בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חגי תשרי
לחץ להקדשת שיעור זה
ו' תשרי תשע"ז

תשובה חלק ה'

undefined

בשביל הנשמה

ו' תשרי תשע"ז
4 דק' קריאה
ביאורים-"אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל... מי מטהר אתכם אביכם שבשמים"
לאחר המפגש עם ה' בראש השנה, מפגש שהביא אותנו להתבונן במעשינו ודרכינו, הננו מתכוננים לקראת יום הכיפורים. חז"ל דרשו את הפסוק "לדוד ה' אורי וישעי" כך:
"'אורי' – בראש השנה, 'וישעי' – ביום הכיפורים" . מתוך האור של ראש השנה אנחנו רוצים לתקן את מעשינו, ויום הכיפורים הוא יום עם סגולה מיוחדת להושיע אותנו . ביום זה אנו יוצאים מן הבוץ שבו אנו שרויים, ממריאים אל על ונושמים אוויר פסגות. ר' עקיבא מלמד אותנו בדבריו שלא הקורבן שהכהן מקריב או שאר העבודות בבית המקדש הם המטהרים אותנו. דווקא אבינו שבשמים, שאוהב אותנו ורוצה לעזור לנו, הוא זה שמרים אותנו ומטהר אותנו, אפילו כשאנו נמצאים במצבים קשים ביותר.
לכן עניינו המרכזי של יום הכיפורים הוא העמידה לפני ה' בכבודו ובעצמו "לפני ה' תטהרו" . מתוך כך שאנו משתדלים לעמוד לפני ה' ולהיות ראויים לכך אנו נטהרים. לימדונו חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ". ביום הכיפורים ישנה טהרה מיוחדת שמביאה את כל עם ישראל למקום הכי קרוב לה'.

הלכה- נעילת הסנדל
ביום הכיפורים אסור לנעול סנדל או נעל מעור. נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לנעול ביום הכיפורים נעליים שאינן עשויות מעור. לדעת רבים רק נעליים מעור אסורות, ואילו נעליים מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, מותרות אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור.
ויש מחמירים שהאיסור אינו חל על עור בלבד, אלא כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך אסורה ביום הכיפורים. לפיכך אסור ללכת ביום הכיפורים בנעלי התעמלות וסנדלי שורש וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלות סוליה דקה, שמרגישים בהן את קושי הקרקע.
למעשה , ההוראה המקובלת היא שאין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור, ואף על פי כן מי שיכול בלא קושי רב להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגנות באופן שלם על הרגל – טוב שיחמיר. (מתוך 'פניני הלכה')

דברים שבלב- טעות בכתובת
"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה" (הרב קוק זצ"ל)
את המשפט הזה של הרב קוק צריך לשנן בלי סוף. לשנן, ולהאמין בנכונותו. משום שאחד ממעכבי התשובה הגדולים הוא תחושות הקושי והכבדות שמתלוות לתהליך התשובה. כמובן, כשאנחנו אומרים שהתשובה היא דבר קל זה לא אומר שהיא דבר קל כמו לשחק בקוביות. הקלות של התשובה היא בהיותה תנועה טבעית של האדם בהיותו אדם. זה טבעי לנו לשוב בתשובה – לכן זה קל. לעשות דבר שנוגד את הטבעיות זה דבר קשה. כל תחושת חרטה שלנו שבעקבותיה אנחנו מבקשים סליחה ועולים בחזרה לדרך הטובה היא תשובה. אולי זאת עדיין לא תשובה שלמה ומלאה אבל זוהי תחילתה של דרך שגם הקושי שבה הוא קושי שכולו טוב , כמו לטפס על הר גבוה. זהו קושי שמלווה בסיפוק עצום, סיפוק על ההתקדמות וההתעלות שלנו . ככל שמגביהים יותר בטיפוס על ההר כך האוויר נעשה צלול יותר והנוף נעשה יותר ויותר מרהיב ביופיו. מן הרגע שהתחלנו לצעוד בשביל התלול שמוביל לקצה ההר עלינו על שביל התשובה, הקשיים שבדרך הם קשיים של התקדמות והתעלות.
יש משל יפה של המגיד מדובנא שמסביר את העיקרון הזה: "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". משל לעשיר אחד שבא להתאכסן במלון מסויים, ובמלון היה נער שהיה נושא את מזוודות האורחים לחדריהם, ומקבל על עבודתו תשלום לפי כובד המזוודות והמאמץ שנדרש ממנו בנשיאתן. לעשיר היו מזוודות אחדות, והנער נשא אותן והתייגע מאד. כשחזר אל העשיר, שילם לו תשלום נמוך בהרבה ממה שחשב שמגיע לו. אמר לו הנער: הרי המזוודות היו כבדות מאד, ומגיע לי תשלום גדול יותר! אמר העשיר: אם המזוודות היו כבדות, כנראה טעית ולא את המזוודות שלי נשאת. שלי – קלות הן.
כך בעבודת ה', אם אנו מרגישים רק קושי וחוסר שמחה, כבדות וקדרות, סימן שטעינו בכתובת. זוהי אי הבנה של עבודת ה'. היגיעה בעבודת ה' היא יגיעה נפלאה ומשמחת, יגיעה בונה שיוצרת אותנו מחדש. לכן אומר לנו ה': "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - אם עבודת ה' מיגעת ומתישה אותנו – סימן שטעינו בכתובת.

