חינוך הילדים | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
אמור

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
גיל הינקות והגן

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה ז"ל

21 דק' קריאה

אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). הקשו המפרשים, מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת" די היה לומר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן" ? מבאר רש"י, וז"ל: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל. הפשט הוא, ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור.

ויש מבארים, " להזהיר גדולים על הקטנים" - אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע". כלומר, אם האבא שומר ומקיים את המצוות בזהירות יתירה, הוא מאיר ומזהיר גם על הקטן. למשל, אין האבא יכול לומר לבן: 'אל תדבר באמצע התפילה', והוא מדבר.

אין לבקש מקטן לעשות איסור
הגמרא ביבמות אומרת (דף קי"ג ע"ב - קיד ע"א): "רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא (איבד את מפתחות בית המדרש ברשות הרבים ביום שבת). אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו (א"ל רבי פדת, קח תינוקות זכרים ונקבות שישחקו שם, ואם ימצאו את המפתח יביאוהו אליך). אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו".

אין לתת מאכל אסור לקטן
כתוב בשו"ע (או"ח סי' שמג ס"א): "קטן אוכל נבלות, אין בי"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידיים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות".

וכתב הרמ"א: "הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד".

זהירות מחלב עכו"מ
תחליפי חלב אֵם - אם אין לאשה חלב, וצריכים להאכיל את התינוק חלב, יש להקפיד להאכילו מאבקת חלב ישראל, ולא מחלב עכו"מ, אע"פ שאבקת חלב ישראל יקרה יותר. אלא אם כן הקטן חולה ואבקת חלב עכו"ם יותר בריאה בשבילו.

שוקולדים וגבינות- לצערנו הרב, יש כיום נטייה בקרב הציבור לקנות שוקולדים או גבינות המיוצרים בחוץ לארץ, ויש מהם שעשויים מחלב עכו"מ ואין הדבר מפורט על האריזה, אלא היצרן כותב בראשי תיבות: ח"נ או ח"ג בלבד, ולא כולם מבינים את כוונת הדברים, ויש להזהר בזה מאוד. ובכל הדברים הללו יזהר האב לחנך את בנו שלא יאכל מהם.

חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
מרים שואלת את בתיה בת פרעה (שמות ב, ז) "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד". אומרים חז"ל, שלא רצה משה רבנו לינק מהמצריות והיה נתון בסכנה, עד שבאה מרים והצילה אותו. פעם הקשיתי לאדמו"ר אחד: מדוע משה רבנו לא רצה לינק, והרי היה זה מצב של פיקוח נפש, שהרי הוא נולד בסיון והיו אלו ימים חמים ביותר, והוא היה בתוך תיבה עם זפת, והיה מן הדין יכול לינוק ללא חשש. אמר לי האדמו"ר: על משה רבנו לא מקשים קושיות. אמרתי לו שאני מקשה כדי לתרץ, ובארתי לו על פי הגמ' האומרת (סוטה יב:): אמר משה רבנו: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה ?! אמר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה. אמר לי האדמו"ר: אני רואה שאתה אומר "וורט" אשכנזי וחריף. אמרתי לו: זה וורט ספרדי. הוא שאל אותי: ומי אמר לך שזה וורט ספרדי? אמרתי לו: שהרי משה רבנו נולד במצרים...

הרה"ג חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר בשם גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל הבא"ח זיע"א: בת פרעה הצילה את משה רבנו משום שראתה דבר פלא, שהיה היאור מלא גלים, אך הגלים לא נענעו את התבה כלל, אלא הגיעו עד אליה ונחו, ואז היא שלחה את ידה ונעשה לה נס והתארכה ידה עד התבה, והבינה שעליה להציל את הילד. והנה, הביאה בתיה כמה מניקות מצריות ולא רצה לינק מאף אחת בשום צורה, ואז באה מרים אחותו ואמרה לה: תדעי לך שזה ילד יהודי, והוא לא יינק מהמצריות. לעגה בתיה לדבריה ואמרה לה: וכי תינוק יודע להבדיל בין חלב לחלב?! ובכל אופן המשיכה מרים "לנדנד" לה ושאלה אותה אם תקרא למניקה מן העבריות. או אז: (שם, ח) "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד". והנה, מה שאמרה לה "לכי" לא התכוונה שתלך לקרוא לאם הילד, אלא לשלח אותה מעמה, וצעקה עליה "לכי מכאן!". אבל מרים "ניצלה" את מה שאמרה, ורצה בזריזות להביא את אֵם הילד. כשחזרה מרים, צעקה עליה בתיה ואמרה לה: "שוב באת לשגע אותי?!", אמרה לה מרים: גבירתי, עשיתי כדברייך שציווית עלי להביא לך אשה מניקה מן העבריות. אמרה לה בתיה: והלוא אמרתי לך ללכת ממני. אמרה לה מרים: סליחה, אמרת לי ללכת ולהביא לך מניקת. אדהכי והכי לקחה יוכבד אמו את משה והתחיל לינק בשקיקה. משראתה כך בתיה, אמרה: מעתה אני רואה ויודעת בברור שאלוקי העולם בחר בעמו והוא מנהיג אותם ומשגיח על כל צעד ושעל שלהם, עד כדי כך שאפילו תינוקות שלהם יודעים להבדיל בין הטמא לבין הטהור.

