בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

איטה בת משה יהודה
ואפרים בן יואל צור הי"ד

גבורה על פי התורה

בזמנים קשים אלו עלינו למצוא את נקודות האור ולאחוז בהם כמה שנוכל רק הם אלו שינחמו אותנו וישפכו מעט מים על נפשנו העייפה;

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

כ"ז כסלו תשס"ו
11 דק' קריאה
לתלמידי היקר והחביב
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

אחינו היקרים, בע"כ כפו עליכם להיות כבית שמאי, בבחינת "פוחת והולך". האור הגדול שבכם הדליק את לבות כל אחד מאתנו, בבחינת מדליקין מנר לנר, והיו שחששו ונבהלו מעצמת האור הגדול, והלכו בזדון ופזרו את האור לכל עבר. והיום אותו אור כמעט ואינו מורגש בציבור, כי עיניו של ציבור לא קולטות את אורה המעומעם של גחלת, ורק במחזה גדול יחזה. אך עצמתן של אותן גחלים לוחשות, של אותו פך קטן של שמן, של אותה גבורה פנימית עילאית, אינה פחותה מזאת של קולות ברקים וזיקוקים. ובגמרא (שבת כ"א,ב) בית שמאי קודמים לבית הלל, כי אחרי ה"פוחת והולך", בא ה"מוסיף והולך"! מי שפוחת והולך, והולך ופוחת, משמונה עד אחד, אך כשמגיע לאחד הוא משכיל לעצור את ה"הידרדרות", הוא לא נבהל ולא התייאש מה"פיחות", ושומר בגבורה על הגחלת, סופו לראות את האחד הקטן מוסיף והולך, והולך ומוסיף, עד שיהיה לסנה בוער באש ש"איננו אוכל" לעולם.

שלשום, נר ראשון של חנוכה, הייתי בברית שערך תלמידי מישיבת "היכל אליהו", והרך הנימול נקרא שמו בישראל פנחס מאיר בן אליהו (למשפחת איטח). התבקשתי בסעודה לומר דברי ברכה, ועמדתי על הצד המשותף לשלושת השמות: פנחס, מאיר, אליהו: המשותף לשלושתם הוא היכולת להוריד את התורה מן השמים עלי ארץ.

נפתח משם האבא: אליהו. בקדושת לוי נאמר חידוש גדול ונועז. למה אומרים שתשבי הוא שיתרץ קושיות ואיבעיות (רמז לדבר: "תיקו"), ולמה לא משה רבינו? אלא שבכדי לתרץ קושיות ואיבעיות הצצות בכל דור ודור, צריך לחיות עם הדור. ואליהו הנביא חי וקיים, ונמצא אתנו בכל עת, נוכח הוא בכל ברית וברית, וע"כ ביכולתו להתמודד עם בעיות הדור, להוריד את התורה אל העם, להשכיל לעמוד על הקשר בין "בימים ההם" ו"בזמן הזה".

מאיר, על שם רבי מאיר. סתם משנה רבי מאיר. ונמצא שר' מאיר מייצג את התורה שבעל פה, שהיא היא ההופכת את התורה השמימית לתורה הדוברת אל דור דור ודורשיו. "מאיר" הוא גם היסוד של אור חנוכה, שהוא ה"חג של תורה שבעל פה" (ה"חג" הראשון שנקבע לא על ידי התורה ולא על ידי הנביאים, אלא על ידי חכמים), כמבואר בספרים. ואפשר דגם בשל כך נקרא הוא ר' מאיר בעל הנס! וכבר כתב ה"שפת אמת", בהקשר לדין דפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת, מדליקין בהם בחנוכה (שבת כ"א,ב), שבמידה מסויימת, יש כוח בחנוכה לעורר את האור הגנוז בנשמות ישראל יותר מאשר לשבת, כי השבת באה כמתנה מלמעלה, בעוד שחנוכה צמח מתוך התעוררות של העם. ואנו רואים היום, שגם הרחוקים ביותר מתורה ומצוות, דבוקים בנר חנוכה. ואפשר דמשום הכי לא נקבעה מסכת מסויימת על חנוכה, כי כל משנה שבש"ס היא של ר' מאיר, של אור החנוכה, של תורה שבעל פה.

