש שיר השירים על הפסוק: 'דבש וחלב תחת לשונך' - 'כל מי שאומר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה - נוח לו שלא אמרם!'.
"חז"ל ודאי מדברים בדברי תורה ישרים ואמיתיים, שאם-לא-כן, אין צריך לומר.
אלא אפילו כאשר בטוח האומר שהדברים נכונים, נאמר כאן 'תנאי' - שיהיו ערבים על שומעיהם כדבש וחלב. כי זה דין ותנאי בכבודה של תורה, שיהיו דברי תורה נשמעים מתוך ערבות ושמחת הלב - מתוך הכרת ערך החידוש וההרגשה כי יש לרקוד עמו. את זה אני מוצא רק אצל ר' אליעזר, ולכן הוא זוכה לשמוע ראשון את הדברים שהתחדשו אצלי".

"אכלתי את עולמי בהנאת השמחה"...
"זכורני מקרה אחד" - סיפר מרן הגרא"מ שך בהספד שנשא על מרן הגרי"ז זצ"ל מבריסק - "שיצאתי מביתו כה שמח לאחר ששמעתי מפיו דברי תורה.
שמחים היו הדברים כנתינתם מסיני. והנפש התמלאה שמחה על כל גדותיה.
"פגשתי תלמיד חכם אחד" - הוסיף מרן - "ומרוב הרגשת השמחה התבטאתי לפניו כי איני יודע אם מגיע לי עולם-הבא. אולם אם מגיע לי, אזי אכלתי את זה בהנאת השמחה מאותו החידוש ששמעתי מפי רבינו, הרב מבריסק זצ"ל".

תענוגות התורה
על הג"ר ברוך בער ליבוביץ זצ"ל מספר ר' אהרן סורסקי: "שמחה עצומה שמח רבי ברוך בער בחידושים שבאו אחרי עמל רב. לשמע סברא עמוקה אחת משמועותיו של רבי עקיבא איגר, הגיב: "מי שאינו רוקד משמחה בשומעו סברא כזו - אינו אדם".
"בן-דורו, בעל ה"חזון איש", מרגלא בפומיה, שיש סברות בהלכה אשר אין מציאות להרגיש נועם ומתיקות עמקותן אלא בשבת-קודש כשאדם מתעטר בנשמה יתרה. מבחינה זו אפשר שהיו כל ימיו של רבי ברוך בער בבחינת "שבת". כל סברא נכונה שזכה לחדש, או שקלטה אזנו, עשאתו מדושן עונג ממש.
פעם התבטא בתמימות: "מי ישווה לי, כשאני מקיץ שחרית, ממתינים כביכול ליד ערשי ה"שאגת אריה", ה"נתיבות" וה"קצות" ומצפים בקוצר רוח שאטול שתי ידי במים ואתפנה מיד להפוך בדבריהם".
אמרו: מי שלא ראה את רבי ברוך בער כשהוא שש ושמח בסברא נכונה, לא ראה אדם מאושר מימיו; ומי שכן ראהו - נתחוורו לעיניו בעליל דברי רבי חיים בן עטר זצ"ל בפירושו לתורה (פרשת ראה): "כי השמיעה בתורה היא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו: 'שמעו ותחי נפשכם', והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאה זו, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה".
רבי ברוך בער לא נזקק לשום פרס חלף תורתו, מפני שהלימוד גופו השביע את נפשו בשיא של הנאה, והטעים לחיכו טעם גן-עדן ממש. פעם אחת בחודש אלול, הסביר קטע מדברי הרשב"א ואמר בריגשה: "איזה רשב"א מלא טעם!". אולם תוך כדי דיבור חזר בו ואמר: "בחודש אלול יש להיזהר ביותר בדיבור, לא רק הרשב"א מלא טעם אלא כל התורה טעימה ביותר".
תנא דמסייע ליה הוא רבי אברהם מסוכטשוב הכותב בהקדמתו ל"אגלי טל"
כהאי לישנא: "...שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה... הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו... ובאמת זה טעות מפורסם. אדרבה, זה עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, דברי תורה נבלעין בדמו... וכולו קודש כי גם התענוג מצוה".