בישולי עכו"מ בטחינה
לא רק את הקטנים חייבים לשמור מכל משמר לבל יעברו על איסורים ולבל יאכלו מאכלים אסורים, אלא כל אדם ידאג לשמור את עצמו לבל יכניס לתוך מעיו מעדנים מיותרים, ועל אחת כמה וכמה שלא יאכל מאכלים שאינו יודע בוודאות שאין בהם שום חשש איסור. וכבר כתבו התוספות (כתובות קד. ד"ה "לא נהניתי") בשם המדרש, על מה שהעיד רבינו הקדוש על עצמו שלא נהנה מהעולם הזה באצבעו הקטנה, למרות שהיו מצויים על שולחנו כל מעדני עולם, וז"ל: "דאמרינן במדרש, עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ומייתי הא עובדא דרבי", עכ"ל. והנה, עם התקדמות הטכנולוגיה והמפעלים הגדולים שמבשלים כמויות גדולות מאוד של מאכלים, ולשם כך מעסיקים פועלים שאינם יהודיים, רבו השאלות והבעיות בעניין בישולי עכו"מ. הנה עד לאחרונה נודע שלהכנת הטחינה הגולמית היו מעסיקים פועלים עכו"מ שהיו מכניסים שומשומים לתוך תנור וקולים אותם שם מעט, ואחרי כן טוחנים אותם ועושים מהם טחינה. עוררתי את תשומת לבם של כל ההשגחות ואמרו לי שאין בזה בעיה, משום שזה דבר שנאכל כמות שהוא חי. אמרתי להם, כנראה שאתם מתכוונים למה שנוהגים בכמה עדות לאכול שומשום חי בליל ראש השנה, אבל אין הדבר כן כי רוב העולם אינו אוכל שומשום חי. וב"ה, המאמצים הניבו פרי וכיום פועלים יהודים הם שמכניסים את השומשום לקלייה.

זהירות ממאכלי עכו"מ
זהירות גדולה חייבים להזהר בכל מה שקשור למאכלי עכו"מ שכן חז"ל גזרו על מאכלי עכו"מ שמא יבואו לידי חתנות ח"ו, וההתבוללות היא קללה נוראה, ועינינו רואות שאחוז ההתבוללות גבוה מאד באותם מקומות שלא נזהרים מבישולי עכו"מ. באחד מביקורי בחו"ל, הייתי בקווינס, וביקש ממני רב הקהילה היהודית, הרה"ג מנשה צדקה (נכדו של הרב צדקה הזקן זיע"א), לדבר בעניין בישולי עכו"מ. עמדתי לדבר בעניין זה, וספרתי להם סיפור - בדידי הוה עובדא: פעם אחת מסרתי שיעור בישיבה והגישו לי כוס תה, ותוך כדי דברים הנעתי את ידיי והכיתי את הכוס שנפל ונשבר על תכולתו. מיהרו להגיש לי כוס תה נוסף, וראה זה פלא, שוב פעם הכיתי בכוס מבלי משים תוך כדי דיבור והנעת ידיי. אמרתי לגבאים: יש דברים בגו. אמרו לי: התה והסוכר בהכשר מהודר, והכוס טבולה. המשכתי לחקור אם הקומקום בסדר, ואמרו לי שהוא טבול כדת וכדין. והנה אחרי חקירה ודרישה נתגלה שהיה באותה ישיבה סייד גוי, שנתנו לו ביצה, והוא בישל אותה לעצמו בתוך הקומקום של המים הרותחים. אמרתי להם: הנה נודע, שקומקום זה בלוע ממאכלי עכו"מ, וב"ה הקב"ה לא הביא תקלה על ידי. בעודי מספר את הסיפור באותה קהילה בחו"ל, שמתי לב שאחד האנשים ששמע את הסיפור ואת החומרא שבעניין, קם בזריזות וברח, ואחרי כמה זמן חזר. לאחר מכן, שאלתי אותו: מה קרה שברחת וחזרת בבהלה? והוא אמר לי: 'כיון שאני בעל מסעדה, ואני מעסיק בה גויים שמבשלים, ושמעתי את חומרת הדברים, לכן החלטתי מייד למכור את המסעדה בכל מחיר ובכך לפטור את עצמי מעול האחריות שבאיסור זה' - אשריהם ישראל, כמה שהם ששים ללא חשבון לעשות רצון קונם ונמנעים מכל איסור שהוא.

