ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
קנס הגבוה משיעור הנזק
הרא"ש (סי' כ) מביא את שיטת הרמ"ה המסייג את יכולת התפיסה רק לקנס עד שיעור הנזק אך בקנס כגון כפל וארבעה וחמישה לא משום שלא תיקנו זאת חז"ל אלא כדי שלא יפסיד הניזק את ממונו אך לא תיקנו לו להרוויח. הרא"ש עצמו חולק וכותב שאין זו תקנה אלא חיוב מהתורה מעיקר הדין, אלא שאין יכולת לכוף משום שאין דיינים סמוכים.
חיוב קנס – נוצר על ידי עצם המעשה או על ידי בית דין?
נמצא ששורש מחלוקתם תלוי בשאלה אם היכולת לתפוס היא תקנת חז"ל או זכות מעיקר הדין. השורש למחלוקת זו נעוץ במחלוקת יסודית יותר לגבי עצם חיוב הקנס. הרא"ש טוען שאין כאן תקנה הואיל והתורה הטילה על המזיק או הגונב קנס, ומאחר שיש כאן חוב ממילא זכותו של בעל החוב לגבות את חובו. לכאורה דבריו מסתברים ויש להבין מדוע ובמה נחלק הרמ"ה. תשובה לכך ניתן למצוא במפורש בדברי התוס' בכתובות (לג ע"ב ד"ה לאו) המפליג מעבר למה שנכתב ברמ"ה וכותב שלא רק שאין כאן חוב גמור אלא אפילו לא מוטל על המזיק חיוב לצאת ידי שמים, ומנמק זאת שבקנס אינו מתחייב אלא על ידי בית דין כמבואר בהלכה שמודה בקנס פטור, הנלמדת מהפסוק "אשר ירשיעון א-להים" – ולא שירשיע את עצמו. בדרך זו צעד גם הרמ"ה והבין שכל עוד לא חייבוהו בית דין אין כלל חיוב, ולכן בזמן הזה שאין לנו סמוכים ואין יכולת לדון דיני קנסות כלל לא נוצר חוב, וממילא מוכרחים לומר שכל היכולת לתפוס מקורה בתקנת חז"ל, ואם כן יש סברא לצמצמה ולומר שלא תיקנו אלא במקום שיש לניזק הפסד.
הברכת אברהם (טו ע"ב ד"ה והרא"ש הוא) מסביר שבשונה משיטת הרמ"ה והתוס' בכתובות שטעם הפטור במודה בקנס הוא שלא נוצר חיוב, כי רק בית דין יוצרים את החיוב, בשיטת הרא"ש צריך לומר שלמרות שכבר התחייב ברגע המעשה, ההודאה בקנס באה ופוטרת אותו. הודאה בקנס מהווה סיבה לפטור אותו מהחיוב.
לכאורה מסתבר לתלות שאלה זו במחלוקת האמוראים בדף עה ע"א, מה הדין במקרה שלאחר ההודאה בקנס באו עדים והעידו על המעשה. לשיטת רב הפוטר, נראה שזו סיבת פטור, ולכן גם אם יבואו אחר כך עדים אין לחייבו הואיל וכבר נפטר, ואילו לשיטת שמואל המחייב, נראה שאין כאן סיבת פטור אלא פשוט רק בית דין יוצרים את החיוב ולא הודאתו, ואם כן אם לבסוף יבואו עדים סוף סוף איננו זקוקים להישען על הודאתו ובית הדין מחייבו. ואולי בדעת שמואל אפשר לומר שמודה שזו סיבת פטור אך סובר שהיא מותנית בכך שלא יבואו עדים בהמשך. ומאידך, הקצות (שנ ס"ק ב) נוקט כדעת רב אך מסייג גם לשיטתו שאם יבואו עדים לבית דין אחר כן יחייבוהו כי הלימוד "אשר ירשיעון" עוסק דווקא באותו בית הדין שבו הודה, והנתיבות שם (ס"ק א) כותב שאין סברא לחלק בין בית דין זה לאחר. מכל מקום הקצות ודאי נקט אף בשיטת רב שאין זה סיבת פטור, כי אם כן מה לי בית דין זה מה לי בית דין אחר (או שיאמר כעין שהצענו באופן השני בדעת שמואל, שאמנם יש סיבת פטור אך היא מותנית בכך שלא יבואו אחר כך עדים, ולדעת רב נאמר שמותנית בכך שלא יבואו אחר כך עדים לבית דין אחר).