או טעם בתורה או טעם באוכל
הג"ר אהרן כהן זצ"ל, מראשי ישיבת חברון, היה בסוף ימיו חסיד של האדמו"ר מתולדות אהרן.
באותם ימים בא פעם אל מרן בעל ה"חזון איש" ושאלו, כיצד ניתן לכבוש את תאוות האכילה? אצלנו, כך אמר, עובדים על זה, אך אני מרגיש עדיין טעם באוכל.
השיב לו ה"חזון איש": אין לי עצה לזה, אולם דבר אחד אני יכול לומר לך, שכאשר אדם מתפעל מדבר מסויים, נמשכת ההתפעלות עד שרואה דבר יותר גדול ומתפעל ממנו. כיוון שמתפעל מהדבר הגדול, נפסקת ההתפעלות מהדבר הקטן שקדם לו.
אם אדם מרגיש טעם אמיתי בתורה, המשיך ה"חזון איש" ואמר, הוא אינו יכול לחוש טעם באוכל. יתירה מזו, כל מי שהרגיש אי-פעם טעם אמיתי בתורה, אינו יכול לחוש טעם באוכל.
אינני מאמין שבעל ה"קצות החושן" הרגיש טעם ב"קוגל", סיים מרן ה"חזון איש".

פרק כא - כתיבת חידושי תורה
גודל מעלת כתיבת חידושי תורה
על מעלת כתיבת חידושי תורה כתב הג"ר אליהו הכהן מאיזמיר ("שבט מוסר", פרק כב, אות טו): "מה טוב ומה נעים; כל חידוש שיחדש האדם בתורה, אפילו חידוש קטן, להעלותו כרגע על הספר בדיו, למען יעמוד ימים רבים, שלא ישכחהו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד (עיין ב"ספר חסידים" סימן תקל), שאדם שאינו כותב חידושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד ליתן דין וחשבון על זה, משום שאומרים לו: בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים, אפילו עד חצי פרוטה - אומרים לו: וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה, שלא לשכוח לאבדה, מחידוש של תורה אפילו שיהיה קטן?! לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח, ואפילו חידוש קטן.
"ונראה דזהו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות עז, ב): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', ירצה - תלמודו דייקא. שמביא בידו כל מה שלמד וחידש, שלא שכחו, וכיצד? שכתבו, שעל-ידי-כך אינו נשכח אותו חידוש מן העולם, ומוליכו בידו במותו - - -

"אל תאמר לכשאפנה אשנה"
וכך כותב הגאון רב מלכיאל צבי הלוי ז"ל (הקדמה לשו"ת "דברי מלכיאל"): אכן רוח הוא באנוש להוציא לאור פרי עשתונותיו ולא יאבד עמלו בתוהו. וגם כי כבר הפליגו חז"ל במעלת חידושי תורה והזכרת דברי התורה על שם המחדשם.
"והנה נמנעתי עד כה מלהדפיס באשר רוב תשובותי וחידושי נכתבו בחופזה ובמשקל ראשון מרוב הטרדות אשר מעודי שתו עלי. כי עוד בימי-חורפי הוכרחתי לקבל עלי עול הרבנות. ותודה לד' לא עשיתי מלאכת ד' רמיה וכל מילי דשמיא ודמתא, עלי היו כולנה. ולזאת הנחתים לעת הפנאי אשר אוכל לברר היטב כל דבר ולהוסיף בהם ציצים ופרחים. וגם כי כבדה עלי להוציא לאור כל תשובותי אשר חנני ד'. ואמרתי אולי בהמשך הזמן ירחיב לי ד' במצבי ואוכל להדפיסם, על כל פנים רובם.
"אבל עתה נוכחתי כי הימים והשנים גז חיש יחלופו והטרדה מתרבה והכוחות מתמעטים והמצב איננו משתנה לטובה. ואמרתי כי בכגון זה נאמר מאמר חז"ל: 'ואל תאמר: לכשאפנה - אשנה'".

"סופרים"
בחידושיו לאגדות הש"ס (בבא בתרא י, ב) כותב המהרש"א: "יש לפרש כי עיקר הלימוד שנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים - 'סופרים'".