(ובהקשר זה שמעתי רעיון מופלא מהרב אשכנזי זצ"ל על הפסוק: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" (בראשית כ"ה, כ"ח). הגמ' מספרת בגיטין נ"ו,א שנירון קיסר צר על ירושלים, ולבסוף ערק והתגייר ונפק ממנו רבי מאיר. נמצא שר' מאיר הוא צאצא של נרון קיסר, שהוא מאדום, שהוא מעשיו. וע"כ יצחק אהב את עשיו, כי יש בכוחו להוליד את מי שציד בפיו, דהיינו תורה שבעל פה).

פנחס, כשראה את המעשה הנבזה של זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, שקרב את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל - "ויקם מתוך העדה" (במדבר כ"ה, ז'). דומה שהנקודה המרכזית היא שקם "מתוך" העדה. היתה זאת מחאה שבאה "מתוך" העם -הוא היה שלוחו של עם- ולא רק מלמעלה (ואפשר דמשום הכי משה רבינו עצמו לא הגיב מיד, עי' סנהדרין פ"ב,א. הוא רצה שההתעוררות תבא מלמטה, וראה עוד הסברים באגרת ששלח אלי מו"ר בעל ה"שרידי אש" זצ"ל, שנדפסה בחי' בעל "שרידי אש" על הש"ס, ח"א, נספח ה'). וזהו שנאמר: השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי "בתוכם" (במדבר כ"ה, י"א).

כל דור ודור יש לו את המושחתים משלו, את הזמרי או את הדתן ואבירם. עם אלו הקב"ה כבר יעשה דין ומשפט. הבעייה היא האם הדור הוא רגיש או אדיש לאותה שחיתות. חמתו של הקב"ה באה דווקא בגלל שהדבר נעשה לעיני העם ולא בנסתר. "הנסתרות - לד' אלוקנו, והנגלות לנו"! (דברים כ"ט, כ"ח ועיי"ש ברש"י: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לד' אלוקנו, והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו"). וע"כ כשקם פנחס "מתוך העדה" וגילה רגישות לשחיתות, זכה להשיב את חמתו של הקב"ה, ועצר את המגפה. לראשונה מאז יציאת מצרים, העם עצמו, בשליחות פנחס, מגיב למעשה שחיתות. עד אז משה רבנו או הקב"ה בכבודו נאלצים להגיב. משה שובר את הלוחות, הקב"ה שולח מגפות. וברגע שהעם עצמו מגלה "בגרות", הוא רגיש לשחיתות ומוקיע אותה, הוא מוכשר לצאת מספר "במדבר" לספר "דברים", לצאת מן המדבר ולהיכנס לארץ ישראל. כי אז מתגלה שהתורה יצאה מגנזי מרומים וחדרה אל העם. פנחס הוא איפוא ה"מפתח" לתורה שבעל פה! ומתוך כך הוא זוכה לברית כהונת עולם.

(וראה בשפת אמת פרשת שלח לך, תרנ"ג:
"וענין שלח לך לדעתך, אם תרצה שלח. כי בחינת ארץ ישראל היא תורה שבעל פה, שצריך האדם לעמוד עלי' בכוח יגיעה שלו. ולכן כיבוש ארץ ישראל תליא ברצון בני ישראל עצמם וכו', והקב"ה מסכים ומסייע להם. ולכן כשמיאנו בארץ שוב לא היו יכולין לכנוס. ובאלו הארבעים יום, אם היו עומדים בנסיון היו מתקנים בחי' תורה שבע"פ, וכמו שהי' משה רבינו ע"ה בהר ארבעים יום לקבל התורה, כן הי' ארבעים יום הכנת תורה שבע"פ וארץ ישראל".

ואפשר להוסיף שהארבעים יום נהפכו לארבעים שנה, עד שהוכשרה הכניסה לארץ ישראל, אך גם עד שהוכשרו לקבל תורה שבעל פה. "משה קיבל תורה ליהושע ומסרה ליהושע". המסירה ליהושע היא הסמל לתורה שבעל פה ולכיבוש הארץ!).