ביארנו עד כה את שיטת הרא"ש, שלדעתו לא בית דין יוצרים את חיוב הקנס אלא התורה, כלומר, עצם המעשה האסור (כגון גניבה). אולם יש להעיר שהנתיבות (דיני תפיסה כלל ד) סבר אף בדעתו שבית דין יוצרים את הקנס, וביאר את דעתו שבכל זאת מועילה תפיסה, משום שכאשר אדם עושה דין לעצמו הוא נחשב כדיין מומחה ולכן הוא עצמו יוצר את חיוב הקנס.
מה ניתן לתפוס?
התוס' (ד"ה ואי) מביאים בשם רבנו תם, שחכמים הקלו והתירו לתפוס דווקא את הדבר המזיק ודווקא בשעת ההיזק, ומנמק שאם תפיסה תועיל שלא נוציא ממנו בכל דבר שיתפוס, יביא הדבר לידי תקלה כי היום או מחר יגזול כל אשר לו ולא נוכל להוציא ממנו הואיל ואין דנים דיני קנסות בבבל, והמזיק יופסד מעבר למחיר הנזק. דברי התוס' מובאים גם בכתובות (מא ע"ב ד"ה ואי), אולם שם לא ציינו את התנאי שצריך לתפוס בשעת ההיזק.
הרש"ש (על התוס' בכתובות מא ע"ב) מקשה כיצד לפי צמצום התקנה תיפתר הבעיה, הרי גם את יתפוס את הדבר המזיק יתכן ששוויו גדול יותר משיעור הנזק ויצטרכו בית הדין להוציא מידו אך אסור להם לדון בכך.
בדרישה (חו"מ סי' א ס"ק ו) מפורש שבתפיסת המזיק אכן לא נוציא ממנו אף אם שווה יותר, והוא מנמק שחז"ל הפקירו והתירו לתפוס בשעה זו את המזיק אף אם שווה כפליים מהנזק, כיוון שהוא שעת חימום וגם משום שבשעה זו המזיק הרע לעשות. דבריו מתאימים לשיטתו לגבי אדם שחזר והכה מיד את מכהו, שהשולחן ערוך (תכא, יג) כתב שחייב לשלם, ואילו הסמ"ע (ס"ק כד, וכן בדרישה שם) השיג על כך וכתב שנראה שהמילה "מיד" היא טעות סופר משום שאם החזיר מיד בעודו בחימום פטור1.
לאור דבריו, שלא מוציאים ממנו כשתופס את המזיק בשעת ההיזק, אפשר להשיב גם באופן מעט שונה ולומר שכוונת התוס' היא שאמנם יכולה להיות תקלה קטנה גם לפי הצמצום אך נרוויח מכך שלא תהא תקלה גדולה שיתפוס הניזק הרבה מעבר לשיעור הנזק, כי סוף סוף יכולת התפיסה מוגבלת ואינו יכול לתפוס את כל ממונו. אפשר לדקדק זאת מכך שהתוס' נקטו שהחשש הוא "היום או מחר יגזול כל אשר לו" ולא הסתפקו בלכתוב שיטול מעבר לשיעור הנזק, משמע שהתקנה מסייעת לכך שלא יגזול הרבה מעבר לשיעור הנזק.
הרא"ש (סי' כ) חולק וכותב שניתן לתפוס כל דבר, ותמה מאוד – "ולא יכולתי לעמוד על דבריו" – על נימוקם של התוס', מדוע לא נוכל להוציא אם תפס יותר מערך הנזק, הרי כבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שהתירו לו לתפוס, וכעת לא דנים על הקנס אלא על המותר, ואם כן מותר לדון בכך בבבל, שהרי אין זה דיני קנסות אלא דיני גזילות. הרא"ש מסייג ומודה שאם הניזק יבוא לבית הדין ויבקש שישומו על מנת שידע כמה לתפוס אין לבית דין לשום.
