בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

שכירות לזמן קצוב ושכירות לזמן שאינו קצוב

undefined

הרב יואב שטרנברג

אלול תשס"ח
4 דק' קריאה
את עיסוקנו ביסודות דיני שכירות נחתום באבחנה נוספת - בין שכירות לזמן קצוב ושכירות לזמן שאינו קצוב.
המשנה (בבא מציעא קא:) אומרת: "המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. בימות החמה - שלשים יום. ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש. ובחנויות, אחד עיירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים - שלש שנים".
ואומרת הגמרא שם: "פשיטא, נפל ליה ביתא - אמר ליה: לא עדיפת מינאי. זבניה או אורתיה או יהביה במתנה - אמר ליה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. כלליה לבריה, חזינן: אי הוה אפשר לאודועיה - איבעי ליה לאודועי, ואי לא - אמר ליה: לא עדיפת מינאי".
דהיינו, שכאשר המשכיר נקלע למצוקה, כגון כשביתו נפל ואין לו בית לגור, או כשהוא צריך את הבית המושכר עבור בנו שהתחתן, רשאי המשכיר להוציא את השוכר מביתו. הרא"ש (סימנים כד - כה) כותב, שדינים אלו אמורים דווקא בשכירות לא קצובה, אבל בשכירות לזמן קצוב, אין המשכיר יכול להוציא את השוכר באמצע, בשום נסיבות. מדברי הרא"ש למדנו, שישנו הבדל בין שכירות לזמן קצוב ובין שכירות לזמן שאינו קצוב.
כיצד נוצרת שכירות לזמן שאינו קצוב? הסמ"ע (סימן שיב סק"ו) כותב, שאם שכר השוכר בלי להזכיר זמן כלשהו, יכול המשכיר להוציאו מיד. והרי זה כמו שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן ריב סעיף א) :"האומר 'ידור פלוני בביתי' ולא קצב לו זמן, אפילו שעה אחת במשמע". ולכן הסמ"ע מסביר, ששכירות שאינה קצובה בזמן פירושה, שהמשכיר והשוכר סיכמו מראש על תשלום חדשי למשל, אבל לא קבעו עד מתי ישלם. במקרה כזה, העובדה שהסכימו על תשלום חודשי, מעידה על כך שהמינימום של השכירות הוא לחודש.
לעומת זאת, הש"ך (שם סק"א) כתב, ששכירות שאינה קצובה בזמן, פירושה שלא דיברו על זמן כלל.
למחלוקת הש"ך והסמ"ע יש נפק"מ, גם במקרה שהשוכר שילם מראש. הרא"ש (בבא מציעא שם) כתב, שאם שילם השוכר מראש, אין המשכיר יכול להוציא את השוכר קודם הזמן. הבית יוסף (סימן שיב) הקשה, מה חידש הרא"ש? הרי גם אם לא שילם מראש, אם מדובר בשכירות לזמן קצוב אין המשכיר יכול להוציא את השוכר. הב"י מסביר, שהחידוש של הרא"ש הוא, שאפילו שלא הוגדר זמן שכירות, התשלום מראש הרי הופך את השכירות לשכירות לזמן קצוב, לזמן המתאים לסכום ששילם השוכר.
הסמ"ע (סק"ב) כותב, שאין זו פרשנות הכרחית בדעת הרא"ש, אך לדינא הסמ"ע מסכים עם הדין שחידש הבית יוסף. אבל הש"ך (סק"ד) חולק, וכותב שדברי הבית יוסף אינם נכונים. נימוקו של הש"ך מבוסס על מחלוקת תנאים במסכת בבא בתרא (עז:): "מכר את הצמד - לא מכר את הבקר, מכר את הבקר - לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר: הדמים מודיעין; כיצד? אמר לו: מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז; וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה".
דהיינו, שלדעת חכמים אדם שאמר שמוכר 'צמד' במאתים זוז, אפשר שכוונתו רק הכלי המצמיד את שני הפרים (-הצמד), בלי הפרים עצמם, אף שברור שהסכום שהוא דורש גבוה מדי בשביל צמד בלבד. כלל זה נקרא 'אין הדמים מודיעים'.
באותו אופן, אומר הש"ך, גם העובדה שהשוכר שילם סכום כסף מסויים, אינה יכולה להעיד עבור כמה זמן הוא שילם, אלא נאמר ששילם עבור ל' יום בלבד, כדין כל שכירות שאין זמנה קצוב.
קצות החושן (סק"ב) חולק על הש"ך. קצות החושן מסביר, שהשאלה אם הדמים מודיעים או לא, שבה נחלקו רבי יהודה וחכמים, היא במקרה שבו הלשון מפורשת, וסותרת את הדמים. כגון, אדם שקנה 'צמד' ושילם עליו כמו על צמד ובקר, שהיות שיש אנשים הקוראים רק לבקר בקר, ולא צמד, אם כן לשון 'צמד' אינה כוללת את הבקר, וממילא יש סתירה בין הדמים ובין הלשון. אבל במקום שבו הלשון אינה אומרת דבר, אם כן הדמים מודיעים. כדוגמא לדבר מביא קצות החושן את דברי הגמרא (בבא קמא מו.), שאדם שקנה שור, ואין ידוע אם התכוון דווקא לשור לחרישה, או שכוונתו היתה לקנות שור לאכילה, הרי אפשר לקבוע מה היתה כוונתו, על פי הסכום ששילם (וברור, ששור לחרישה עולה יותר מאשר שור לאכילה).
מדברי קצות החושן עולה, שהוא הבין שסתם שכירות איננה לטווח זמן מוגדר, כדברי הסמ"ע. ולכן, אפשר לקבוע מהו משך הזמן שכלול בשכירות, על פי סכום הכסף ששילם השוכר. אבל לשיטת הש"ך, סתם שכירות היא לל' יום, ואם כן, ישנה סתירה בין סכום הכסף ובין משך השכירות שהוגדר, ובמקרה כזה אין אומרים הדמים מודיעים, וכן כתב נתיבות המשפט (סק"ד).