זה לעומת זה
בספר "פניני רבינו הקהילות יעקב" (חלק א, עמודים: יב-יג) מספר הגרמ"מ שולזינגר שליט"א/b><: "...ופעם אמר לי (מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל) במתיקות מיוחדת: הנה הגאון רבי אבלי פאסוולער זצוק"ל, שהיה ראב"ד דווילנא בדור שאחרי הגר"א, והיה משיב תשובות לאלפים לכל קצווי ארץ וים רחוקים, והיה מחדש עצום בתורה, ואמרו עליו שכד נח נפשיה שבק בתריה 06 שקים מליאים חידושי תורה, אבל לא הדפיס כלום בחייו, וכל עמלו ויגיעו הנ"ל לא הגיע לידי הלומדים. ומי יודע איה מקומו?! "וכנגד זה - ה'קצות החושן'! הוא היה מלמד גפ"ת לתלמידים בגיל 71-61 בעירו סטריא. היום קוראים לזה 'ראש-ישיבה', ואז קראו לזה פשוט 'מלמד'. והעלה חידושיו על הכתב, והדפיסם. ובלעדי ה'קצות החושן' וה'אבני מילואים' ו'השב שמעתתא' לא ירים איש את ידו ואת רגלו בעניינים הללו. ואיך היה נראה העולם אם לא היה כותב ולא היה מדפיס? איך היה נראה העולם בלי 'קצות החושן' ו'אבני מילואים' ו'שב שמעתתא'

מלאכת הכתיבה
"וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה" (אבות ב, ב).
ומהי ה"מלאכה" של תורה?
האיר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ("בדרך עץ החיים", 171): המלאכה של התורה היא הכתיבה. יש לרשום את דברי התורה שמחדשים.
אם אין רושמים את אשר מחדשים, עלולים לשכוח את דברי התורה שרצו לומר.

כיצד חובר "אבן האזל"
אומר היה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ("בדרך עץ החיים", 171): יש להבהיר ולרשום ביומן מדי יום ביומו את כל ההערות, הקושיות וההארות אשר מתעוררות אצלינו בשעת הלימוד במשך היום.
הוסיף וציין: "הנה, אני עצמי, את 'אבן האזל' כתבתי כתוצאה מן ההערות אשר נהגתי לרשום בכל יום".

"השתדל לקנות לך פנקס"...
"במכתב לבנו, יהודה לייב, בלומדו בישיבת 'טלז', מעורר אביו, הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל: 'ראה בני, התחזק שיהיה לך איזה הערה בכל דף, כי מי שלומד בעיון ובשקידה מוכרח הוא שימצא איזה חידוש בכל דף'.
"בתור עצה טובה הוא כותב לו: 'השתדל לקנות לך פנקס לכתוב הדברים המתחדשים הן שלך והן מה שאתה שומע. טוב שיהיו מסודרים בפנקס למצוא אותם בכל עת מצוא, כי במשך הזמן הוא תועלת גדול. עשה כן ואז בקרב הימים תראה התועלת מזה, כי אם אדם כותב מה שמתחדש, ומתבונן בהם מזמן לזמן, אזי מתווסף בהמשך הזמן, אבל אם אין כותבים, קמא קמא בטיל ומשתכח ומאבדין בזה טובה הרבה'" ("משואה לדור", עמוד קעב).

"דבר טוב ומועיל"
בקונטרס "הדרכה לבן ישיבה" (עמוד מא) כותב מרן הגרא"מ שך:
..."כדאי שכל מה שאתה מחדש תעלה על הכתב, כי הנסיון שלי הראה שזה דבר טוב ומועיל..."