לפני שנעמוד על שורש המחלוקת, נעיר שרבנו תם ציין שחכמים לא הקלו אלא בתפיסת המזיק, ומשמע מכך שסבר כרמ"ה לעיל שמעיקר הדין אסור לתפוס וחכמים הקילו והתירו לתפוס, ואילו היה מותר לתפוס מעיקר הדין, לא היינו מתערבים למרות חשש התקלה, והיינו מתירים לתפוס אף דברים אחרים. לפי זה, מובן שהרא"ש יחלוק, שהרי כמבואר לעיל, לשיטתו הזכאות לתפוס אינה תקנה אלא זכות מעיקר הדין, אולם הרא"ש בנימוקו כאן כתב טעם אחר, ויתירה מזו, בדבריו מציין שנפרע מנזקו "בתקנת חכמים". נראה שהרא"ש אכן לא היה זקוק לכך, אלא שתמה על רבנו תם שאף לשיטתו שזו תקנת חכמים אין סברא לומר שלא נוציא ממנו את הנותר.
לגבי שורש המחלוקת, הברכת אברהם (ד"ה וליישב) מבאר שנחלקו במה בדיוק אין סמכות לדיינים שאינם סמוכים. לפי הרא"ש אין להם סמכות להוציא קנס ואילו לפי התוס' אין להם סמכות על עצם הדיון בקנס. הוא מקשה שעל כרחנו תפיסה מועילה רק במקום שהביא עדים שאכן המעשה שגורם לקנס אירע, ואם כן גם לפי התוס' מוכרחים לדון, ומשיב, שודאי לדעת כולם מותר לדון ולהכריע אם נעשה המעשה הגורם לקנס, והבעיה לפי התוס' היא רק בהכרעה על שומת הקנס.
אולם דבריו קשים, שהרי התוס' מביאים את המעשה מדף יט ע"ב, שחמור הזיק לסל וחייב רב יהודה חצי נזק, ומיישבים שמדובר בתפס, וקשה שהרי לפי התוס' אסור לדון ולהכריע בשומת הקנס, וצריך עיון ממה נפשך כיצד מדובר, הרי אם מדובר שתפס דברים אחרים, לדעת רבנו תם אסור כלל לתפוס, ואם מדובר שתפס את החמור המזיק, משאירים בידו הכל ואסור לדון כמה עליו להחזיר.
לפיכך נראה2 שגם לפי התוס' עצם ההכרעה בשומא מותרת וכל הבעיה היא בהוצאה ובכפיית הצדדים על ביצוע הפסק, אלא שלדעתם גם הוצאת המותר תוך השארת שיעור הקנס בידי התופס נחשבת לכפייה וביצוע הפסק לגבי הקנס. לפי זה נוכל ליישב שבסיפור בדף יט ע"ב, רב יהודה לא כפה על ביצוע הפסק אלא רק הכריע מהו שיעור הקנס, והטעם של רבנו תם כמדוייק בדבריו הוא שאם נתיר לקחת כל דבר תצא תקלה משום שיגזול כל אשר לו "ולא נוציא ממנו", כלומר, נוכל אמנם לפסוק מהו שיעור הקנס אך לא נוכל לכוף את התופס להשיב את המותר. כך מוכח גם מהגמרא בדף פד ע"א. שם מסופר על שור שלעס יד תינוק ורבא הורה והדריך כיצד לשום את הנזק. הגמרא הקשתה שלא גובים קנסות בבבל, ויישבה "דאי תפס", כלומר שיועיל במקרה של תפיסה. וגם כאן קשה ממה נפשך, אם תפס דבר אחר עליו להחזיר הכל ואם תפס את השור המזיק לא מוציאים ממנו כלל, ואכן הברכת אברהם מציין שתלמיד שאלו על כך ונשאר בצריך עיון, ולפי הסברנו יובן, שכן מותר לשום ואסור רק לכוף ולהוציא.