וממשיכיו של פנחס הם הם הכהנים החשמונאים (ובדרך צחות, רמז לדבר: פנחס = פה נס חנוכה - סופגניות), שקמו "מתוך העדה", והגיבו להתיוונות המכלה כל חלקה טובה בעם. ויותר ממה שהדאיג אותם ההתעניינות בתרבות היוונית, הדאיגה אותם ההמרה של התרבות היהודית בתרבות היוונית, של היופי הפנימי ביופי החיצוני, של האתיקה באסתיתיקה (וראה בספר "לפרקים" של מו"ר בעל ה"שרידי אש", עמ' ק"פ - קפ"א: "כבר הראו על ההבדל שבין יוון וישראל. יוון - הוא עם היופי. וישראל - עם הרוח, וכו'. יותר מדוייק יהיה אם נאמר: יוון ראה את העולם ראיה של יופי, מחזות הטבע והערכת החזיונות עברו אצלו דרך אספקלריא אסתטית. רבוי הגוונים ושלל הצבעים שבמראה הטבע הרהיבה את עינו הצופיה בהנאה אסתטית. ואולם, הנביא רואה גם בטבע ראיה דתית-מוסרית, וכו'").

ודומה שבעיית הדור היא האדישות של העדה כלפי מעשה שחיתות. כבר כתבתי שבמישור המוסרי, יותר מעצם מעשה ה"הינתקות" (שעוד איכשהו יכולים "לתרץ" שזה נעשה לטובת העם), הוא המעשה, או חוסר המעשה, שבא בעקבותיו:
כיצד מטלטלין את אחינו הגיבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, מסוכה לסוכה, גם אם בשם "מלון" יכונה. כיצד מטרטרין אותם בדרישות בירוקרטיות שאין להן סוף - שיוכיחו שהם זכאים ל"פיצויים". ואם כבר מגיעים "פיצויים", עוד מעכלים אותם בבנקים כתשלום למשכנתא על בית שנלקח מהם בעל כרחם ונהרס ע"י הממלכה, והעיכול מתורץ בעילה שבבוא היום יקבלו "בית" במקומו.

כיצד מאות רבות של משפחות על סף קריסה: כי בין רגע נגזל מן האב את היקר מכל, את האחריות על פרנסת הבית, את הכבוד, והפכו איש אקטיבי המלא מרץ לאיש משועמם ומובטל השקוע בחובות (ואמנם לצערנו רבים הם המובטלים במדינה, אך כאן המדינה היא שיצרה במו ידיה את הבעיה, והיא סותרת ולא בונה, הורסת ולא משקמת) . כי בין רגע נגזל מן האם את תחושת הבית, כשכל פינה בה, היה הארמון שלה, שבה היא המלכה (וכמה יפה הפירוש ששמעתי ממך, ר' יואל קלינג, שהיוונים ביקשו לעקור את הבית היהודי, ומכאן גזירותיהם כנגד טהרת המשפחה, ומכאן הגזירה "בתולה הנישאת ביום רביעי תיבעל להגמון תחילה" -כתובות ג',ב- וע"כ תיקנו חכמים מידה כנגד מידה, שמצוות חנוכה נר איש וביתו!). כי בין רגע הכניסו בתינוקות של בית רבן תחושת חרדה שאין לה קצבה, חרדה לא מן האויב או מפצמ"רים, אלא משוטרים וחיילים יהודים הבאים לגרשם. "מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה" (דברים ל"ב, כ"ה). כל עוד החרדה היא מן החוץ, ניתן להתמודד, אך כשבאה מ"חדרים", מבפנים, מתוככי העם, אז "אימה"! וחרדה מן הבלתי נודע, כשהחיים הם בחלל ריק ואין לילד "פינת ביטחון". שמעתי על זוג שבא להתארח בסוף שבוע באחד מהמלונות ה"מפוארים", וילד מפונה רואה אותם, ושואל את אמו: אמא, גם הם מגורשים?!