תוך כדי הכתיבה מתבהרת הסוגיה
בספר זכרון "המאיר" (חלק ב, עמוד שי) מסופר על הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל: "הוא עודד גם לכתוב חידושי תורה. הוא ראה בכך תועלת גדולה. את התועלת הצומחת מן הכתיבה הבהיר על-ידי מעשה שהיה בתלמיד שלא הצליח להכין 'חבורה' בסוגיה הנלמדת, כפי שהיה עליו להכין. הוא הביע את צערו בפני המשגיח שיעץ לו לפנות אל סוגיה אחרת. אלא שלפני כן הציע לו שיעלה על הכתב את כל הספיקות שהתעוררו אצלו בסוגיה זו. והנה, למרבה הפלא, תוך כדי הכתיבה התבהרו לו הדברים ועלה בידו להכין חבורה מתוך הסוגיה הראשונה".

ספר מכורך
"קבע נא הערותיך בספר מכורך" - אומר ה"חזון איש" - "למען תהיינה לך למשמרת, וזה חיזוק לעיון. ואמרו: דברי תורה צריכים חיזוק, וכל המרבה בקנייני התורה - מרבה תורה" ("אגרות חזון איש" חלק א, אגרת ד).


פרק כב - תפילות ותחנונים להצלחה בלימוד
זעק מקירות לבו ונפתחו לו שערי תורה

על הגאון רבי אברהם אביש זצ"ל/b>, אב"ד ליסא והמבורג, בעל "ברכת אברהם"
ו"עמק המלך", מסופר: בילדותו הצטיין אברהם אביש הקטן בזהירותו בדקדוקי מצוות ובקדושתו הרבה, אך למרבה הצער לא עשה חיל בלימודו. למרות שקידתו העצומה והתמדתו הנפלאה, היה שוכח כל מה שלמד. בכל תפילותיו היה זועק ומתפלל לאביו שבשמים שירחם עליו ויתן לו זכרון ושכל ללמוד וללמד, אך ללא הועיל.
פעם אחת התבודד אברהם אביש ביער העבות וזעק מקירות לבו: "אדון עולם אשר מלך, תן לי לב להבין וזכרון לזכור תורתך הקדושה". מעוצם בכיותיו קורעות הלב, נחלש ונרדם שם. בחלומו נגלה לו שנשמעה תפילתו בשמים, וניתנה לו בקשתו.
משהקיץ, הרגיש שנפתחו לו שערי תורה והגה בתורה יומם ולילה ונעשה חריף עצום ובקי נפלא אשר כל רז לא אניס ליה, בנגלה ובנסתר.

"הבה נפיל תחינתנו"...
"בהיותו בקוסובה, נוהג היה מרן בעל ה"חזון איש" זצ"ל ללמוד בדיבוק חברים עם שני בניו הבכירים של הרב דמתא. וכה היה סדר לימודם: שונים את גוף דברי הגמרא, וחוזרים מן הגמרא לפירושי בעלי התוספות והראשונים. והיה כאשר נבוכו בהבנת עניין כלשהו, היה אברהם-ישעיה פונה אל שני עמיתיו העילויים ואומר ברצינות גמורה: 'הבה ונבקש מד' יתברך, נפיל תחינתנו לפניו שיאיר עינינו בתורתו' "לשעה קלה היו אז הגמרות נסגרות. השלושה לקחו בידיהם ספר תהילים וכל אחד מהם פורש לקרן זווית ושופך צקון לחשו לפני יושב-מרומים בתחינות נעים-זמירות ישראל, בלב נשבר ובדמעות שליש, כי יחון אותם ויחדד את שכלם בשביל להבין דבריו של 'ראשון' פלוני או 'ואם תאמר' שבתוספות.
"אחרי שאמרו כמה 'קפיטליך' בכוונה נסערת, שבה השלישיה אל הגמרות, וכשעיניהם שטופות דמע אמרו איש לרעהו: הבה נעיין בדברים המוקשים בפעם נוספת, אולי יתעשת לנו האלוקים ודבר-מה יראנו! והיו מתחילים מחדש להפוך ולהפוך בסוגיה שעסקו בה, עד שנחשף לעיניהם הרז הספון בין השיטין..." ("פאר הדור").

