בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימודי אמונה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

undefined
5 דק' קריאה
א. העיסוק בכלל ובפרט
בדורות שעברו עיקר העיסוק בישיבות היה רק בגפ"ת (גמרא עם פירוש רש"י ותוספות). אנו ממשיכים את הוראות הרב קוק זצ"ל שקרא בעת הזאת להוסיף אומץ בלימוד ענייני אמונה. כך יסד הרב צבי יהודה בשם אביו. שתי הדרכים המרכזיות בלמוד הם לימוד תורה שבעל-פה (גמרא, הלכה וכו') - עיסוק בפרטים , והבנת היסודות הכלליים של התורה - אמונה. הדרכה זו מבוססת על דברי הרב זצ"ל בהבנת עומק משמעות הגאולה. העולם בנוי מהרבה פרטים היוצאים כולם מכלל אחד גדול והגאולה היא שלב החיבור ביניהם - הבנה בעומק של כל הפרטים ולאחר מכן החיבור ביניהם להראות כיצד כולם מהווים גילוי של מערכת הכללים וכל הכללים הם בעצם גילוי של כלל אחד הכולל את הכל.
העולם ייגאל כאשר לא יהיה אף פרט מנותק מאותה אחדות.

השקפה זו באה לידי ביטוי גם בלימוד התורה - המטרה היא להגיע לאיזשהו איחוד שיגרום לנו להגיע מהכללים (אמונה) לפרטים (תורה שבעל פה) ולהיפך. כיון שהכללים הם יותר חשובים אנו נותנים ערך גדול יותר לאמונה, אך מכיון שכמות הפרטים גדולה יותר - אנו משקיעים יותר זמן בלימודם.
גם כשאנו לומדים סוגיא בעיון העבודה העיקרית היא ליצור איזושהי הכללה, איזשהו כלל. במאה השנים האחרונות אכן היתה קפיצה בדרך לימוד הגמרא וזה קשור לתהליך הגאולה. אין הכוונה דווקא לישיבת "מרכז הרב", אלא באופן כללי על כל הישיבות שורה רוח ממרום ללימוד בהתבוננות כוללת יותר - מנסים ללמוד עקרונות מהפרטים. כאשר אנו עוסקים בלימוד הכללים (בלימוד האמונה) העבודה העיקרית היא להבין את הכללים ופחות להבין מתוכם את הפרטים, אבל צריך להיות לפחות כיוון של הבנה כיצד הדברים מגיעים גם עד לפרטים. צריכים להיות תלמידי חכמים מלאים שאוחזים באופן מאוזן גם בפרטי התורה וגם בכלליה. (ודאי שלכל אחד יש נטיות לכאן או לכאן, אבל לפחות בשנים הראשונות כאשר אנו עוד לא יודעים לגמרי מהם נטיותינו, צריך לגדל את שני הכוחות באופן שקול).

ב. תשובה על פי מרן הרב
בישיבה, שלא כמו בהרבה ישיבות אחרות, זמן "אלול" לא מורגש בפרטי פרטים ודקדוקי חסידות, למרות שכל דקדוק חביב ויקר. דרכה של הישיבה, לאורו של הרב, היא שיותר נכון להתרומם על ידי התעסקות בכלל. האוירה באופן כללי צריכה להיות מרוממת יותר. הרצון, השאיפות, הצימאון אל הקודש צריך להתפתח ומתוך כך דבר קטן כגדול שנעשה יעשה מתוך הארה אחרת.
למשל, בכדי שאדם יאכל בצורה פחות תאוותנית: ישיבות על פי תנועת המוסר יתייחסו באופן פרטני לפעולת האכילה - מה בדיוק לכוון בשעת האכילה, כמה לאכול וכו'. דרכו של הרב אומרת שהעיקר הוא להתעסק בדברים גדולים ומתוך כך ההתייחסות לאוכל לא תהיה מנותקת משאר העיסוקים, היא תיכלל בין הכל וממילא האדם לא יאכל בצורה תאוותנית.

בדורות האחרונים קמו תנועות רבות שחיפשו את הדרך לרומם ולגאול את האדם ואת העולם עימו - נסקור חלק מן התנועות:
א. תנועת המוסר - יש עד היום הרבה ישיבות שמבוססות על תנועה זו, האומרת שהאדם צריך "לחטט" במעשיו בכדי לברור את החטאים ולהתאמץ מאוד להימנע מהם על ידי כל מיני שיטות. גם בתנועת המוסר עצמה ישנם דגשים שונים על כל מידה ומידה. (כל רב גדול שכותב רעיונות גדולים של אמונה כותב גם ספר שמגבש את דעותיו בקשר בין עבודת האדם לדרך החיים להדרכה מוסרית. גם הרמב"ם כותב הדרכות לאדם, אולם יש הבדל בין המקום שהדברים תפסו אצל כל הגדולים שהיו בחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", לעומת תנועת המוסר ששמה את דרך הארץ במרכז מהותו של האדם).
ב. התמסרות לתורה ולמצוות - על ידי ההתמסרות להלכה נבנה האדם. חלק מהגישה הזו היא הגישה הליטאית שאמרה שגם לימוד התורה וסברותיה יכול להעלות את האדם ולא רק העשייה בפועל. כיום כמעט בכל הישיבות יש שילוב בין תנועת המוסר לתנועה הליטאית.
ג. תנועת החסידות .
ד. תיקון העולם דרך עולם הנסתר , סגולות וצדדים פנימיים של התורה - עממי, קבלי, התפשט בעיקר בארצות המזרח.