מאכל אסור, ומאכל שהזמן גורם את איסורו
יש הבדל בעניין איסור הפרשת קטן מאיסור, בין מאכל שהוא עצמו מותר והזמן גורם לאסור, לבין מאכל שהוא עצמו אסור. לדוגמא, מאכל ביום כיפור אינו אסור מצד עצמו, אלא שהזמן גורם את איסור אכילתו. לפי זה, אין איסור להפריש קטן מאכילת מאכלים בזמן אסור, וכגון ביום הכיפורים, שלא יאמר אדם לבנו הקטן כבן 7 או 8 שנים שהוא לא מאכיל אותו כלום, אלא עליו לצום, כי כל האיסור אינו אלא במאכל אסור ולא בזמן אסור. ולכן, אם בנו חלש וחולה, וצריך להאכילו מאכלי חלב פחות מ-6 שעות אחרי שאכל מאכלי בשר, יכול להקל כיון שהמאכל עצמו לא אסור אלא הזמן הוא שגורם. ומכל מקום כל זה אינו אלא בחולה או חלוש, אבל באופן רגיל אין להקל אלא יש להמתין 6 שעות מלאות בין בשר לחלב, ויסביר לילד שבדרך כלל אסור לאכול מאכלי חלב כיון שלא עברו 6 שעות, אלא שבאופן מיוחד הוא מיקל לו כיון שהוא חולה. ומכאן יש להזהיר במוסדות שמקילים לילדים לאכול מאכלי חלב בפחות מ-6 שעות אחרי שאוכלים בשר בארוחת הצהריים, אלא יש לתכנן את הארוחות באופן שיעברו 6 שעות מלאות בין מאכלי בשר למאכלי חלב. היה פעם ת"ח אחד מופלג שהיה גם דיין, והיו לו צרות מחמת שבנו ואשתו לא היו בריאים בנפשם, ומרוב צרות היה אוהב להתבדח. פעם הוא שמע כמה ילדים שהתווכחו הרב'ה של מי מחמיר יותר, ואחד אמר שאינו אוכל מאכלי חלב אלא אחרי 24 שעות מאכילת בשר. השני שיבח את רבו שמחמיר יותר וכי הוא אוכל אחרי 48 שעות. כששמע אותם, אמר להם בבדיחותא, שהרב'ה שלו לא היה אומר את המילה "חלב" 24 שעות אחרי שהיה מוציא מפיו את המילה "בשר".

דם שעל גבי הביצה
יש להזהר ביותר שלא לאכול ביצה שיש עליה דם. ואמנם, בימינו נעשה הדבר יותר נדיר למצוא ביצה עם דם כיון שלכל הביצים עושים בדיקת רנטגן וכל ביצה שמגלים בה דם נזרקת. ואף על פי כן ניתן למצוא לפעמים דם על גבי הביצים. והנה, היתה תקופה בה היו מחלקים ביצים ב"מנות" ומציאת דם היתה בגדר הפסד מרובה, ומשום כך חיפשו "קוּלות" שונות להתיר את הביצים, ואז סמכו על ההיתר שאם נמצא הדם על החלבון יש להתיר את הביצה, ואם נמצא הדם על החלמון של הביצה יש לאסור. וכיון שכן, אמרו שיתכן ואם נמצא דם על החלמון זה לא בהכרח שהוא מהחלמון אלא אולי הוא מהחלבון אלא שזז מהחלבון והגיע לחלמון, וניתן לבדוק זאת על ידי הנחת צמר גפן רטוב על גבי החלמון, שאם הדם נשאב לצמר גפן אות וסימן הוא שאינו מהחלמון, שאם היה מהחלמון היה צריך להתפוצץ ולהפתח. ומכל מקום, כל הקולות הללו אינם אלא בשעת דחק וכמו אז, אבל בזמננו שב"ה יש שפע גדול של ביצים ואין חלוקת "מנות" כמו אז, אין להתיר, ויש לזרוק כל ביצה שנמצא עליה דם בין אם הוא על החלמון ובין אם הוא על החלבון. ולכן אם משתמש בביצה כדי לטגן אותה, היא צריכה בדיקה מדוקדקת, ולכן יש להניחה בצלחת זכוכית או בכוס זכוכית, ולבדוק אותה מכל עבריה אם יש בה דם או לאו.

גמיעת ביצה ללא בדיקה
האר"י הקדוש התיר לגמוע ביצה גם מבלי לפתוח אותה ולבודקה אם יש עליה דם או לא, כיון שאמר שאפשר לסמוך על הרוב, ורובא של הביצים הוא ללא דם, ואם כך היה בזמנו, כל שכן בזמננו אחרי שעברו הביצים בדיקת רנטגן.

פולים היבשים שבמצרים
כל מאכל שיש בו חשש איסור צריך בדיקה מדוקדקת, ויש להימנע מאכילתו עד שיתברר שהוסר האיסור ממנו כליל. דבר זה מצוי בעיקר במאכלים שמצויים בהם תולעים. הנה ידוע שבמצרים היו אוכלים פולים יבשים בצורת "דמא'ס" כמו שהיו אוכלים חומוס "דמא'ס", אלא שהיו הפולים נגועים ביותר בתולעים, ואמר אז רב אחד שיש אפשרות לדפוק אותם בפטישים ואז התולעים יתרסקו, ולא הסכימו איתו.

