ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך נח

נח התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
דוגמא אישית - חינוך לדורות
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" – אחר כך כתוב מי היו בניו. וזו שאלה מפורסמת למה התחיל לספר לנו על מעשיו של נוח לפני שמספר על תולדותיו – בניו?
על זה אומרים כי אם יאמר אדם לבניו לעשות מעשים טובים, אך הוא עצמו לא מחזיק במעשים אלו, כגון שיאמר להם שלא יפריעו במהלך התפילה, אך הוא עצמנו מדבר בבית הכנסת, הרי בוודאי שבניו לא ילכו בדרך שהוא רוצה שהם ילכו בה.
ידוע הסיפור שמביא גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי, על ילד אחד רצה לאכול בלי נטילת ידיים ובלי ברכה, ולא רצה לשמוע לאמו שהפצירה בו ליטול ידיו ולברך. אמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו הכל. אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נטילת-ידיים ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית במעשיו לבנו.
כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, קרא האב לבנו ורצה להכותו עם סרגל על אצבעותיו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השנייה הרים את הסרגל להכותו, והנה ברגע שהצליף האב בסרגל – מיד סילק הבן את ידו אחורנית והאב קיבל את המכה מהסרגל. נתמלא האב כעס על חוצפתו של בנו.
לקחה האם את האב לצד ואמרה לו: אתה רצית להעניש את הבן בגלל שהוא לא מקפיד על נטילת-ידיים, אם כן עליך להודות שהמכה שקיבלת הייתה מגיעה קודם כל לך, שהרי גם אתה לא מקפיד בכך.
אם אדם רוצה שתולדותיו, שהם בניו, ינהגו בדרך טובה וישרה, קודם כל ילך הוא בעצמו בדרך ישרה ובתמימות ואז גם תולדותיו – יהיו כמותו. כשהם יראו את מעשיו הטובים – ילמדו ממנו, גם בלי שום הכוונה, הערה או תוכחה מצידו. כך, אחרי שנח היה "איש צדיק תמים...", אז – "ויולד נח". בניו החלו ללמוד ממנו.
אם הולך אדם בדרך זו, גם אם מישהו מבניו יחטא ויקלקל. בסופו של יבוא אדם מצאצאיו שיתקן את מה שקלקלו אחרים. כאברהם אבינו. שגם הוא היה צדיק בדורו, ובהקשרו נאמר: "והכנעני אז בארץ" – שגם בזמנו היו בארץ אנשים רעים, והוא היה הצדיק שמגן על הדור

אבות האומה
מאז בריאת העולם אנו מובלים על ידי אבותינו. על דרך הכלל, דרך אחת להם בהנהגת העולם, בשאיפה לתיקונו. אך לא תמיד היה זה כך.
אדם הראשון - בפרשה הקודמת ראינו כי אדם הראשון נזרק מגן עדן, אך לא לפני שהוא התנער מאחריות החטא שרבצה עליו, ואף השליך את החטא על אשתו ועל אלוקים. "ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עִמדי היא נתנה לי מן העץ וָאכֵֹל". הוא בוחר לכפור בטובה. הוא כופר בשורש. במצב זה קשה לתקן, קשה לפתוח דף חדש. ואמנם כל דבר קשה הוא עדיין בגדר האפשר, אך אדם אפילו לא ניסה לתקן, על כן הוא נזרק מגן עדן.
נח הראשון שלוקח אחריות על בני דורו ועל הקלקול שלהם, הוא נח. במשך מאה ועשרים שנה הוא בונה תיבת-ענק. שנים בהם הוא סופג עלבונות חוזרים ונשנים מצד בני דורו. שנים שהוא חוזר ומתריע על המבול הקרב ובא. שנים הוא שב וקורא לבני-דורו לשוב בתשובה. ואף כששנים אלו מסתיימות וגשם-מבול מתחיל לרדת, הוא לא נח ולא יושב בטל, הוא דואג לעולם שיהיו בו כל סוגי בעלי החיים. מוכן לסבול את צער הגידול בבעלי-החיים – לטפל בהם, להאכיל אותם ואף להישמר מפניהם.
אך דבר אחד היה חסר בהשתדלותו של נח. דבר אחד עיקרי ושורשי שמונע ממנו להושיע את דורו. הוא לא התפלל בעדם. הוא לא ביקש מה' יתברך שהם ישובו בתשובה, והוא אף לא נשא מילה אחת של תחינה לביטול הגזירה הקרבה ובאה. על כן הוא גם לא הצליח להציל את הדור כולו מהמבול ומהכיליון, רק את עצמו ואת הסובבים אותו. רק חלקיק-קטן מהדור. ועם זאת, אין חלקיק-קטן זה בטל ומבוטל, כי ככלות הכל, מחלקיק-עם זה ובהם נח עצמו – נמשכו החיים בעולם, "כַּעֲבוֹר סוּפָה – ואין רָשע, וצדיק – יסוד עולם" (משלי י כה).