סיפור- חליל הדמעות
זכו קהילות ישראל והתברכו ברבנים ובשליחי ציבור, וכל אחד מידותיו כמידות מקומו, ותפילותיו כתפילות קהילתו. זכתה קהילתנו ונתברכה בשליחי ציבור כפי מידתה, שתפילתם תפילה, וניגוניהם מעין עולם הבא. ורק בתפילה אחת בשנה נסוגים חזני הקהילה אל מקומותיהם, ורבנו ניגש אל העמוד ופותח בתפילה. ורבנו, אין קולו ערב, ואין מנגינותיו מדויקות, אבל שיח לו עם קונו, ותפילתו מגעת ופותחת רקיעים רגע לפני הנעילה.
ועוד רגע מיוחד אחד ישנו בכל תפילות הימים הנוראים, אחרי שהציבור מסיים את לחשו ושליח הציבור טרם החל, נשמע קולו של רבנו, והקול אינו רם ואינו נישא, אלא חנוק בבכי, והקהל כולו משתתק, ורעד עובר. וכשנשמע קולו של רבנו מהדהד, דממה יורדת על היכלנו, ילדים לא משחקים במבואותיו, ואין לחש פטפוט ומלמול נשמע, ובשקט הזה מזדעק רבנו:"כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות" . והקהל נרעד. רק לפני שנתיים איבד רבנו את בנו וכלתו בתאונה, ובכל שנה רעדנו עם רבנו בכאב "מי יחיה ומי ימות", ועכשיו הציבור כולו גועה בתחינה, ורבנו ממשיך בלחישת תפילתו, קולו נסדק בבכי"מי ינוח ומי ינוע" , ורבנו מאריך בכל 'מי ומי' כאילו משתדל ומתפלל על כל אחד מאתנו, והילדים הקטנים נמלטים בדממה מגודל הרגע, אינם יכולים לשאת את השקט והמתח, ורבנו בשלו:"מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר" , ואין בקולו כעס, ואין בקולו תביעה, רק תחנון של בן העומד לפני אביו, וכולנו עומדים אחריו, נישאים על גלי בכיו, גווים רוטטים בכאב, "מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום".
והמילים מהדהדות עוד רגעים ארוכים בחלל הלב ובחלל ההיכל.
ואז מתחיל החזן בקולו הערב, בנגינתו הסדורה "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון..." והקהל עונה לו חרש בניגונו.
כך מדי שנה.
ואני זכיתי להיות בקהל הזה מימי ילדותי, ומי שהוא אביה ורבה של הקהילה כולה הוא אבי והוא רבי, או כמו שאחי היה קורא לו הרב-אבא בנשימה אחת. ועכשיו אחי לא פה, ואין מי שיקרא ככה לאבא.
ואני אוצרת דמעותיי, מכנסת אותן אל חזי, וכשהקהל דומם, וקולו של רבנו-אבא נמשך והולך, "כמה יעברון וכמה יבראון", ואני רוצה לאחוז בידיי תינוק שיאיר את אבלנו, דמעותיי פורצות מאליהן, נושאות אתן את אבל השנה החולפת ואת תקוות השנה המתחדשת, ומתערבבות בדמעות אבי. ובני, ברגע אחד מגיח פנימה, לא יודע שדווקא ברגע זה סבא בוכה, וקולו נשמע מקצה הארץ ועד קצה, ואימא בוכה את כל דמעותיה, וכשהוא שומע את הקול הוא פורץ בזעקה. וזעקתו נשמעת מקצה עזרת נשים ועד ארון הקודש, מהדהדת עם תחינת אבי, מצטרפת לתפילת הציבור.
ואני מרימה אותו, נושאת אותו החוצה, ושומעת את החזן והקהל מנגנים ביראה"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון..." .
(תודה רבה לטליה על שליחת הסיפור)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il