ואותם שופטים וחכי"ם המורמים מהעם, לא יורדים אל העם לראות "הכצעקתה".
ואלו שהגו יצרו וביצעו את רעיון ה"הינתקות", עשו לעיני כל העדה מעשה זמרי ובאים ומבקשים שכר כפנחס, מבקשים "מנדטים" למפלגה שהקימו, והעדה נותנת להם (לפחות בסקרים...). והיא אדישה לשחיתות המלווה את ההקמה. היא אדישה בשעה ששרים קמים לאור היום ועוזבים מפלגה שנשבעו לה אמונים וצועדים "קדימה". בוחרים מפלגה לא לפי מצע אלא לפי היצע! ושוב, הבעיה אינה בעצם השחיתות כמו באדישות, כשנוהג הופך לנורמה. העדה אדישה כששר המכונה "שר ביטחון" עוזב את מפלגתו בריש גלי, באיצטלא של מוסריות ושל טובת העם, כשבו ביום מכתבים שלו בדרך אל חברי מרכז מפלגתו הקודמת, בו הוא מכריז את נאמנותו המוחלטת אל ערכי המפלגה. היא אדישה בפני שר שביום שמצטרף למפלגה החדשה נפתח תיק פלילי נגדו, והוא מכריז שאין קשר בין הדברים. ובדרך צחות, מובא בחז"ל שכדי שהבורח לעיר מקלט לא יטעה בדרך, בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים, אחד פונה לעיר מקלט, היה עץ תקוע באותו דרך (עי' מכות י',ב וברש"י), ומה כביכול היה כתוב עליו: "קדימה"!

והיא אדישה כשלמרות ההינתקות (או בעקבות ההינתקות!) חוזרים ונופלים פצמר"ים וילדי שדרות ואשקלון חיים בחרדה תמידית, כמו שהייתה אדישה כשנפלו קרוב לששת אלפים פצמר"ים על יישובי גוש קטיף. כי הרגילו אותנו ללכת "קדימה", ולא להסתכל אחורנית, לא לזכור את כל אשר עשה לך עמלק או ישמעאל בדרך, כי זה יקלקל את פסטיבל השלום המחכה בפתח. וההרגל הזה, העמידה על דם ריעו, כשהדם אינו נופל בחוצות תל אביב, הוא אולי ה"חטא הקדמון" של הממשלה הנוכחית, שעלה בידה "להרגיע" את העם, כשסף השפיכות דמים אינו עובר רף מסוים. ואם הפצמר"ים או הקטיושות למיניהם החטיאו את המטרה, אז כאילו לא היה. על ניסיון לרצח שכשל יכול יהודי לשבת בכלא מספר שנים. אך כשניסיון זה בא מן האויב, יש לו חסינות! וגם הדיבורים שיגיבו בנחישות, אינם נלקחים ברצינות, לא אצלנו, ודאי לא אצל האויב. רגישות כלפי האויב, ונחישות רק כלפי אחינו הגיבורים (אגב, יפה הערת ר' יואל קלינג, שהפינוי "בנחישות וברגישות" התארך ששה ימים, וכאילו הוא בא לבטל למפרע את מלחמת ששת הימים!).

ודומה שגדלותו של פנחס איננה רק ברגישות שגילה כלפי החטא המוסרי, אלא בכושרו להתעלם מדבריו הנילוזים והדמגוגים של זמרי בן סלוא. "תפסה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת. ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פ"ב,א). כדרכה של תקשורת הלהוטה להעביר מסרים שהיא חפצה ביקרם, הוא מתעלם מן העובדות, מהקונטקסט -בין השאר שמשה לקח את בת יתרו לפני שניתנה תורה לישראל- ומבצע רצח אופי ע"מ להכשיר את השרץ בפני העם. וכך יוצרים טרמינולוגיה ע"מ להמתיק את גלולת ההינתקות (למי שזקוק לגלולה). הינתקות ולא גירוש. קראוילה ולא קראוון, ועוד ועוד, כשהשיא הוא בהצגה שאין מה לחוס על גבורי גוש קטיף, הרי בסה"כ מבלים הם בבתי מלון. מספרים שזרקו אותם לבור של מים, כשבעצם הוא בור של נחשים ועקרבים.

הנה קם פנחס מתוך העם, ויודע להתעלות מעל דיבורים אלו, ולהעלות את העם אתו, ובכך להביא את השלום האמיתי, את השלום בין הקב"ה ובניו. "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"ב).