שתי התנועות האחרונות אומרות שבעצם כל העולם הזה הוא רק לבוש וצריך תמיד לחפש מה יש מעבר לצורה הפשוטה שבה אנו נפגשים עם העולם. כאן לא נמצא את התיקון, צריך להפוך את העולם לדבר פנימי יותר. הגישה הרזית אומרת שבמקום שהאדם יתעסק עם עצמו ועם כל מה שהוא רואה - יתעסק עם הקב"ה בדברים עליונים ועל ידי כך ייצא מהקטנות של העולם הזה המגבילה ומתישה אותו. ודאי שבזה יש הבדל בין בנה"א המועטים שמסוגלים באמת להתעסק עם הדברים העליונים לבין האנשים הפשוטים שצריכים לפתח מין מידת תמימות כזו של התפעלות מאותה עליונות וזה יגרום להם להיות עליונים יותר. לגישה הזו יש ביטויים ממשיים כגון תנועות התשובה וכדו' והיא נתנה יכולת ביטוי גדולה לארצות המזרח.
לעומתה אומרת התנועה החסידית שיש מקום למצוא בעולם הזה משהו רזי שמימי. רבים אומרים שהחסידות באה בעצם לתת מענה לאדם המיואש מהחיים האפרוריים שנראה שלא ניתן לתקן בהם כלום משום שצריך לעבוד בהם קשה, במיוחד בגולה שדרשה מאנשים לצאת לשבוע לעבוד ופרנסה נכנסה להלכה בגדר של "פיקוח נפש". תנועת החסידות קמה ואמרה שאדם יכול לגאול את המציאות דווקא מתוך המקום החשוך על ידי שימצא בה את הנקודה השמימית שנופכת אור על כל מציאות החיים. כפי שמסופר על ר' זושא ור' אלימלך שהיו צריכים להתבזות ולרקוד לפני הערלים, ורקדו בהתלהבות עצומה עד לאחר שנרדמו הערלים... ושני האחים המשיכו לרקוד ולהתעלות בריקודם...

על גבי כל השיטות האלו באה שיטת הרב שמנסה להשתייך לכל העולמות .
נראה את דבריו ביחס לתשובה. גישת הרב להסתכל על המעשים המקולקלים, על החטאים כ"פכים קטנים" ועל המעשים הטובים כדברים גדולים. נשמת האדם מורכבת מהמון חלקים. כשאדם עושה חטא - זה לא נובע מהחלקים העליונים של הנשמה, הם נפרדים מהחלקים התחתונים בשעת החטא. זהו צד של הגישה החסידית . הגישה הרזית תאמר שגם הרע נובע ממקורות עליונים וכל דבר שנעשה בעולם מחזק את הטוב או את הרע. מהלך התשובה הוא ברור - האדם מתחבר לכוחות העליונים וחוזר אל מקורו. אך הרב אומר יותר מכך: גם בשעת החטא - אור התשובה מנצנץ. ז"א, כשאדם חוטא יש כבר במעשה הזה ביטוי של דבר טוב. כל מעשה הוא דבר חומרי ואין מעשה רע לכשעצמו (זהו רעיון של הגישה הרזית ). רצון האדם הוא המפנה את המעשה לכיוון מסוים ולכן גם לאחר החטא, כאשר האדם יתייחס אליו בצורה מסוימת - הוא ייהפך לטוב. התנועות שעוסקות באדם עצמו שמתקן את החטא בדרך כלל לא ידגישו את התפיסה הרזית והחסידית שנותנות מקום לטוב וכמעט שאינן מתייחסות לקשיים, לבעות ולרע שיש במציאות.
ודאי שגישת הרב כוללת הכל, אך צריך לשים לב היכן הדגשים. הדגש הוא ההתעסקות בדברים גדולים - דרך הגברת הטוב ולא דרך מלחמה ברע. על ידי כך לא נראה את האור הטוב השמימי רק בשמים אלא גם בארץ.

ג. לימוד אמונה בחבורה
הרב ב"מעט צרי" כותב שכל האמצעים והיחס הננקטים ללימוד התורה צריכים להינקט גם בלימוד אמונה - יחס רציני, בחינת כל הצדדים ולא שיטה אחת בלבד, השוואה בין השיטות, לימוד בבית מדרש בקיבוץ אנשים יחד ולא באופן יחידי, העברת התורה על ידי רבנים, תופעה השייכת לכלל האנשים ולא אצל יחידי סגולה בלבד וכו'. (ממילא עולה הרעיון שגם באמונה תילמד "מסכת" משותפת לכולם באותו הזמן).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il