ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

שני מקורות להיתר "יאוש"

לשיטת התוספות מספיק מקור אחד להיתר ליטול חפץ שבעליו התייאשו ממנו; אך לשיטת הרמב"ם יש צורך בשני מקורות.
הרב מרדכי הוכמןחשוון תשע"א
1302
מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה
לחץ להקדשת שיעור זה
זו לשון המשנה בבבא מציעא דף כ"ז ע"א:
שם מרדכי
הרב מרדכי הוכמן
1 - הקדמה לספר 'שם מרדכי'
2 - שנים אוחזין בטלית – היתכן?
3 - האם שנים אוחזין תמיד חולקים?
טען עוד
" משנה . אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין , אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז."

תוספות כתבו שם, שהמקור להיתר הכללי של "יאוש"; כלומר, להיתר לזכות בדבר אחרי שבעליו התייאשו ממנו, הוא מהלימוד מהמילה "שמלה" שמובא במשנתנו. כלומר, דווקא דבר שיש בו סימן - כמו שמלה - צריך להחזירו, אבל דבר שאין בו סימן - התייאשו ממנו - ודבר שהתייאשו ממנו מותר ליטלו.
תוספות העירו שבירושלמי המקור ללימוד של דין "יאוש" הוא מאבדה שמצויה בנהר שהיא "אבודה ממנו ומכל אדם". לשיטת הירושלמי, במצב כזה קיים יאוש של הבעלים - ודבר שהתייאשו ממנו מותר ליטלו.

מדברי התוס' משמע לכאורה, שאין צורך בשני לימודים שונים ב"יאוש"; וניתן ללמוד את דין היאוש, או מ"שמלה", או לחילופין מ"אבודה ממנו ומכל אדם". אולם הרמב"ם מביא את שני הלימודים; וזו לשונו בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכה א':
" השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה ... ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנים הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר, אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים."

וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"א הלכה י':
"המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר 'אשר תאבד ממנו ומצאתה', מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה."

יש לבאר, מדוע הביא הרמב"ם שני לימודים ליאוש.

חזקת יאוש
לעיל התבאר שלרי"ף ולרמב"ם יש הבנה מיוחדת בענין היאוש. לשיטתם, התורה גילתה ע"י ה"שמלה"; שבדבר שאין בו סימן אנו רשאים להניח, ש"חזקה" שהבעלים התייאשו ממנו, ומותר לזכות בו. אך ל"חזקה" יש גם מקרים יוצאי דופן.
לשיטת הרי"ף והרמב"ם יש צורך בשני לימודים ב'יאוש', מכיוון שמדובר בשני אופנים שונים; בהם התורה גילתה, שהמוצא רשאי לתלות ש"חזקה" שהבעלים יודעים מן האובדן והתייאשו.
אופן אחד - בדבר שאין בו סימן, ואינו יודע ממי נפל; ואופן שני - בדברים הנמצאים במקומות האבודים מכל אדם, ואפילו יש בהם סימן.
אולם מכיוון שזו רק חזקה, יש לה דינים מיוחדים. בדבר שאין בו סימן, וראה ממי נפל; אינו יכול לסמוך על החזקה, וחייב להחזיר. כמו כן, בדבר שנמצא במקום אבוד, אך המוצא ראה כיצד הדבר הגיע לשם; אינו יכול לסמוך על החזקה, וחייב להחזיר.

סרטיא ופלטיא
בסוגיה בבבא מציעא דף כד, א מובאת דרשה ובה היתר נוסף של חזקת יאוש:
"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן."

שיטת רבי שמעון בן אלעזר בהיתר הזכיה בסרטיא ופלטיא צריכה ברור. באבידה הנמצאת במקום שאבודה ממנו ומכל אדם, קיים לימוד מיוחד. לכאורה צריך גם לימוד מיוחד - שאם היא נמצאת במקום שרבים מאד מצויים בו - שחזקה שהתייאשו ממנה. מדוע התיר רבי שמעון בן אלעזר בלא דרשה מיוחדת?

נראה שרבי שמעון בן אלעזר, סבור שב"אבודה ממנו ומכל אדם" התורה לימדתנו כלל.
במצב זה, לולי המוצא הרי ששווי החפץ לבעליו היה אפסי; מפני שהחפץ היה נטבע בזוטו של ים, או שעקולי הנהר היו שוברים אותו, או שהיה נרקב בשמש וכדו'. כאשר בא המוצא לאותו מקום ומגלה את האבידה, הוא כביכול מחזיר לחפץ את שוויו; מפני שהוא יכול להכריז עליו, ואז באמצעות הסימנים שבו יחזור החפץ לבעליו.
רבי שמעון בן אלעזר סבור שהתורה לימדתנו שבמצב ששווי החפץ לבעליו היה אפסי - אין אנו צריכים לעסוק בהשבתו; ואנו רשאים להניח שחזקה שבעליו כבר התייאשו ממנו.
גם בסרטיא ופלטיא שרבים (נכרים) מצויים בה, שווי החפץ לבעליו הוא אפסי; שהרי צפוי שאחד מהרוב יטלה לעצמו ולא יכריז עליה. רבי' שמעון בן אלעזר סבור, שלפי הכלל דלעיל, רשאי המוצא להניח שחזקה שהבעלים מודעים לאובדנו והתייאשו ממנו - ולטלו לעצמו.

לפי דרך זו נמצא הסבר נוסף בצורך בשני לימודים ב'יאוש'. לימוד אחד לחפץ ששוויו לבעליו הוא אפסי מפני ריעותא שבדבר עצמו - מפני שאין בו סימן ואין ידוע ממי נפל; ובו לימדתנו התורה, שניתן לתלות ש"חזקה" שבעליו התייאשו ממנו. לימוד אחר לדבר ששוויו לבעליו הוא אפסי מסיבה חיצונית; כאשר החפץ נמצא בסביבה לא טובה. ובו לימדתנו התורה, שניתן לתלות ש"חזקה" שבעליו התייאשו ממנו.

עוד בנושא שם מרדכי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il