זהירותם של ת"ח ממאכלים אסורים
תלמידי חכמים נזהרים ביותר מכל מאכל שיש בו חשש או פקפוק בהכשרו, משום שדבר זה עלול לגרום לטמטום הלב, והנזק בו רב ביותר ומונע בהירות השכל וההבנה בלימוד התורה. היה אצלי פעם ת"ח אחד, וסיפרתי לו על הג'לטין שבא מחו"ל, שהרבה ממנו עשוי מעצמות של בהמות או מעצמות של הודו, וגם סיפרתי לו שעוררתי את תשומת לב ההשגחות השונות בארץ ובחו"ל עד שהמציאו דרך אחרת לייצר ג'לטין מצמח מסויים. והנה אך אני מספר לו על כך והוא קם במהירות ורץ לנוחיות ואני שומע שהוא מקיא שם. כשיצא, שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר לי שבאותו בוקר אכל מאכל שיש בו רכיב של ג'לטין ולא היה יכול לסבול את זה והרגיש שהוא חייב להקיא.

בא וראה כמה יראת שמים יש לתלמידי חכמים שמרגישים רע אם אכלו דבר לא כשר או ספק כשר, עד שצריכים לפלוט אותו. ויהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו שלא נכשל בשום מאכל, אפי' ספק דספק של חשש איסור, ואז ידוע שמי שנזהר ממאכל אסור, זוכה לאכול משור הבר ומלוויתן בביאת הגואל בב"א.

לשון הרע, מחלוקת, שקר וקללות
וכתב בעל המשנה ברורה - שהוא מחבר הספר "חפץ חיים" על שמירת הלשון (שם ס"ק ג'): "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות, ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר".

שכר שמירת הלשון בעולם הזה
הגמרא מביאה מעשה (ע"ז דף י"ט ע"ב) ברבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) התקבצו מסביבו אנשים רבים כדי לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" (במדרש מובא על רוכל שהכריז כנ"ל).

ומובא במדרש שהחכמים התפעלו מזה ולמדו הרבה מר' אלכסנדרי, כי כל חייהם חשבו ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה להם שגם בעולם הזה יש שכר של חיים טובים בגוף ובנפש, למי ששומר את לשונו. "מי האיש החפץ חיים" - בעולם הזה, "לראות טוב" - בעולם הבא שכולו טוב.

מכאן ילמד כל אדם להזהר בדבר זה ביותר, וכמו שאמר ה"חפץ חיים" שצריך להרגיל גם את בניו שלא לדבר לשון הרע ורכילות, קללות וכדומה.

שלא לשקר לקטנים שמא יתרגלו בכך
כמו כן יש להזהר מאוד שלא לשקר לקטנים, מכיון שהקטנים מבינים וקולטים מייד אם משקרים להם או לא, והם מתחנכים על אותה הדרך, ויורו לעצמם היתר לשקר כפי שהגדולים - הוריו ומחנכיו - שיקרו לו. אשר על כן יזהר כל אדם שלא להבטיח פרס לילד עבור התנהגות טובה או עבור פרק משנה וכד' שילמד, אם לא מוחלט לו בודאות שהוא יעמוד בדיבורו ויתן לו את הפרס. והנה, הגמרא שמביאה דין זה, סמכה לו דין אחר, וכתבה שאסור להשאיל לולב לקטן ביו"ט ראשון, משום שאינו בר קניין. ונראה לבאר שסמיכות הדברים מלמדת שדין אחד קשור לשני. הנה, הלכה היא שקטן לא יכול להקנות, ואם נותנים לו את הלולב, לא יוכל להקנות אותו בחזרה לבעל הלולב. שמא יאמר אדם: כיון שאינני רוצה להפסיד את הקטן ממצות הלולב, אשקר עליו, ואעשה עצמי כאילו אני נותן לו ומקנה לו את הלולב, אבל באמת איני מקנה לו אותו, וכך לא אפסיד את לולבי'. לשם כך הגמרא הסמיכה ואמרה שעדיף לא לתת לו כלל, מאשר לשקר לו (עיין סוכה דף מ"ו ע"ב ושו"ע סי' תרנ"ח סעי' ו').

למדו לשונם דבר שקר
ידוע המעשה עם אשתו של רב שהיתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו, כשהיה מבקש שעועית היתה מכינה לו אפונה וכדו'. כשגדל רב חייא בנו היה מבקש מאמו את הפך בקשתו של אביו כדי שתתן לאביו מה שלבו חפץ, ואביו התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך רב חייא סיפר את "חכמתו", ואביו הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר'. ומכאן אנו למדים שגם למען דבר שיש בו תועלת גדולה לא יוציא דבר שקר מפיו. ואמרו חכמי המוסר, שאפילו לא עלה על דעתו של רב לעשות כפי שעשה בנו, כיון שמחשבתו היתה זכה ואמיתית (עיין יבמות סג ע"א)

שיעור חינוך - תלוי בחריפותו וידיעתו של הילד
ועוד כתב בעל המש"ב (שם): "ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון: היודע מענין שבת, חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה. היודע להתעטף כהלכה, חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במצות עשה של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך ב לא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול".

להפריש קטן מכל איסור - המקור בתורה
כתב המש"ב (שם ס"ק ד'): " אסור -לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים - 'לא תאכלום' וקרא יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים. וכן בדם כתיב - 'כל נפש מכם לא תאכל דם' וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים. וכן בטומאת כהנים - כתיב 'אמור ואמרת' ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]".