"לישועתך קויתי ה'!"...
בספר "פניני רבינו הגרי"ז" (עמוד עג) מובא: "סיפר רב גאון אחד שליט"א, יליד העיר בריסק, וכיום גר בארה"ב, שזכה ללמוד בשיעור של רבינו הגרי"ז זצוק"ל לפני למעלה משישים שנה, בבריסק, והרב לימד אז מסכת נזיר, והרגיש המספר הנ"ל שליט"א כמה פעמים בזמן השיעור, בהסוגיות החמורות מאוד, שהיה הרב מתייגע ומתאמץ טובא בהסברת עומק העניינים, ותוך כדי הגדת השיעור היה הרב ממלמל לעצמו בשפתיו הקדושות, והתאמץ התלמיד הנ"ל לקלוט מה מדובבות אז שפתיו של הרב. והצליח לשמוע: 'לישועתך קיויתי ד'!'... 'לישועתך קיויתי ד'!'... והיה הרב זיע"א חוזר כמה-וכמה פעמים על הפסוק הזה, ומבקש ומייחל ומקווה לישועת ד' להאיר עיניו במאור תורתו הקדושה...".

הגפת דלתות ובכיות
סיפר רבי נ', מתלמידיו של הגרא"ז מלצר זצ"ל, שליווהו פעם לביתו לאחר השיעור, שכך אמר לו: "כאשר הגעתי היום לישיבה על-מנת לתת את שיעורי השבועי, ראיתי לפתע שיש סתירה מתוך דברי הירושלמי לשיעור שהכנתי. נכנסתי לאחד החדרים, הגפתי אחרי את הדלת והתפללתי. עזרני ד' והתברר לי שדברי הירושלמי לא רק שאינם סותרים את השיעור שהכנתי אלא הינם סיוע וראייה לשיעור זה". כך אמר פעם רבינו לתלמידו רבי נ' אשר ליווהו לביתו לאחר השיעור. לאחר מכן הוסיף ואמר: "פעמים רבות הנני נוהג לעשות כך".
כאשר התקשה בסוגיה מסויימת היה נכנס לחדר הסמוך, מתפלל שיבין את הסוגיה והדמעות זלגו מעיניו.

פניו שטופי דמעות
"מעשה ורבי איסר זלמן למד 'ירושלמי' והתקשה בו. עיין וראה שהגר"א מגיה את הירושלמי. פנה לרבי יצחק אפשטיין ואמר לו: כך היא גירסת הגר"א, ומה יהיה עם הגירסה שלפנינו שכך גרסו רוב הראשונים? משאמר זאת נכנס לחדר הסמוך, התפלל מנחה ויצא לאחר מכן מן החדר כשפניו שטופי דמעות. חזר ועיין בירושלמי ועלה בידו ליישב את הגירסה שלפניו" ("בדרך עץ החיים" 314).

דמעות שליש
סיפר האדמו"ר רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מסלונים: "יש וראו את הגאון רבי שמעון יהודה הכהן שקופ זצ"ל, בוכה בדמעות-שליש ושופך צקון-לחש, מתחנן לפני הקב"ה שבעת השיעור יאירו עיניו באור האמת"
("רבי שמעון ותורתו", קג).

"כמה פעמים השתטחתי על קברי האבות"...
ועוד מסופר על הגר"ש שקופ זצ"ל: בתקופה הראשונה לא התלהב משיעורי הנצי"ב ולא בא להאזין להם, עד שפעם באישון-לילה התקשה רבי שמעון בהבנת קטע מדברי רשב"ם בפרק "יש נוחלין" ולא מצא מנוח לנפשו.
אותה שעה נמצאו בהיכל הישיבה לומדים מעטים. לפתע הבחין בדמותו של הנצי"ב שחלף ליד ה'סטנדר' שלו ושטח לפניו את שאלתו.
הסתכל הנצי"ב בגמרא הפתוחה למולו, משך בכתפיו ואמר בפנים מביעות צער: "הידעת בני, כבר כמה פעמים השתטחתי על קברי-אבות בתפילה שהקב"ה יאיר עיני להבין פשר הקטע הזה, אך עד עכשיו לא זכיתי!". אחרי שהלך גמר רבי שמעון בליבו לבוא אל שיעוריו: "גברא-רבה כמותו המסוגל להשתטח בתחנונים על קברי-אבות בגין קטע מן הרשב"ם, כדאי לי שאסכית לאמריו" (שם עמוד פ).