בשבת שחלפה, שבת פרשת וישב, תמהתי כיצד הפרשה מסתיימת במילה "וישכחהו" (לגבי שר המשקים שלא זכר את יוסף). והרי כלל בידינו שלא מסיימים בדבר רע. וחשבתי ששכחה זאת ברכה גדולה הייתה ליוסף ולנצח ישראל. כי אילו היה זוכר שר המשקים תיכף את יוסף, והיה מוציאו מבית האסורים, יוסף כבן חורין היה הולך לדרכו, ואולי אף חוזר לבית אביו. ובזכות שהשתהה שר המשקים שנתיים ימים, ונזכר רק בשעה שפרעה חיפש פיתרון לחלומותיו, ניתן היה להביאו לפני פרעה, וגלגלי ההיסטוריה נעו לכיוון קיום ברית בין הבתרים.

במילים אחרות "וישכחהו" אינו של שר המשקים (לגביו כבר נאמר באותו פסוק: "ולא זכר שר המשקים את יוסף" והתיבה "וישכחהו" מיותרת), אלא כביכול של בורא עולם. ולעיתים נדמה שלמרות התפילות העולות עד כסא הכבוד, הוא כביכול אינו שומע, והוא "שוכח" אותנו, אך "שכחה" זאת כ"שכחה" שבמצוות לקט, שכחה ופאה. זוהי שכחה הפועלת לטובת עניי ישראל, ומכינה את גאולת ישראל. ולאחרונה תלמידי, שלמה (פטריק) פטיט, הוציא ספר בצרפתית על התגובות הדתיות בעקבות השואה. והוא מביא שם משפט רב משמעות. כשלעיתים נדמה שעומדים מול שתיקה של בורא עולם, לא תמיד יודעים אם פירוש הדבר שהוא שותק כביכול, או שאנו לא יודעים להקשיב. ובהקשר זה, כמה מרגש היה, ר' יואל קלינג, לשמוע את נוות ביתך מספרת על ההתעלות העצומה שהייתה בשעת התפילות בשבועות שקדמו לפינוי ובזמן הפינוי. והיא אומרת שהיא מודה להקב"ה שבזכות זה גם היום תפילותיה ברמה אחרת לגמרי. למרות ה"וישכחהו", או בזכות ה"וישכחהו", זכתה להתקרבות יתרה עם בורא עולם.

ובסוף הדברים אספר על "נס חנוכה" משפחתי. לפני מספר שבועות הייתי בשבע ברכות של בני משפחה, ופגשתי שם קרוב ממשפחת שטרנבוך שהפגיש אותי שם עם הרב מנחם טייכטל שליט"א, בנו של הרב טייכטל זצ"ל, בעל "משנת שכיר" ו"אם הבנים שמחה". בן זה הוא עצמו כבר איש די מבוגר, והוא גר בשיכון חב"ד בירושלים. אותו קרוב ממשפחת שטרנבוך סיפר לי שראה במחברת של הרב טייכטל זצ"ל (שהוא עצמו היה גיסו של הרב רוטנברג מאנטוורפן, שהיה חותנו של ר' יצחק שטרנבוך) דרשות ששמע מפי סבי הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל (מייסד ישיבת "עץ חיים" במונטרה שבשווייץ, ועכשיו בכוכב יעקב, ובשם "היכל אליהו" תיקרא), ורשמן. ביקשתי ממנו רשות לקחת את המחברת ע"מ לצלם דרשות אלו, והוא אמר לי שהוא אינו מוציא את המחברת מן הבית, אך יהיה מוכן לצלם את הדפים. ולפני מספר ימים באתי אליו, והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות והראה לי את המחברת, מחברת גדולה ומרשימה, כבימים ההם, עם כתב רבני מובהק הקשה מאד לפענוח. והוא מסר לי צילום של שני דפים בהם מופיעים דרשות ששמע אביו הרב טייכטל זצ"ל מפי סבי, והוא רשמן, כי כפה"נ מאד התרשם מהם. שתיהן משנת תרפ"ט. האחת שנאמרה באנטוורפן בפני חבורת אגודת הצעירים, בהסבר מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו: פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא (ברכות כ"ח,ב). הרעיון המרכזי - שר' יוחנן בן זכאי, בשעת משבר קשה לעם ישראל, הבין שההצלה היחידה לעם הוא "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נ"ו,ב), התחדשות לימוד התורה, שהיא מבצר ההצלה לעם הישראלי, יען שפסקה כל ההרמוניה הפנימית. ומאין למד ר' יוחנן בן זכאי סוד זה? מחזקיהו המלך, שבשעת משבר, בעת מלחמת סנחריב, כשהרבה מגדולי הסנהדרין כבר רצו להתמסר בידם, ולא נשארו רק מנין קטן שהתנגדו לזה והי' חזקיהו עם מתי מספר, נעץ חרב בבית המדרש ואמר כל מי שלא ייכנס בביה"מ יידקר בחרב, ובדקו מבאר שבע ועד דן ומצאו אותם בקיאים בטומאות ובטהרות. ע"כ אמר ר' יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו פנו מקום לחזקי' שהלך בשיטתו, ופנו כלים שלא לטמאם, היינו להיזהר שלא לטמא את הכלים המחזיקים ברכה לישראל, הם הצעירים נערי בני ישראל שהם כלים מוכשרים לקבל טהרה תורה ויראה.