ועוד כתב המש"ב (שם ס"ק ה'): "אפילו וכו'- ולומר לא"י שיתן דבר איסור לתינוק ג"כ אסור וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג אסור וכ"ש לומר לתינוק בעצמו שיאכל שיאכל דאסור [אחרונים] ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים לעו"ג לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ [וכן אם הוא צריך לשתות סתם יינם שהמים היזק לו יצוה להעו"ג ליתן לו] ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעו"ג שיתן להתינוק חמץ והעו"ג מביא החמץ ומעמידו בבית דהו"ל חמצו של עו"ג בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העו"ג לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לזה לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סימן ת"מ אך בכל זה יזהר שלא יקדים לו דינר דעי"ז יהיה קנוי לו החמץ [מ"א וש"א]", עכ"ל.

חינוך בדברים הקשורים לשבת
"וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות" (שו"ע שמג, א)

חילול שבת - לעיתים נשאר האור דלוק בשבת באחד החדרים, ויש שאומרים לקטן שיכבה את החשמל - וזה חמור מאוד, וגורם לחינוך שלילי.

משחקים שהם מוקצה - יש למנוע מקטן לשחק במשחקים אסורים או שהם מוקצה בשבת, והאב צריך לגעור בבנו.

קטן שעבר עבירה והגדיל
כתב הרמ"א (סי' שמ"ג סעי' א'): "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין", עכ"ל.

וכתב המש"ב (שם ס"ק ט'): "טוב לו - קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו] אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]", עכ"ל.

למרות שמהדין, אם קטן הזיק, כגון: ששבר חלון בבית הספר, אין אביו חייב לשלם, אבל מדין קנס יכולים בית דין לחייב את האב לשלם.

הגמרא מספרת (ב"ק דף צ"ח ע"ב) על רב אשי שבילדותו שרף שטר של חברו, וכשגדל בא רפרם וכפה אותו שישלם (ועיין רש"י שם).

וכתוב "בן שבע שנים יהואש במולכו" (מלכים ב', יב, א). ואומרת הגמרא (שבת דף נ"ו ע"ב): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו', אלא מה אני מקיים 'וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב' וגו' שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו שנתן להם משלו".

כלומר כשהגדיל יהואש, חשב בליבו שמא בהיותו בן שבע טעה בפסיקתו לאנשים שבאו לדון לפניו כשהייה ילד, ולכן הוא החזיר את כל החובות ששילמו, והגמרא אומרת שלחומרא עשה כן.

עשיתי משפט וצדק - בל תניחני לעושקי
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (קיט, קכא) "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי".

עשיר ועני היו באים לדין לפני דוד המלך. העשיר אומר: הלוויתי כסף לעני והוא לא שילם לי. העני אומר: אין לי כסף לשלם, ואם כן המלך יפסוק לי שאני פטור. אמר לו דוד המלך : אתה חייב לשלם. יוצא העני מהחדר ומתחיל לבכות, והנה רואה אותו שלמה המלך ושואל אותו: מדוע אתה בוכה? אמר לו העני: לדוד המלך אין רחמנות! אמר לו שלמה המלך: כמה כסף אתה חייב לשלם? אמר לו העני: כך וכך. אמר לו שלמה: הנה קח את הכסף ולך לשלם לעשיר. וכיון שהיה שלמה המלך נוהג לעשות כן, אנשים למדו שמי שבא למשפט ואין לו מה לשלם, שלמה המלך נותן לו כסף, ויש חשש שיבואו שני רמאים ויעשו עצמם כשני בעלי דין.

ועל זה אמר דוד המלך "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי" - שלא יבואו וירמו אותי בדבר הזה.
מורנו ורבנו ועט"ר הרה"ג רבי עזרא עטיה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מספר:
פעם היה לש"ך משפט עם בן אחותו בענין ירושה, ורצו לדון בפני בית דין שבעיר וילנא. אמר לו בן אחותו: כאן כולם מכירים אותך ובודאי יפסקו לטובתך, ואינני רוצה לדון כאן, אלא נלך לכפר נידח ונבקש מרב קטן שלא מכיר אותך, ומה שיפסוק לנו נקבל. אמר הש"ך: אני מסכים. הגיעו שניהם לאחד הכפרים ובקשו מהרב שיפסוק להם. התחיל הש"ך לטעון את טענותיו והביא ראיות מהגמרא בבבא קמא ובבא מציעא ועוד ועוד. לעומתו, בן אחותו אמר: כבוד הרב אני לא יודע לטעון, והרב יפסוק את הדין. אמר הרב: אני צריך לעיין וכבר אני חוזר. כשחזר הרב לחדר פסק שהש"ך חייב. אמר הש"ך: אם כן, אני משלם, אבל מהיכן כבודו פסק זאת? אמר לו הרב: אתמול הייתי בוילנא וראיתי ספר של הש"ך ובסי' פ"ה כתב שאתה חייב. אמר הש"ך: כשכתבתי את הש"ך לא הייתי נוגע בדבר וכתבתי כדין, וכעת שאני נוגע בדבר כל ההוכחות שהבאתי הם לטובתי. ומכאן שצריך כל אדם לבדוק שאינו נוגע בדבר.