מדוע הנצי"ב לא אמר שיעור באותו יום
סיפר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (בשעת הספדו על אשתו של הנצי"ב), שהנצי"ב היה משתפו בהכנת השיעור היומי בישיבה. באחד הימים, בהגיע זמן השיעור, הופיע שליח מהנצי"ב שהיום לא יאמר שיעור.
רבי איסר זלמן שהיה נוכח אמש בעת הכנת השיעור, פנה אל הנצי"ב לדעת סיבת ביטול השיעור. נענה הנצי"ב ואמר: הבוקר לא תקפה אותי בכייה בעת אמירת 'אהבה רבה', וביום שאיני מתעורר לבכייה ב'אהבה רבה', איני יכול לומר שיעור (מפי הגרמ"מ שולזינגר שליט"א; "בדרך עץ החיים" 205).

"חוקיך למדני - זו כל הבקשה שלי"...
בספר "פניני רבינו יחזקאל" (חלק א, עמוד לז) מסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: "...והיה נוהג להשכים קום מאוד בשבת בבוקר, ואמר אז כל מזמור קיט בתהילים אשר כל ה'תמניא אפי' הם בקשות על תורה. והרבה פסוקים היה מפרש באידיש תוך כדי אמירה, ומדבר להקב"ה כבן אל אביו, וכל הבקשות שבפרק זה הן רק על תורה, והיה רגיל לחזור הרבה על הפסוק: 'חסדך ד' מלאה הארץ חוקיך למדני'. והיה מסביר שבפסוק זה כתוב שאמר דוד המלך לפני הקב"ה: 'חסדך ד' מלאה הארץ', אבל מה אני מבקש ממך? - 'חוקיך למדני!' זו כל הבקשה שלי. תעזור לי ללמוד ולהבין את התורה שלך".

"אנא, עזור לי להבין"...
מסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: פעמים, כאשר סוגיה כלשהי לא באה על יישובה, היה מתהלך בבית המדרש אנה ואנה בחוסר מנוחה. בפינת ארון-הקודש היה נעצר - "ריבונו-של-עולם, איני מבין את העניין. אנא, עזור לי להבין..." ("מוח ולב").


פרק כג - משברים, כשלונות וירידות

כשלונות - יסוד ההצלחה
אחד היסודות שיש להחדיר לבחורים הוא: לא להבהל מכשלונות, נפילות וירידות, שכן הם המה גורמי ההצלחה בסופו של דבר. "שבע יפול צדיק וקם"
(משלי כד, טז) - הקימה של הצדיק היא תוצאה של ה"שבע נפילות".
דברים מופלאים ביותר העלה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל במכתב ששיגר לתלמידו, בו הוא מבקש לעודד את רוחו שלא יישבר מהנפילות שלו המתרחשות תוך כדי הלימוד.
מתוכנו של המכתב, המופיע בספר "פחד יצחק" (אגרות ומכתבים, אגרת קכח), משמע שהבחור ההוא הרגיש את עצמו ככלי ריק בגלל המשברים הקשים העוברים עליו.
במכתבו זה לבחור הוא משקיע את נימי נפשו הדקים ביותר על מנת לשכנע את תלמידו שגם דרכם של גדולי ישראל המפורסמים ביותר לא היתה בתחילה סוגה בשושנים, וגם הם עברו משברים על כל צעד ושעל, ודווקא המשברים הללו הם הסימנים המובהקים ביותר למצבו השפיר בלימוד.
וזה נוסח המכתב: אהובי חביבי, שלום וברכה.
מכתבך הגיע לידי ודבריך הגיעו ללבבי.
דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו, והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.
רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור, שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות, וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא - לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב של 'במתים חפשי'.
אבל דע לך, חביבי, שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר טוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר טוב. באנגלית יש ביטוי: "הפסד בקרב ונצח במלחמה".
בוודאי שהינך נכשל ועומד להיות נכשל/b>< (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תפול שדוד.
אבל אני מבטיח לך, שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הנצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך. החכם מכל אדם אמר: "שבע יפול צדיק וקם", והטפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו, 'וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד'.
'טוב' - זה יצר טוב, 'מאד' - זה יצר הרע.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב.
עכשיו, שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות.
ובזמן שהינך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הינך מתדמה אל הגדולים, הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הינך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים.
אינך רוצה לגנוב את דעתי. שאחשוב עליך שהינך נמצא בקו הטוב בעוד שבאמת הינך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני - מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי, עובדת היסוד היא כי במשך החורף שעבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון, וחזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה.
וזו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הנצחון במאבק היצרים שלך.
הינך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל, אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעז פנים להכחיש מציאות חיה.
האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שניכנסת לבית המדרש?! מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה. אלא שהם הם הדברים.
אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הינך חושב בטפשותך ובתמימותך שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא הוא הרחם של הגדלות.
ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים.
ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרוטות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של 'סוף הכבוד לבוא'. אין שביל הכבוד מתפתח דרך מישור; שביל הכבוד עובר-מסתובב כנחש עלי דרך, וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? - הוא ישפוך עקב ואתה תשופנו ראש.
מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו בכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה הכוונה אלא להקו הכללי, ובנוגע לנקודת פרטיות - בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.
אתה הוא השתול בבית השם! בהשתתפות בסבלך, בבטחון בנצחונך, בתפילה להצלחתך, יצחק הוטנר.
נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