מאידך, יש לדייק את ההגדרה גם בדעת הרא"ש, שהרי הרא"ש מודה במקרה שהדיון קדם לתפיסה שאין להם לדון אף אם אינם מוציאים בפועל (בדף פד ע"א דוחה את גירסת הרי"ף "דאי תפס" וגורס "בתפס", כלומר שמדובר ששמו לאחר התפיסה), ולכן נראה שההגדרה לדעתו אינה שאין בסמכותם להוציא קנס אלא שאין בסמכותם להכריע הכרעה שמטרתה להוציא קנס, ומסתבר שגם התוס' שמחמירים יותר יודו לכך, ולכאורה מוכרחים לומר כך, כי לולא כן לא היו מתקשים מדף יט ע"ב אלא היו מעמידים שמדובר שרב יהודה רק שם את גובה החיוב אך לא כפה על ביצוע הפסק, אלא ששומה קודם התפיסה אסורה הואיל וזו הכרעה שמטרתה להוציא קנס. אם כן, לדעת שניהם ההגדרה היא שאין בסמכותם להכריע הכרעה שמטרתה להוציא קנס, ושניהם מודים שהכרעת השומא לאחר התפיסה מותרת, ומחלוקתם היא אם מותר לכוף להוציא את המותר, שלפי הרא"ש נחשב ככפייה על המותר בלבד ומותר, ואילו לפי התוס' נחשב גם ככפייה על הקנס ואסור.
משכון או תפיסה גמורה
יש מקום לעיין בדעת רבנו תם, במקרה שתופס מזיק ששוויו מעבר לסכום הנזק, האם התירו לו לגמרי לקחת לעצמו ולגבות מעבר לשיעור הנזק, או שרק איננו כופים בעצמנו להחזיר את המותר אך הוא עצמו מחוייב בכך, וכן אם יתן לו המזיק את הכסף יצטרך להחזיר לו את המזיק, ולא התירו לו אלא לאחוז בכך כמשכון (ולגבות כשיעור הנזק, במקרה שהמזיק לא רוצה לשלם לו).
מסברא נראה פשוט שאין זה אלא כמשכון, לפי שכך היא מידת הצדק ואין סיבה שחז"ל יתקנו עבורו מעבר לכך כנגד הצדק. וניתן להוכיח זאת גם מהמקרים בדף יט ע"ב ובדף פד ע"א שהובאו לעיל, שהרי שם מסופר ששמו את הנזק, וכפי שנתבאר מוכרחים לפי רבנו תם להעמיד זאת במקרה שתפס את הדבר המזיק, ואם כן יש לתמוה מדוע טרחו לשום, הרי בתופס דבר המזיק אין מוציאין מידו אפילו כששוויו מעבר לסכום הנזק, אלא על כרחך שאף שאיננו מוציאים מידו בכפייה מוטל עליו להוציא בעצמו ולכן למרות שאיננו כופים מכל מקום אנו שמים את הקנס כדי שידע כמה עליו להחזיר. אולם כמובא לעיל, הדרישה כתב שהפקירו חכמים את ממונו, ולפי זה ודאי אינו צריך להשיב.
ביאור המאירי ברבנו תם
המאירי (ד"ה אף בבבל, ובשיטמ"ק ד"ה ולר"ת) בהביאו את רבנו תם, מביא שנימק בטעם אחר לחלוטין. הטעם שרשאי לתפוס רק את המזיק הוא שהואיל ומדובר בתולדה של קרן אינו משתלם אלא מגופו, ואף בדעת החולקים המתירים לתפוס דבר אחר ביאר שרק תופסים עד שהמזיק יתן להם מגוף השור.
גם מדבריו מוכח שהתפיסה אינה גמורה אלא רק לשם משכון, ונראה שכשם שכך סוברים החולקים כך יסבור גם רבנו תם עצמו כשתופס מעבר לשווי, למרות שתופס את המזיק עצמו. לפי דבריו, המחלוקת אינה בכל הקנסות אלא רק בקרן, אך בשאר קנסות כגון כפל יודה רבנו תם שניתן לתפוס גם דברים אחרים.
בשעת ההיזק
כאמור, התוס' כאן נקטו בהגבלה נוספת ומעבר להגבלה שמותר לתפוס רק את הדבר המזיק כתבו שמותר רק "בשעת ההיזק". במרדכי (רמז יד) הגבלה זו מפורשת יותר, וביאר שניתן לתפוס דוקא קודם שבא ליד בעלים. אולם צריך עיון מהו הטעם בהגבלה זו, הרי לפי הטעם שכתבו התוס' שמא יקח את כל אשר לו, די בכך שנגביל את הסכום ונתיר רק את הדבר המזיק, ואכן התוס' בכתובות לא הזכירו הגבלה זו.