נתן דצוציתא
הגמרא בשבת (דף נ"ו ע"ב) אומרת: "אמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו ומנו אבא אבוה דר' ירמיה וכו'. א"ר יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו עוקבא בר נחמיה ריש גלותא והיינו נתן דצוציתא" (ועיין רש"י שם, ועיין רש"י בסנהדרין ל"א ע"ב ד"ה לדזיו ליה).

"מעשה באיש אחד מעשירי ישראל שמו נתן צוציתא שראה אשה אחת בעולת בעל וכו' ונכנס אהבתה וחמדתה בלבו וכו' ויבקש נתן להתקרב לבעלה ולעשות לו הנאות ולתת לו מתנות אולי יוכל להתקרב לאשתו, ולא יכול לו יען היו איש ואשה שזכו יראי ה' וצנועים ביותר. וכ"כ רבה תאותו של נתן להיות עם האשה חנה עד שחלה ונפל למשכב וכו' ברבות הימים נתרבו החובות על בעלה של האשה חנה מרוב עניותו עד שדחקו בעלי החובות ונתנוהו בבית הסוהר וכו' עד כי דחק לבו וקצר נפשו למות. ויהי היום ותבא אשתו להביא לו פת לחם כמנהג בכל יום, ויאמר לה: אני קצתי בחיי בבית הסוהר, חוסי על נפשי האומללה ולכי אצל נתן צוציתא ובקשי ממנו שילוה לי הממון לפרוע חובותי. ותאמר לו חנה אשתו: הלא ידעת שהוא חולה ונוטה למות בעבורי. לבסוף כשבאה אליו ביקשה שילוה לבעלה כך וכך ממון לפרוע חובותיו, ונתן מילא את בקשתה וניסה לפתותה בדברים, אך חנה דברה עימו והכניסה הרהורי תשובה בלבו וחזר בתשובה וה' שמע תחינתו בהכנעתו לפניו ויעתר לו ויעזרהו ונתגבר על יצרו. הלכה חנה והממון בידה ופרעה חובות בעלה ותפדהו והוציאתו מבית האסורים ותגד לו את כל הקורות אותה ושה' היה בעזרתה והצילה. בעלה לא האמין לה ביודעו גודל תאוות נתן עליה וחשב שבודאי נתן הכשיל אותה ונתן לה הממון, וקינא הבעל לאשתו. ויהי כי ארכו הימים ור' עקיבא היה בישיבתו והאיש נתן עבר בשוק רוכב על סוסו, וראה אותו ר"ע שזיו גדול זוהר ומזהיר כשמש מעל ראשו והבין שחזר בתשובה שלמה" (עיין באורך בספר "עשה פלא" בעמודים שסז - שעא).

וכבר אמרו חז"ל, מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

מצוות חינוך - על האב או על האֵם
י"א שמצוות חינוך הילדים מוטלת על האב, ולא על האֵם. וי"א שגם האֵם חייבת במצוה זו.

ירחיק את בנו מחברה רעה
וידועים דברי הרמב"ם, שיש חולי הנפש ויש חולי הגוף. וכשם שבחולי הגוף אדם מתרחק מכל דבר שהוא ספק ספיקא שמזיק, כך אדם חייב להפריש את בנו מחברה רעה, מספק ספיקא שיכול להנזק.

ישלח את בנו לבית ספר תורני
כמו שברפואה אדם מחפש את הרופא הטוב ביותר לבנו, כך בחינוך צריך האדם להשקיע יותר בחינוך ילדיו. ולא ישלח את בנו לבית ספר שאינו דתי בגלל שהוא קרוב לביתו, או בגלל שמשלמים בו פחות כסף. אלא ידע האדם שההשקעה בחינוך הבן שיגדל לתורה ויראת שמים - זו ההשקעה הטובה ביותר.

קטן שנשתטה
כתב בכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ב): "קטן בן ז' שנים שנשתטה והרופאים אומרים שאין לו רפואה רק שישלחו אותו לעיר גדולה אשר שם מלמדים לאנשים כאלו ובודאי יהיה לו שם רפואה וא"א שלא יוכל שם נבילות וטריפות. עיין בשו"ת חת"ס חא"ח סי' פ"ג שכתב שמעיקר הדין שאם מוליכין אתו באופן שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום אחד יוציאוהו משם, הרי שרי לשולחו, ורק מחמת שהעידו הקדמונים שע"י המאכלים האסורים בנערות מטמטם הלב ומוליד טבע רע ע"ז אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' יעו"ש. וכן סיים בשו"ת מהר"ם שיף חא"ח סי' קס"ג יעו"ש. אמנם אם הוא שוטה כ"כ עד אשר הגיע לכלל שוטה שפטור מכל מצוות, ואם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצוות מעולם, ועי"ז שמכניסין אותו לבית החינוך יבא בכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה', כתב שם בחת"ס בפשיטות להיתר יעו"ש", עכ"ל.