כתבנו לעיל, שבשכירות לזמן שאינו קצוב, המשכיר רשאי להוציא את השוכר מביתו, כאשר למשכיר אין היכן לגור. זאת בניגוד לדין במקרה של שכירות לזמן קצוב. בגליונות קודמים הסברנו, ששכירות לזמן קצוב יכול שתחשב כקנין לזמן, ויכול שתחשב כהתקשרות חוזית בין המשכיר לשוכר בלבד. אולם, שכירות לזמן שאינו קצוב, מסתבר מאוד שהיא אינה יכולה להתפרש כקנין לזמן. שכן, אילו היה מדובר בקנין לזמן, היה השוכר אומר שקנה את הבית לזמן מסויים, ואין המשכיר רשאי להוציאו משום סיבה שהיא. לעומת זאת, אם מדובר בהתחייבות חוזית בין המשכיר לשוכר, מסתבר בהחלט לומר, שהתחייבות חוזית אין צורך לקיים באונס, ולכן אם המשכיר נאנס והוא צריך את הבית שהשכיר, הוא יכול להפר את התחייבותו לשוכר.

בשולי הדברים, נתייחס לחובת ההודעה. כאמור, במשנה נאמר שבמקרה של שכירות לזמן שאינו קצוב, המשכיר חייב להודיע לשוכר על כוונתו שלא להמשיך את השכירות. חובת ההודעה בימות הקיץ היא שלושים יום מראש, ובחורף אין המשכיר רשאי להוציא את השוכר. חובה זו אינה קיימת במקרה של שכירות לזמן קצוב, שאז אף אם תקופת השכירות מסתיימת באמצע החורף, יהיה המשכיר רשאי להוציא את השוכר.
האחרונים כותבים, שחובת ההודעה בימינו שונה (ראו למשל פסה"ד של הציץ אליעזר הלכה פסוקה גליון 12; פסה"ד של הרב שינקולבסקי הלכה פסוקה 37), והיא מושפעת ממנהג המדינה. בימינו אין כל כך הבדל בין ימות הגשמים לימות הקיץ, ואם כבר, ההבדל הוא בין חודשי החופש הגדול ושאר השנה. לכן, במקרה ששאלת מועד חובת ההודעה עולה לדיון, אין להסתמך על הזמנים המופיעים במשנה, אלא יש לבחון את המנהג בכל מקום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il