אברהם - הבא אחריו היה אברהם אבינו. הוא לא משלים עם הידיעה שאנשי סדום 'חטאים לה' מאוד' וסופם שמד. הוא מנסה לתקן את המציאות. שלא יהיה צורך מצד ה' יתברך להחריב שוב את עולמו ואחר כך לשקם. הוא מציל את סדום מארבעת המלכים, ומנסה לתקן אותם. הוא בונה שורה של אוהלים ליד סדום – "וַיֶּאֱהַל עד סדֹם", והופך אותם למרכזי תורה וחסד. הוא לא משלים עם המציאות העגומה. גם כשאלוקים אומר לו שהרשעה גדולה מידי, "זַעקת סדֹם וַעמֹרָה כי רבה וחטאתם כי כָבְדה מאֹד" – אברהם לא מתייאש, אלא מתפלל להציל אותם, וה' מסכים איתו אם היו עשרה צדיקים שיעשו את המלאכה.
לאברהם אין עשרה צדיקים שמוכנים לשבת 'בתוך העיר' להחזיר את אנשיה בתשובה (עיין רש"י בראשית יח לב). כדי לתקן ולהציל את העולם משמד, אברהם צריך עם של צדיקים שיאירו לגויים "וְאַחְזֵק בידֶךָ, וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶנךָ לִברית עַם - לאור גויִם" (ישעיהו מב).
עם שיצטרך לעבור במצרים שהיא 'כור הברזל' כדי שיהיה דומה במידותיו לאברהם – הוא יוצר את "עַם אלֹקֵי אברהם" (תהילים מז). עם שיודע לעשות חסד. עם שיבין מה מרגיש עבד, גר, יתום ואלמנה. עם שיבין כי "ה' בקרב הארץ". אך עד שזה קורה, סדום ועמורה נחרבות כליל – "וה' הִמְטִיר עַל סְדםֹ וְעַל עֲמרָֹה גָּפְרִית וָאֵשׁ". זאת הסיבה שאנו נקראים בני אברהם ולא בני נח. כי אנחנו מרגישים שייכים אל תורתו של אברהם יותר מתורתו של נח.
משה מה שעברו נח ואברהם, עובר גם משה. כשבני ישראל חוטאים בעגל, אלוקים אומר לו: "הֶרֶף מִמני ואשמידֵם ואמחה את שמם מתחת השמים". אהרוס את הכל ואבנה אחר כך שוב מחדש, כמו בימי המבול. והוא אף נותן למשה את האפשרות להיות כמו נח, ניצול אחד שמננו תמשיך הבריאה כולה - "ואעשׂה אותך לגוי עצוּם וָרב מִמנוּ". אך משה, כתלמידו ובנו של אברהם אבינו, משליך את נפשו בתפילה לפני ה' - "ועתה אם תִשָׁא חטאתָם, ואם אַיִן - מְחֵנִי נא מִסִּפרך אשר כתבתָ". לא רק שהוא מוכן לסבול את כל החרפות שבני ישראל חירפו אותו עד כה ועוד עתידים לחרף אותו, הוא גם מוכן למסור את נפשו בעבורם.
ה' נענה לו. ומשה, מצליח להציל את בני דורו מכליה. אך רואים אנו כי הוא לא מסתפק רק בתפילה, הוא גם עושה מעשים, כי הוא יודע שצריך את שניהם. בעזרת שבט לוי הוא מנקה את העם מהמסיתים, הוא שורף וטוחן את העגל, ומחזיר את העם בתשובה. ועל אף שהם לא מתנקים לגמרי, שכן העגל חוזר בימי ירבעם בן נבט ואף ממשיך מאות שנים בישראל, סוף כל סוף בזכותו של משה, עם ישראל ניצלים ממות מידי.
משיח - המהלך האחרון בהנהגת האומה, היא הנהגתו של המשיח, עליו מספר לנו הכתוב בישעיה (נב יג): "הִנֵה יַשְׂכִּיל עַבְדִי", ואף מפרט: "יָרוּם" - מאברהם, "וְנִשָֹא" – מיצחק, "וְגָבַהּ" – מיעקב, "מְאֹד" - ממשה.