בדרישה (חו"מ סי' א ס"ק ו) מתרץ שצמצמו והתירו רק בשעת החימום אחרת הוי כדבר אחר, ועדיין לא מובן, אם הטעם היה שאין זו אלא תקנה ולכן רצו לצמצמה, דבריו היו מובנים, שהקלו יותר משעה שהניזק מחומם וקשה לו לשלוט בעצמו. אולם לפי דברי התוס' שהטעם הוא שלא יחרוג בסכום, מה לי שעת חימום מה לי שעה אחרת. הדרישה מיישב זאת שבשעה זו משום שעת חימום ומשום שבשעה זו הרע המזיק הפקירו את ממון המזיק והתירו לניזק לחרוג מהסכום.
לפי הביאור שהצענו לעיל נראה גם כאן לבאר באופן קרוב אך מעט שונה, שכדי להגביל ולמנוע לקיחת כל חפציו חז"ל רצו להגביל בצורה חדה ולא לתת לו כלל להיכנס לביתו, כי אם כבר נתיר לניזקים להיכנס לבית המזיק, החילוק הדק בין דבר המזיק לדברים אחרים אינו מובהק ויבואו לקחת גם דברים אחרים3.
הודאה בקנס בזמן הזה
הראב"ד (המחלוקת מובאת ברא"ש סי' כ) כותב שגם בזמן הזה אם יודה המזיק ייפטר מהקנס ושוב לא יוכל הניזק לתפוס, והרמב"ן חולק וכותב שבזמן הזה שלא דנים דיני קנסות גם אין תוקף להודאה בקנסות שהרי זה כמו הודאה מחוץ לבית הדין שאין לה תוקף ואינה פוטרת מקנסות, כמבואר בדף עד ע"ב לגבי טבי עבדו של רבן גמליאל.
הגר"ד פוברסקי (אות שלה) מיישב את שיטת הראב"ד, שאמנם אין תוקף להודאה בקנסות בזמן הזה, אך בכל זאת נפטר הואיל ולא תיקנו חז"ל לניזק יכולת תפיסה אלא במקום שאילו היה בית דין היה יכול הניזק לתבוע את כספו ולזכות, ואם כן במקרה של הודאה, הואיל ואם היה בית דין היה המזיק נפטר, גם כיום שאין בית דין לא תיקנו לטובת הניזק יכולת תפיסה.
עוד כתב הראב"ד, שלמרות שלא דנים היום דיני קנסות "אמור רבנן" שמשמתים אותו עד שמפייס את הניזק כראות בית הדין. הרא"ש תמה על דבריו, שהרי בסוגייתנו מפורש שמשמתים דווקא אם הניזק הזמינו לדון בארץ ישראל ואינו רוצה לבוא. הברכת אברהם מיישב שאין כוונת הראב"ד לזמן הגמרא אלא לתקנת הגאונים שנתקנה לאחר תקופת הגמרא. תקנה זו מצויינת ברמב"ם (סנהדרין ה, יז): "מנהג הישיבות בחוצה לארץ אף על פי שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו".
^ 1.
מקור דבריו מקיצור פסקי הרא"ש בב"ק פ"ג אות יג שנראה מדבריו שדימה בין שני אנשים לשני שוורים, אולם לכאורה במקור הדברים ברא"ש מפורש שמחלק בין אנשים לשוורים, ופוטר באנשים רק כשעושה כן כדי להינצל, וצריך עיון.^ 2.
ר' אברהם רחימי^ 3.
בב"ח שם הביא נימוקים נוספים.
מקור דבריו מקיצור פסקי הרא"ש בב"ק פ"ג אות יג שנראה מדבריו שדימה בין שני אנשים לשני שוורים, אולם לכאורה במקור הדברים ברא"ש מפורש שמחלק בין אנשים לשוורים, ופוטר באנשים רק כשעושה כן כדי להינצל, וצריך עיון.^ 2.
ר' אברהם רחימי^ 3.
בב"ח שם הביא נימוקים נוספים.
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
איך מותר להכין קפה בשבת?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות שטיפת כלים בשבת
משמעות המילים והדיבור שלנו
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
"בזאת התורה" - איזו תורה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
