החמצן של הנשמה

סיפור זה העוסק בצורת ההדלקה של נר החנוכה אצל שתי דמויות שונות, חושף את המשמעות הרעיונית שהעניקה החסידות למעמד הדלקת נר החנוכה. נר ה´ נשמת אדם. הנר היה מאז ומעולם משל וסמל לחייו של אדם. רגילים אנו להדביק לאדם שאנו נוקבים בשמו, את הברכה: "נרו יאיר". על אדם שמת נמצא כתוב במודעות האבל את המילים: "כבה נר המערבי". ביטויים אלו השגורים בפי העם מלמדים על העומק שתפס סמל זה בתודעה הציבורית של כולנו.

שלשה חלקים יש בו בנר: שמן, פתילה ושלהבת. שלשת החלקים הללו נמשלו לשלשת החלקים המרכיבים את האדם.
הלהבה היא להבת החיים. היא הפעולה הרוחנית של הבעירה. הלהבה איננה דבר מוחשי מבחינה מציאותית. זהו תהליך פיזיקלי הנצפה בעינינו כשלהבת אבל האמת היא שאין הלהבה דבר הניטל בידיים ככל חפץ מוחשי אחר. זהו טיבה של הנשמה. היא מורגשת, אנו רואים את פעולתה אולם אין היא עצם ככל העצמים החומריים הקיימים בעולמנו. צורה מיוחדת יש לה לשלהבת הנר. פונה היא כל העת כלפי מעלה. מחפשת היא אחר חמצן שיזין את תהליך הבעירה. כך היא דרכה של נשמתנו. מושכת היא כל העת כלפי מעלה, מבקשת הארה, אויר פסגות הבא מעולמות הרוח שמהם נחצבה.
השמן הוא החומר. הוא המאפשר את הבערה, הוא המזין אותה בחומרים שיאפשרו את המשך קיום הלהבה.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

32 - לשחק מחבואים עם הבורא

33 - החמצן של הנשמה

34 - התחלה חדשה

טען עוד

הקשר בין הצד החמרי של הנר לבין הצד הרוחני שלו מתקיים באמצעות הפתילה. זו הטבולה מחד בעולם של חומר של שמן, ומתמסרת בצידה השני לעולם של רוח, ללהבה. שוב חוזרים אנו אל הביטוי העממי הקושר את החיים עם הפתיל. על אדם שמת מקובל לומר שהמוות קיפד את פתיל חייו.

אחד המרכיבים החשובים ביותר לקיומה של בעירה הוא מערכת היחסים ההדדית בין כל המרכיבים של הבעירה. התנתקות של השלהבת מן השמן עתידה להביא לכך שהשלהבת תכבה. שיקוע של הפתיל עם השלהבת בתוך השמן יביא גם הוא לכך שהשלהבת תכבה. אין אפשרות לקיים מערכת של חיי רוח ללא קשר עם עולם החומר. יש צורך בהזנה מתמדת של עולם החומר. יחד עם זאת השתקעות בתוך עולם החומר עלולה אף היא לגרום לכך שחיי הרוח של האדם ינטלו ממנו.

כשאנו צופים בדליקה אנו יכולים להבחין לעיתים בשלהבות של אש המתפרצות אל השמים וכבות מיד. יש והשלהבת חשה בחמצן הרב המצוי בסביבה והיא מתוך רצון לקיים את הבעירה, מתנשאת אל החמצן ההוא ויוצרת בעירה לשניה אחת. החמצן נגמר והשלהבות נעלמות. יש לעיתים וההארה הנשמתית גוברת בגופו של האדם. או אז מתחילה הנשמה לדרוש את שלה. האיזון מופר והנשמה מאיימת לפרוץ אל המרומים. המות עומד בפתח. תיאורים רבים מצויים בדברי חז"ל לסוג כזה של מיתה הבאה מתוך כמיהה של הנשמה אל מקור מחצבתה. כך מתארים חז"ל את מעמדם של ישראל בזמן מעמד הר סיני. את הפסוק "נפשי יצאה בדברו" דרשו חכמים על נשמתם של ישראל שיצאה מנרתיקה מרוב מתיקות ונעימות של שמיעת עשרת הדברות.

כאן שבים אנו אל הסיפור שלנו. ר´ יצחק אייזיק מזידיטשוב רואה את חותנו עוסק בהדלקת הנר במשך זמן רב. החותן נהנה מן ההארה הרוחנית הבאה לו בעת הדלקת הנר. מסתבר כי הארה רוחנית זו טובה היא לו, מגבירה היא מעט את השלהבת, מחזקת את הצד הרוחני של חייו שמטבע הדברים דורש את חיזוקו מזמן לזמן. שונים הם פני הדברים אצל אביו של ר´ יצחק אייזיק. הדלקת הנר נתפסת כמעמד כה מרומם עד שההדלקה מאיימת להפר את האיזון העדין בין הרוח והחומר. אביו של ר´ יצחק אייזיק חושש שמא ישרף יחד עם הנרות. זאת ועוד, המדובר הוא כאן דווקא בהקשר עם הנרות. אביו של ר´ יצחק אייזיק מתבונן בנרות והנרות הופכים להיות לסמל למה שמתחולל בתוך נפשו פנימה. להב הנר עולה ועימו מתחדדת תחושת עליית הנשמה מתוך כמיהה של הארת נרות החנוכה.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.