"חרש" שאינו מדבר דינו כקטן
חרש האמור בכל מקום בהלכה הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר. ל"חרש" כזה יש דין של קטן לכל דבר, הן בענייני חינוך והן בענייני חיוביו במצוות כקטן (וכשוטה). והנה, בזמננו המציאו שפה מיוחדת לאלמים, והם מדברים בעקימת שפתיים מיוחדת (ופעמים שנצרכים למתורגמן), וגם לימדו אותם לקרוא את שפת האחרים על קריאה בשפתיים שלהם. ונשאלה השאלה בין פוסקי דורנו האם דינו של אילם זה כ"חרש" המובא בהלכה או לא. פעם היה חתן "חרש" כזה שלחופתו הגיע הרה"ג שלום משאש זצוק"ל, וגם אני נוכחתי שם, וראה הרב משאש זצ"ל שאותו אילם מדבר בשפתו המיוחדת לו והמתורגמן מבאר את דבריו, ונזדעק ואמר שזה אינו אילם כלל, ולכן אין להביא כתובה מיוחדת לאילמים אלא כתובה רגילה. ובכל אופן, אני אמרתי לרב זצ"ל שכדאי להביא גם כתובה של אלמים, כי אם ח"ו יתעורר ויכוח בין הזוג יוכל לטעון שאין לו שום מחוייבות לאשתו כיון שהכתובה שלו לא היתה תקינה, ולכן אמרתי שכדאי לעשות שתי כתובות. ובריטב"א כותב שראה "חרש" כזה ששלח ידו במסחר והצליח ביותר ואפילו יותר מסוחרים פקחים וממולחים, והתפלא נורא על כך כי זה סותר את קביעת ההלכה, ואחרי בירור גילה שהיה זה "חרש" שנעשה חרש במשך חייו, אבל לא היה כך מקטנות ומלידה.

"חרש" ששומע על ידי מכשירים
בארנו לעיל ש"חרש" דינו כקטן, וממילא הדין הוא שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם במצוות שהם מחוייבים בהם, כמו שקטן אינו מוציא את הגדולים ידי חובתם. והנה, לפעמים באים לבית הכנסת חרשים ששומעים על ידי מכשירים שמניחים באוזניהם, ועליהם כותב הרב פלאג'י שיכולים להוציא אחרים ידי חובתם, כי "חרש" המוזכר בהלכה הוא חרש שלא ישמע גם עם עשרה מכשירים. ובפרט היום שיש מכשירים מיוחדים שמגבירים את הקולות ומסייעים לחרשים לשמוע, פשיטא שאין להם דין "חרש".

אם משקפיים חוצצים לברכת הלבנה
נשאלה שאלה, האם יכולים לברך ברכת הלבנה על ידי חציצה, כגון שעומד בביתו ורואה את הלבנה דרך החלון, ולמעשה אין זה מועיל אלא בשעת הדחק. ולפי זה, נשאלה שאלה האם יכולים לברך ברכת הלבנה אנשים שלא יכולים לראות את הלבנה אלא על ידי משקפיים, ודעתו של הרה"ג פלאג'י ע"ה היא שמשקפיים אינם מהווים חציצה, כיון שזה חלק בלתי נפרד מהעיניים ומהראייה התקינה של מרכיביהם.

חוב שלא ניתן להשיבו
בשבוע שעבר בקרה אצלי בחורה יראת ה', וסיפרה לי שקנתה לבוש שעל מחירו נותר לה לשלם עוד 300 ₪, ולא הספיקה לשלם עד שנפטרו הבעל והאשה בעלי החנות, וכל רכושם הוחרם בהוצאה לפועל, ושאלה כיצד תשלם את חובה, כי אין שום דורש לאותו החוב יותר בעולם. אמרתי לה שתקנה ספרים לבית כנסת או לכותל, ותכתוב עליהם שנתרמו בעילום שם לזכותם של בעלי הממון, וכמו שנפסק שאדם שגזל ואינו יודע למי להשיב, שיעשה באותו ממון צורכי ציבור.

שמירת יו"ט שני בחו"ל
פעם שלחו שוחטים לחו"ל שהוצרכו לשהות בחו"ל בחג, ובמקום שעבדו לא היה בנמצא שום יהודי, ושאלו אותי אם יכולים לעבוד ביו"ט שני כדי למלאות את מכסתם ולמהר את שובם ארצה, שהרי ממילא אין חשש של מראית העין. אמרתי להם שאין דעתי נוחה עם זה, וכי עליהם להמנע מכך, כי אין לזוז מדברי חז"ל, ולא שמעו לי. והנה בהיותם במשחטה ביום טוב שני, ניגש אליהם פועל אחד שהיה מפשיט עורות, ושאל אותם: מדוע הנכם עובדים בחג והרי אתם יהודים. אמרו לו: מדוע אתה שואל? אמר להם: גם אני יהודי, אמנם יהודי יחידי באזור, אבל אני יודע שיום זה הוא חג לכל בני הגולה. נדהמו השוחטים וראו כמה שדברי חז"ל נוגעים בכל מקום ובכל מצב, וכי אין לזוז מדבריהם כלל ועיקר. כמו כן, היה אדם יר"ש שטס באיסרו חג שבועות לחו"ל, והוריתי לו להשאר במתחם שדה התעופה עד שעתיים אחרי צאת הכוכבים שודאי יצא החג של יו"ט שני של גלויות, וזאת כדי למנוע מכשול שמא יראוהו יהודים שאינם שומרים מצוות, ויאמרו: הנה יהודי אחד יר"ש נוסע ועושה מלאכה כרגיל.