הרועה הראשון שהוא משה, הוא גם הרועה האחרון, כי המשיח הוא הנשמה לנשמה של משה (רבנו האר"י – שער הפסוקים). "ובאחרית הימים בדורו של משיח, יבא משה בגלגול וילַמד תורה לישראל, וגם אז יהיה ערל שפתים, והמתורגמן שלו אז יהיה אליהו שהוא חי וקיים" (רבנו האר"י, שער הגלגולים הקדמה לז).
ההבדל בין משה למשיח הוא באמון שנותנים לעם ישראל. משה אומר "והן לא יאמינו לי" ולכן הוא נענש במי מריבה שלא האמנתם בי. לכן הוא לא נכנס לארץ לגאול את ישראל גאולת עולמים. המשיח לעומתו יאמר "כן יאמינו לי" אליהו הנביא שיודע לדבר אל העם – "אִם לַלֵצִים הוּא יָלִיץ". אליהו יודע להשיב לב ישראל בתשובה גמורה – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כך באה הגאולה לעולם. יהי רצון שנראה אותה ואת הבניין שלם, עין בעין, במהרה, בעגלא ובזמן קריב, אמן.

הכנעת הסוסים בפני "אור החיים" הקדוש
"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ".
מסופר על "אור החיים" הקדוש, עליו השלום, שהיה מהלך בדרך בחו"ל, שקוע בשרעפי קודש בלימוד התורה, ובאותה שעה נסע מולו שר בעגלת אפריון הנהוגה בידי סוסים הדורים ומהירים. והנה, העגלון שם לב שיש יהודי העומד בדרך ממולו והוא ייאלץ להאט את מהירות דהרת הסוסים לבל יבולע לו. אך השר אמר לעגלון: "אל תאט כלל, ואם היהודי איננו זז מאליו, תדרסנו למוות", רחמנא לצלן.
שמח העגלון לעשות כמצוות אדונו, והאיץ בסוסים למהר דרכם, אך הנה זה פלא, הסוסים, במקום למהר בדרכם, החלו להאט עד שנעצרו כליל לפני היהודי, הלוא הוא רבנו בעל "אור החיים" הקדוש. כמה שהכה בהם העגלון וייסר אותם לא הועיל מאומה, ונעמדו בהכנעה גמורה לבל יאונה לו כל רע, עד אשר חלף על פניהם.
אך בזה לא תם העניין. חמתו של אותו רשע עלתה בקרבו עד להשחית וציווה לאסור את ה"אור החיים" הקדוש בבית האסורים, ומיהר לפסוק שביום שבת ייתלה על עץ ברחובה של עיר. אמר ה"אור החיים" לבני קהילתו שלא ידאגו לגורלו, כי הוא יהיה עמם בסעודה השלישית בשבת הקרובה, ולא האמינו לו, כי הכירו בעריצותו של השר הרשע. והנה בשבת בעלות המנחה, הוכו בסנוורים כל הממונים על האסורים, וכדבר המובן מאליו קם הרב בנחת ויצא מתאו לכיוון היציאה, ובהגיעו לשער היציאה נפלה תרדמה גדולה על השומר, ולא נותר לו אלא לקחת ממנו את המפתח של שערי בית הסוהר ולהחזירו לו, כך שלא יצטרך לטלטלנו בשבת, ויצא לדרכו לסעוד את הסעודה השלישית עם בני קהילתו כפי שהבטיח להם בתחילה. סוף דבר שברח מעירו עד שהצליח לעלות לארץ ישראל.

מהלכות ברך עלינו
א. בימות הגשמים אומרים "ברך עלינו". בארץ ישראל מתחילים לומר רק מליל ז' במרחשון, כיון שחז"ל רצו לתת לאלו שעלו לירושלים בימי סוכות זמן לחזור לבתיהם ללא גשמים. ואומרים אותה עד מנחה של ערב פסח, ועד בכלל \עיין שו"ע קיז א/.
ג .משמחת תורה ועד מנחה של ו' במרחשון אומרים "ברכנו", ואם טעה ואמר "ברך עלינו" אינו חוזר. וכן לנוהגים בקיץ לאמר "ותן ברכה" אם אמר "ותן טל ומטר לברכה" אינו חוזר. וכן הנמצא בחו"ל שמתחילים מיום שישים לתקופה אם הזכירו בתקופה הנ"ל טל ומטר - לא חוזרים.