והדרשה השניה, ששמע בשעת חתונתם של ר' יצחק ורעכא שטרנבוך זצ"ל, פעילי ההצלה הידועים, על טיבו של הקשר בין איש לאישה. הוא ביאר את הגמ' יבמות ס"ג,א "נחית דרגא ונסיב איתתא, סק דרגא בחר שושבינא" (רש"י: "בחר שושבינא - אוהב טוב, בחר לך אדם חשוב להידבק אחריו"). הרעיון המרכזי - שהגמ' נותנת שתי דרגות לקשר הנישואין. האחת, דרגה נמוכה ("נחית דרגא"), והוא כשלוקח את האישה ע"מ למלא את תאוותיו הגשמיות וע"מ לשרתו. והשניה, דרגה גבוהה ("סק דרגא"), כשמבין שהאישה היא ריע וחבר אמיתי ("בחר שושבינא") לבנות ולנטוע ביתם לטובת העולם, גם להבאים אחריהם. וזהו הנא' שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, שאצל אדם וחוה קודם החטא לא הי' תכלית אחרת בזווגם רק לחיות חיי אידיאלים ולבנות את העולם ברוחניות, כי אז לא היה להם שום תאווה גופנית ואדם לא הי' צריך לשום שימוש, כי היו יושבים בגן עדן וכל מזונם היה מזון רוחני. נמצא אצל אדם הראשון לא הייתה לו חוה כדרך אישה לשמשו רק בדרך חבר טוב לבנות את העולם.

על הדרשה הראשונה היה רשום כתאריך נר ב' דחנוכה. וראה איזה פלא. בנר ב' דחנוכה קיים דודי היקר שליט"א, הגאון הרב משה בוצ'קו שליט"א, בנו של הרב ירחמיאל אליהו זצ"ל, מסיבת הודיה משפחתית לרגל הופעת ספריו "הגיוני משה על הש"ס", וסעודת הודיה על שקם ממחלה קשה. ביקשתי רשות הדיבור, באומרי שיש לי הפתעה. וקמתי והקראתי את שני דפים אלו, שהאחד מהם מנר ב' דחנוכה, ושתוכנם כה קשור לפעילותו הברוכה של דודי להפצת תורה אצל צעירי ישראל גם בעתות משבר קשות, ולקשר הייחודי שיש בינו לבין אשתו הרבנית שתחי'. ועכשיו שמח אני לשתף אותך ב"נס חנוכה", ולמסור לך העתק של דפים אלו, עם שיכתוב הכת"י.

ויה"ר שנשכיל, בעתות משבר אלו, להקים מחדש את מבצר התורה, מדן ועד באר שבע, אצל קרובים ורחוקים כאחד. ואחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, תזכו שהשמחה תחזור אל כל בית ובית, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

בברכה מקרב לב. שבת שלום, חודש טוב, חנוכה שמח,
המחבבך ומוקירך מאד, אברהם אבא וינגורט

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il