חינוך במצוות מקטנות
הגמרא בסוכה אומרת (דף מ"ב ע"א): "ת"ר קטן היודע לנענע, חייב בלולב. להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין".

כיום נוהגים שלא מניחים תפילין לילד אלא עד שמגיע לגיל שלש עשרה. אבל מהדין, קטן שיודע לשמור את גופו נקי, חייב אביו לקנות לו תפילין.

קטן היודע לדבר - אביו מלמדו "תורה ציוה"
החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר "אבא" או "אמא" וכדו' אלא מייד יש ללמדו לומר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, וכן אמרו חז"ל (שם) על קטן שיודע לדבר - "אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ק"ש מאי היא? פסוק ראשון".

רכישת טלית וד' מינים וכד' לקטנים
הגמרא לעיל מביאה שכל אדם ירגיל את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך ויודעים לשמור את עצמם בנקיות, לקנות להם מצוות כדי לחנכם. לכן יש לקנות לקטן טלית, ארבעת המינים ואפילו אם אינם מהודרים אלא כשרים סגי, כי זה לשם חינוך. בתקופתנו לא היו טליתות במידה קטנה לילדים, והיינו קונים להם טלית במידה גדולה, וגוזרים אותה באמצע ומתאימים אותה למידתו הקטנה של הילד. וכשהיינו קונים להם טליתות היינו מלמדים אותם כיצד לקשור את הקשרים שבה. בטלית קטן קושרים כמניין יקו"ק, ובטלית גדול כמניין ט"ל. וכשהגדילו אמרנו להם שמעתה נרכוש להם טלית חדשה, כי עד עתה לבשו טלית כשלא היו ברי חיוב, ואת הטלית שלבשו נשמור לבניהם אחריהם.

כריכת חוטי הציצית, ופירוקם
יש נוהגים לכרוך בטלית קטן 10, 5, 6, 5, כמניין יקו"ק, ובטלית גדול לכרוך 7, 8, 11, 13, כמניין ט"ל. ופעם נשאלו הפוסקים, מה הדין אם רוצים להחליף כנף אחד בטלית שכרכו בו כמניין יקו"ק, אם יש בזה חשש של מחיקת השם או לא? ונפסק שמותר כין אין זה אותיות ואין מה לחשוש. ופעם שאלו את בעל ה"שדה חמד": אם המילה "א-ל" מנוקדת בסגול, "אֶל" - משמעותה "כלפי", כמו "ויבוא אל ביתו" וכדו'. אבל כשהיא מנוקדת בצירי תחת האל"ף, "אֵ-ל" - משמעותה אלוקים. ונשאל שם אם אדם הוסיף נקודה אחת תחת הצירי והפכו לסגול, האם זה נחשב למחיקת השם, שהפך אותו ממשמעות של קודש למשמעות חול או לא. עד כדי כך נזהרו מכל חשש של איסור בדבר זה שהוא חמור מאוד.

לפני כמה עשרות שנים, הביאו לבית כנסת "עדס" "המצאה" חדשה - שלט של "שויתי ה' לנגדי תמיד" שמאיר על ידי ניאון. וביקש הגבאי מהשמש שידליק זאת לפני תפלת שחרית, ויכבה אחרי "עלינו לשבח". אמר השמש: כשאני מכבה הרי אני מוחק את שם ה', הכיצד אעשה זאת ? אמר לו הגבאי זה רק נורות חשמל ואינך מוחק כלום, אך השמש לא נענה לבקשתו. אני עברתי שם באותו רגע, וכשהם ראו אותי בקשו ממני שאפסוק להם בזה (אני הייתי עוד צעיר לימים) אמרתי לשמש שיקנה שעון שבת ויכוון אותו לשעה הרצויה והוא לבד ידליק ויכבה, והגבאי הסכים ואכן קנו שעון שבת מיוחד לזה.

לימים, נבחר נשיא המדינה ואני התמניתי לרב הראשי לישראל, והכינו לנו קבלת פנים בבית כנסת "עדס", חשבתי שבבית הכנסת יאמרו מזמורי תהילים או שנקבל עול מלכות שמים, או נאמר "פתח אליהו" והנה אני רואה שהכינו רק כיבוד של עוגות ומאכלים שונים וכו'.

וכשבקשו ממני לדבר, פתחתי בשבח השמשים של הדור הקודם שנזהרו בקלה כבחמורה, וסיפרתי להם את המעשה הנ"ל, ואני הייתי בטוח שאותו שמש כבר נפטר לבית עולמו, והנה קם זקן אחד מבין הקהל ואמר לי 'אני אותו שמש שאתה ספרת עליו, ותדע לך שאחרי שהלכת אמרנו שניכר מחכמתך שנועדת לגדולות ועוד תתפרסם חכמתך ותקדש שם שמים ברבים'.

גיל הינקות והגן

אמור