אל יאוש - גם במצבים הקשים ביותר
מרגלא בפומיה של הרב מפוניבז' זצ"ל: "אל לו לאדם להתייאש בזמן פורענות, עליו לקוות תמיד לטוב".
ודבר זה למדנו במדרש רבה (שמות א, כח): "בשעה שיוכבד הטילה את משה ליאור, עשתה לו חופת נעורים בתיבה". מכאן - אמר - ניתן ללמוד עד כמה צריך האדם להאמין בעתיד הטוב, אפילו במצבים הקשים ביותר.
האם קיים, לכאורה, מצב קשה יותר של אם, הנאלצת להטיל את התיבה עם בנה למים, מאימת המלך, שציוה להשליך כל בן הילוד ליאור? אף על פי כן לא איבדה יוכבד את תקוותה, ובשעה זו כבר החלה להכין חופה לבנה, המושלך ליאור.
ואכן, תקווה זו, לא תקוות-שוא היתה.

סיבת המשברים וכיצד ניצלים מהם
מספר רבי משה מרדכי שולזינגר: "פעם אחת נכנסתי אל מרן הסטייפלר יחד עם בחור אחד, שלא ראה סימן יפה בתלמודו, וביקשו ממני שאכנס איתו לרבינו.
"רבינו הורה לנו לשבת, ועוד לפני שמסרתי לו את הפתק, כבר פנה אל הבחור, ופתח ואמר במתק לשונו הזהב: "אתה יודע למה יש בחורים ש'נשבר להם' בלימוד, שפתאום מקבלים משבר? - יש לזה רק סיבה אחת: מפני שלומדים וחושבים על כבוד, שרוצה שהראש-ישיבה יחזיק ממנו, ושיכבדו אותו, וכואב לו שחברו יודע יותר ממנו, ושחבריו שואלים שאלות טובות באמצע השיעור והוא איננו שואל, וכל זה גורם לו צער, והקנאה אוכלתו, ומקבל משבר.
"אבל דע לך שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד: שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות שום ענין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד: תורה, ושם כל המשא-ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה, ויאמרו לו: עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית. וכל התורה שבן-אדם לומד כל ימי חייו צריך להיות רק לתכלית זה: שלא ייבוש ולא ייכלם לעולם ועד בעולם האמת הנצחי.
"וכאשר לומד לתכלית הזו בלבד - אז לא איכפת לו שום ענייני כבוד, ושום קנאה לא תעלה על לבו, ולא איכפת לו אם מחזיקים ממנו כאן, ואם מכבדים אותו כאן.
שום דבר לא איכפת לו, כי כל מחשבותיו נתונים רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים, ותמיד הוא בשמחה..." ("פניני רבינו הקהילות יעקב").
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il