ד. אם בימות הגשמים אחרי ז' במרחשון אמר "ברכנו" ולא ביקש גשם, אין בקשתו שלמה, וצריך לחזור ולבקש גשם. אמנם אם נזכר קודם שסיים את תפילתו יכול לבקש גשם גם במקומות אחרים כדלקמן:
ה .אם נזכר בתוך אמירת "ברכנו" יעצור ויתחיל ברכת "ברך עלינו". ואפילו אמר "ברוך אתה" ולא אמר "ה'" של מברך השנים - חוזר לתחילת הברכה. וטוב שישהה מעט זמן - שיעור הילוך ארבע אמות \כשתי מטר/. ולא שילך ממש אלא שימתין "זמן" הליכה של ארבע אמות שהוא כזמן של שתי נשימות. ויש אומרים שבמקרה הקודם אין צריך לחזור לראש הברכה אלא יאמר "ותן טל ומטר לברכה" ויסיים "בא"ה מברך השנים" וטוב לנהוג כסברא הראשונה.
ו .אם נזכר לאחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה "מברך השנים", יסיים "למדני חוקיך" ויחזור לתחילת "ברך עלינו". ואם אמר "ברוך אתה ה' מברך" יאמר "השנים" ואחר כך יאמר מיד "ותן טל ומטר לברכה" לפני שמתחיל "תקע".
ז אם נזכר אחרי שסיים את ברכת "ברכנו" ולפני שהתחיל "תקע בשופר" יאמר מיד "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך "תקע בשופר" \לדעת משנה ברורה לא יאמר כאן ותן טל ומטר לברכה אלא בשומע תפילה והחושש לסברתו יאמר פעמיים כאן ובשומע תפילה/.
ח. אם נזכר אחרי שהתחיל "תקע בשופר" אפילו אמר רק מילת "תקע" ימשיך עד "שומע תפילה" ושם יאמר "ותן טל ומטר לברכה... כי אתה שומע תפילת כל פה" וכו'.
ט. אם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה" ולא סיים "שומע תפילה", יאמר "למדני חוקיך. תן טל ומטר לברכה. כי אתה שומע תפילת וכו'" .
י .אם נזכר אחרי שסיים ברכת "שומע תפילה" ולפני שהתחיל ברכת "רצה", יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה".
יא .אם נזכר אחרי שהתחיל ברכת "רצה", אפילו אמר רק מילת "רצה", עוצר במקום שנזכר וחוזר לברכת "השנים" ומתחיל "ברך עלינו" וממשיך בברכות "תקע" "השיבה וכו'" על הסדר.
יב .אם נזכר רק אחרי שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון, הסמוך ל"עושה שלום", אפילו אם טרם עקר רגליו, חייב לחזור לתחילת תפילת שמונה עשרה. אבל אם לא סיים הפסוק ואפילו לא אמר "צורי וגואלי" יכול לחזור לברכת "ברך עלינו". \עיין בא"ח בשלח יח, כה"ח קיז
יג. כשחוזר אדם מתחילת תפילת י"ח בגלל טעות, אינו צריך לחזור ולומר "ה' שפתי תפתח" כיון שכבר הוא בתפילה. \בא"ח ש"ש ויקרא יב/. אבל שליח ציבור כשחוזר חזרת הש"ץ מתחיל "ה' שפתי" אע"פ שכבר התפלל כי בציבור אימת הציבור גדולה. האשכנזים לא נוהגים שהש"ץ אומר לפני החזרה "ה' שפתי". וסומך על אמירתו בתפילת הלחש. ויש שאומרים אותו בשקט.

ובמושב לצים לא ישב
על דברי המדרש בפרשת נח אמר הרב בדרך צחות, בשם הרב נסים ע"ה, כשבאו כל זוגי החיות לתיבת נח, הגיע גם השקר וביקש להיכנס לתיבה, אמר נח לשקר שצריך הוא למצוא בן-זוג על מנת ליכנס לתיבה. הלך השקר ומצא לו את החנופה ונכנסו שניהם לתיבה כבני-זוג. הוסיף הרב נסים, שהוולד שנולד לשניהם הוא הפוליטיקאים.
סיפר הרב על הרב נסים: באחד מביקוריו בקהילות בחוץ לארץ לקחוהו לבית ספר אחד שבו לומדים בני הקהילה, שם השתבחו לפניו על המוסד החינוכי שבו לומדים יחדיו בנים ובנות גויים ויהודים כולם ביחד, ועל מנת לחזק את הקשר בין כולם נוהגים הם בסוף יום הלימודים שכל תלמיד נותן נשיקה ליושב לידו בכיתה. אמר להם הרב נסים: עכשיו יש לי פירוש חדש מה זה מיתת נשיקה, כמו המקום הזה שממיתים בו את הנשמה של הילדים על-ידי נשיקות טמאות אלו, ה' ירחם.
עוד בנושא נח

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il